בעוד שבדרך כלל אני מסכימה בלב שלם עם דעותיו של הרב קֶלֶמַן על גידול ילדים, ואני נהנית מאוד ממאמריה השקולים של הגב' שרה יוכבד ריגלר, אני חייבת להתייחס להנחות ולמסקנות מסוימות במאמרה "ריטאלין ויהדות"
שמתפרסם במקביל למאמר זה.

יש לי ילד שאובחן כסובל מ-ADHD. בעלי ואני התלבטנו רבות בשאלה אם להשתמש בטיפול תרופתי למצבו או לא. עברתי את כל התהליך. בהתחלה, מתוך נחישות שלא להשתמש בתרופות, לקחתי אותו לרופא טבעוני מפורסם שהמליץ על טיפול בוויטמינים, והזהיר אותי מפני רשימת הסכנות שבריטאלין. לאחר שנה של התמודדות, דמעות ומאבקים להביא אותו לבלוע 10-15 סוגים של טבליות ויטמינים ביום, בנוסף לניסיונות אמיתיים בעיצוב התנהגותו, ללא שום תוצאות משמעותיות, ניסיתי את הגישה של נוירולוג הילדים: הכמות בעלת המינון האפקטיבי הנמוך ביותר מתוך מגוון תרופות הריטאלין.

איזה הבדל! לאחר שמצאתי את התרופה המתאימה, במינון הנכון, אני יכולה לומר שהילד שלי יכול עכשיו ליהנות מהחיים, ויש לו סיכוי אמיתי להתמודד במלחמה הטובה שנקראת חיים.

מאמרה של הגב' ריגלר מתאר שיחה בין אם לילד עם ADHD לבין הרב קלמן, כשהנושא הוא האם היא צריכה להתחיל לתת לילד שלה ריטאלין. בניסיון לשכנע אותה להימנע מלתת ריטאלין, הרב קלמן העלה "שתי נקודות רוחניות קריטיות", כדי לעזור לה להחליט: האחת, שעם התרופה הילד אולי "יקפוץ לראש הכיתה, אבל יישלל ממנו המאבק להצליח, ותימנע ממנו הצמיחה האישית שבאה מתוך המאבק." ; והשנייה, שילדים "מרגישים 'כישלון', רק כאשר ההורים שלהם גורמים להם להרגיש כך", ולכן היא צריכה להציג 'הזדמנויות הצלחה' לילד במקום ציונים - כמו התנהגות טובה בבית - שסביר מאוד שיעניקו לילד תחושת הישג. הרב הציע דוגמאות לדברים שבהם ילד יכול להיחשב כמצליח, כמו: האם הוא מתייחס יפה לאחים שלו, או האם הוא עוזר לנקות, או חוזר הביתה כשמבקשים ממנו.

ילדים עם ADHD אמיתי לא מקבלים רק ציונים נמוכים; הם גם לא יכולים לתפקד כראוי באופן כללי.

לדעתי, המאמר הזה מציג שיחה דמיונית שבה הרב שואל אם ילד עם ADHD, בעוד שהוא נכשל בבית הספר, הוא טוב לאחים שלו ועוזר בבית. הוא מניח שהסולם לפיתוח מידות נעלות, הוא כזה שילד עם ADHD יכול לטפס עליו בהצלחה, בניגוד לסולם של השגת ציונים טובים בבית הספר.

מתוך הניסיון שלי, וזה של החברים שעמם שוחחתי בנושא הזה, ילדים עםADHD אמיתי לא מקבלים רק ציונים נמוכים; הם גם לא יכולים לתפקד כראוי באופן כללי, וזה כולל ציות לפקודות פשוטות כמו "תאסוף את הצעצועים שלך", ו"בוא הביתה עכשיו". למעשה, רוב ילדי ה-ADHD לא משתפים פעולה רוב הזמן, ולא מגלים מידות טובות בכלל. מכיוון שהם "היפרים", הם בדרך כלל מציקים לכל מי שנמצא סביבם, ומכיוון שהם לא מסוגלים להתרכז והם אימפולסיביים ובעלי יצר הרס, קשה להם, אם לא בלתי אפשרי - למלא אחר רוב דרישות ההורים. יהיה זה שקר לקבוע שהילדים הללו עשויים להצליח במערכות יחסים בינאישיות וכל הבעיה שלהם תהיה "לקבל ציונים גרועים".

הצעתו של הרב קלמן נהדרת, כשמדברים על ילד נורמאלי עם בעיות התנהגותיות מסוימות, או מגבלות אינטלקטואליות. מובן שאנחנו צריכים לבנות את יציבותו וחוסנו של הילד, ולעשות כל מה שבכוחנו כדי לתת לו ביטחון עצמי והערכה עצמית. אבל, ילד עם ADHD צריך יותר מהורים מצפוניים. אני חשה שזה מטעה להציע שהורים צריכים רק "לשבח על הטוב" או להתמקד ב"מידות טובות" ובעיות ה-ADHD יכולות להיעלם.

מעבר לכך, "ציונים גרועים" זה לא הנושא. רוב ההורים הטובים יודעים למה הילדים שלהם מסוגלים מבחינה אינטלקטואלית, ודורשים מהם להצליח לפי הפוטנציאל שלהם, בין אם הוא יותר או פחות מהציון "טוב". ילדים עם ADHD פיקחים מאוד (זה חלק מההגדרה של התסמונת). גם הבן שלי מאוד פיקח, וחוסר היכולת שלו להתרכז ולשבת בכיתה תיסכל אותו מאוד. הוא רצה נואשות ללמוד, ומכיוון שלא היה מסוגל, הוא היה חוזר הביתה ואומר שהוא לוזר, אפס, וטיפש.

מובן ששיבחנו אותו כהוגן בכל פעם שהייתה הזדמנות; ציירנו את ה"מטרות" הנכונות. אבל זה לא היה מספיק, מכיוון שזה לא פגע בנקודה שהפריעה לו באמת. לטוב או לרע, בית ספר הוא ההיבט העיקרי של הילדות כיום, ולימוד זה מה שהילדים עושים והם רוצים לעשות אותו היטב. בית הספר חשוב מאוד, מכיוון שזוהי המסגרת שבה הילדים לומדים וגדלים. ילדים הם אמיתיים מאוד ורואים מצבים לעומק, ולכן הוא ידע בדיוק מה היכולת שלו בהשוואה לכל שאר הילדים.

הנקודה הרוחנית השנייה של הרב קלמן - שנתינת ריטאלין תשלול ממנו את ההתמודדות כדי להצליח, ואת הצמיחה האישית הנלווית שצומחת מתוך המאבק - פשוט לא מתקבלת. האם הוא מציע שאדם שסובל ממניה-דיפרסיה לא ישתמש בתרופות כדי שמצב הרוח שלו יישלט וימנע ממנו את הצמיחה האישית שנובעת מהמאבק העצמי במחלה? האם הוא מציע שסכיזופרנים לא ייקחו תרופות מתאימות בגלל שהמאבק על השפיות משתלם יותר?

לטפל נכון במישהו בעזרת תרופות, זה לא "לסמם" אותו; זה לאפשר לאישיות האמיתית שלו להתגלות.

לטעון שאדם שסובל ממחלה נפשית לא ייקח תרופות מתאימות זה חוסר אחריות מוחלט. ADHD זו מחלה בתפקוד המוח כמו כל מחלת נפש אחרת, רק, תודה לא-ל, שהיא הרבה יותר מתונה, ושאלה שסובלים ממנה אינם עצלים או לא מעוניינים לעמול על צמיחתם האישית. הם לא מסוגלים לשלוט בדחפים שלהם, או במנגנון הריכוז, לגמרי שלא באשמתם - והם זקוקים לעזרה, גם מבחינה תרופתית, וגם התנהגותית. המאבק לצמיחה אישית קיים כל עוד האדם חי, ולאלה שסובלים מכל מחלת נפש שהיא, במידה רבה יותר מאשר לכל אדם אחר. לטפל נכון במישהו בעזרת תרופות, זה לא "לסמם" אותו; זה לאפשר לאישיות האמיתית שלו להתגלות.

מציאת התרופה המתאימה עבור בני הייתה שחרור, ולא דרך להפוך אותו לתלוי, או לספק לו פיתרון מהיר. סוף כל סוף יכלה לזרוח ולהאיר אישיותו המקסימה והאמיתית, הוא יכול ליהנות מילדים אחרים, ושהם ייהנו ממנו, והכי חשוב - הוא יכול היה להתחיל ללמוד. לעניות דעתי, היה זה אכזרי מצדי למנוע ממנו את התרופות משום שאני מתנגדת לשימוש בתרופות. האם אני לא נוטלת משכך כאבים כשהראש שלי כואב? האם אינני נותנת אנטיביוטיקה כאשר יש זיהום רציני? למה בנושאים של רפואת הנפש זה צריך להיות אחרת?

מובן שהבן שלי צריך לעבוד על עצמו, כמו כל ילד! הוא לא נולד מלאך, והוא צריך שיחנכו אותו וילמדו אותו להיות נדיב, אחראי, צייתן וכו'. אבל עכשיו יש לו סיכוי להתמודד. כמו שיודעים רוב ההורים לילדים כאלה, התרופות הללו בכלל לא מספקות לילדים פתרון מהיר, מכיוון שעדיין יש להם בעיות אימפולסיביות וקשיי ריכוז; הן מהוות רק צעד ראשון.

מאמרה של הגברת ריגלר ציטט סטטיסטיקות ש - 15%-20% מהבנים בגיל בית הספר נוטלים תרופות כמו ריטאלין, ושהיא, ומומחים בתחום, נחרדים מהשימוש בתרופה הזאת. בעוד שמובנת היטב הדאגה בעניין שימוש לא ראוי בתרופה הזאת, לא ברור למה מוטרדים משימוש בתרופה עבור ילדים שאובחנו כראוי, אפילו אם ניקח בחשבון את תופעות הלוואי. אם יש צורך רפואי אמיתי במידה גדלה והולכת של הילדים שלנו, אז השימוש בתרופה על ידי מספר הולך וגדל של ילדים זה הפיתרון הנכון. לדעתי השאלה שעומדת מאחורי הציטוט הרגשני על "נתח גדול, וגדל בהתמדה, של ילדי אמריקה ניתן תחת השפעת סמים, כדי לשלוט במחשבותיו והתנהגותו", היא באמת: "למה כל כך הרבה מהילדים שלנו מגלים את התסמונת הזאת?" ולא "למה הפיתרון הזה (תרופות) נכנס לשימוש?"

הנידון הוא ברור: או שיש גידול בדור הזה בשכיחות ילדים עם ADHD, או שלא. אם לא, או שהתיעוד ההולך וגדל של התופעה כוזב – ריבוי אבחונים לא נכונים – או שהאבחונים אמיתיים: הקהילה הרפואית/פסיכיאטרית מצאה הסבר למה שנקרא בדורות הקודמים "ילדים רעים", שנענשו בלי סוף ונגזר עליהם להפוך להיות הכישלונות של החברה. אותם ילדים בדור שלנו מאובחנים כראוי סוף סוף ומתגלה הבעיה שלהם.

אם רופאים מאבחנים לא נכון את התופעה, אז הפיתרון הוא חינוך רפואי עמוק יותר, ולא התכחשות לכך שהריטאלין עוזר לילדי ADHD. אם לא נהיה גידול בשכיחות, אלא אבחון טוב יותר של בעיה אמיתית שכעת נמצא לה פיתרון תרופתי, אז התגובה שלנו צריכה להיות: "תודה לא-ל". בנים שפעם היו הופכים להיות הכישלון של החברה, יכולים להצליח היום! אם יש גידול של התופעה הזאת, אז אנחנו יכולים לנסות לשער מה הסיבה, ולפנות אל הגורם, בין אם הוא טבעי – כמו גדילת כמות הרעלים בסביבה, ובין אם הוא על טבעי – האלוקים והסיבות שלו למה הדור הזה צריך להתמודד עם קושי הזה; ואנחנו צריכים לפנות אל האתגרים הרוחניים שהילדים האלה מביאים איתם.

לדעתי השימוש בדוגמא של ילדי ADHD וריטאלין, כדי להבהיר את הנקודה שאנחנו חיים בחברה של "פתרונות מהירים", ממש לא במקומו, ועלול לגרום למישהו להגיע להחלטות איומות של מניעת תרופות מילד שבאמת זקוק להן. מעבר לכך, אני מאמינה שהמאמר מפרש שלא כהלכה את ההשקפה היהודית גם בסוגיה של 'לטפל או לא ב-ADHD', וגם בסוגיה של שימוש ב"פתרונות מהירים" לבעיות רגשיות.

במשנה הראשונה בפרקי אבות כתוב: "הוו מתונים בדין". אנחנו צריכים להיות זהירים מאוד כאשר אנחנו מתייחסים לנושאים רגישים כמו אנשים שלוקחים תרופות למגוון מחלות רגשיות. יש כאלה שמשתמשים לרעה בתרופה זמינה, אבל אחרים עלולים להסס מלהשתמש בתרופה נחוצה. הכנסת עמדה "אנטי-תרופתית" לתוך עיקרון דתי, עלולה להיות מזיקה, ולעודד את אלה שבחוסר אחריותם נמנעים מלהשתמש בתרופות, כמו אנשים רבים בעלי מחלות נפש שאנו מכירים.

תגובת הגב' שרה יוכבד ריגלר:

אני באמת מצטערת על שקיבלת את הרושם שאני מאמינה שאסור אף פעם לקחת ריטאלין. כתבתי בפירוש במאמרי: "זה לא אומר שאף ילד לא זקוק אף פעם לריטאלין". התגובות שמתארות את ניסיונותיהם הממושכים והעקשניים של הורים לא לתת לילדים שלהם תרופות, לא מצביעות על מנטאליות של "פתרונות מהירים", אלא בדיוק להיפך. כאשר הורים כאלה מנסים בסופו של דבר את התרופה שעוזרת לילדים שלהם להתרכז ולהצליח, בהחלט לא אלה הילדים שבהם עוסק המאמר. מכיוון שלא הצלחתי להבהיר את עצמי, אני רוצה להציג שוב את עמדתי:

ילדים רבים – איננו יודעים כמה – שנוטלים ריטאלין ודומיו נוטלים אותו מפני שמורים עמוסים, בכיתות עמוסות מדי, אינם יכולים להיות סבלנים לילדים עם קפיצים. "קופצניות" כזאת, כמו גם משך ריכוז קצר, הם מאפיינים נורמליים אצל ילדים, ולא פתולוגיים. כאֵם לשני ילדי ADD, אני מודה ומתוודה כמה נמשכתי לפתור את בעיות הלמידה של בְּני בעזרת גלולה. אני שמחה שבחרתי במסלול הקשה יותר, אבל, שוב - הילד שלי מעולם לא גילה את הסימפטומים הקיצוניים שמתוארים על ידי חלק מהתגובות הזועמות שקיבל המאמר.

רק הורה כשיר להחליט מה טוב לבנו או לבתו. לרוע המזל, לפעמים מורים, מנהלים, ופסיכיאטרים מפעילים לחץ גדול על ההורים כדי לתת תרופות לילדיהם. מטרת המאמר הייתה לחזק את ההורים שלא מחפשים אחר פתרונות מהירים עבור הילדים שלא זקוקים להם, לעודד אותם לנסות פתרונות אחרים תחילה, ולהזכיר להם שמידות טובות חשובות יותר מציונים טובים. כאשר ההורים שפועלים בשני התחומים האלה מגיעים למסקנה שהילד שלהם עדיין זקוק לריטאלין, אז אני מאמינה כמובן שצריך לתת ריטאלין.

יהי רצון שייתן השם ברכה בכל מאמצינו לגדל ילדים טובים.

***

בגלל מורכבות העניין, ולשם הרחבת היריעה, אנו מבקשים לקרא את המאמר הבא, המציג דעה מנוגדת מאשר מוצגת במאמר זה. פרסום שני המאמרים בא להדגיש את הנקודה החשובה והמרכזית, כי כל מקרה צריך להיות נידון לגופו.

ריטאלין ויהדות
שרה יוכבד ריגלר
כישרונותיהם של ילדינו, היחס שלנו, והאתגר הרוחני.