ריטאלין: תגובה של אם

שלום לכן אימהות יקרות!
קראתי בעיון את הדברים שכתבתן,וראשית רציתי להגיב על כך לגב' שרה יוכבד ריגלר. את מאוד צודקת כי כדאי באמת לפני שמסממים את הילד לנסות שיטות אחרות, להתייעץ ולרדת למעמקי הילד בכדי להבין מה גורם לו לכך ולא למהר במתן תרופות.
כידוע שכיום משתמשים היום במתן תרופות בשביל להשתיק מצב שאנו לא מסוגלים להתמודד איתו.
ולכן אמא יקרה אני מבינה מאוד את מה שאת חווה אבל חבל על הילד כי הוא לא מבין את המטרה של בליעת התרופה כי הבעיה עדיין קיימת והוא לא פתר אותה, וזה ילווה אותו לכל החיים, ולפי מה שאני מבינה מדברייך את רוצה בטובתו לכן אני חייבת להמליץ לך לנסות לטפל בו בצורה אחרת,ברשותך.
ישנה שיטה שנקראת "פיסיולוגיה מעשית".
שיטה זו מטפלת בבעיות שקיימות אצל האדם ומטפלים באותן הבעיות דרך התת- מודע. שיטה זו מזהה רגשות שאדם סוחב עימו בשנות חייו ולעיתים מדורותיו, ומתקנת אותן. אני גם רוצה להוסיף כי הריטאלין פוגע בתאים במוח שגורמים לנזק בלתי הפיך שלא נראה לעין ובגלל זה, זה נראה כאילו הבעיה נפתרה, אך זו טעות כי הבעיה עודנה קיימת אך היא פשוט תעבור למקום אחר.
ונפש בריאה בגוף בריא!
ואני מאמינה שאין דבר העומד בפני הרצון ואנו אחראים בצורה מוחלטת על מה שאנו מכניסים לפה שלנו וזה משפיע על הגוף ועל הנשמה. וכל איבר בגוף משפיע על התנהגות מסויימת, כלומר על תגובות מסויימות...
האחראיות שניתנה לנו היא עצומה ולנו אסור לזלזל בכך ולקחת אחריות, ולכן בכדי שבשביל שהגוף יהיה בריא צריך את הנשמה שתהיה בריאה.
לפי דעתי ואני מאוד מאמינה שבסך הכל יש לבן שלך בעיה ריגשית שניתנת לפיתרון, הקב"ה שלך לך את זה כי הוא מאמין שתצליחו לגבור על המכשול הזה, זה גם מאוד יעזור לכם בבית להבין דברים ולשנות וכך להשתנות.
אני יאחל לך בהצלחה וחג אורים שמח ושבעז"ה בקרוב תראי את האור והנצוץ המיוחד שבך ובבני משפחתך!

במבט לאחור, הריטאלין עשה לנו מאוד טוב בבית.
אני מבוגרת מאחי ב 3 שנים ובתור ילדה כאשר הייתי נשארת פעמים רבות להשגיח עליו, היו מקרים קשים שבהם נאלצתי לנעול את עצמי בחדר כדי שהוא לא יזרוק עלי כיסאות. כמובן אינני שה תמים אבל אני חייבת לאמר שמאז הוא התחיל לנטול את התרופה, הפך הבית למקום הרבה יותר נעים להיות בו עם כל המשפחה.. היום אחי הקנה לעצמו אילו הרגלים התנהגותיים ולימודיים ולא כל יום שהוא הולך לבית הספר הוא לוקח את התרופה (רק לפני שהוא יושב ממש ללמוד למבחן- אחרת זה בלתי אפשרי), וברור לכל שבלי הריטאלין הכיוון שלו לא היה טוב בכלל.

גם אני כמוכן התלבטתי קשות עם בעלי וביני לבין עצמי האם אניעושה מעשה נבון בנתינת התרופה או לא? ומכייון שהילד סבל והתנהג באלימות קלה אמנם החלטתי לנסות. ביום בו הילד הודיע לי אמא, אני נפכש עם חבר אחה"צ פרצתי בבכי והבנתי שעשיתי לו רק טוב. עולם הילדים הוא עולם אכזר מאוד וברגע שאחד קיבל אותו ידעתי בליבי שגם השאר יקבלו אותו.כוונתי לא היתה שהילד יקפוץ לראש הכיתה, אבל יישלל ממנו המאבק להצליח, ותימנע ממנו הצמיחה האישית שבאה מתוך המאבק." ; והשנייה, שילדים "מרגישים 'כישלון', רק כאשר ההורים שלהם גורמים להם להרגיש כך", (כדברי הרב) אני מבקשת לחלוק על דבריו, להיפך ילד כזה ממשיך להאביק על הצלחותיו ובכל מבחן עם ציון גבוהה רואים כמה ביטחון זה נותן לו ובאיזה כיף הוא מתקשר לספר איזה ציון טוב קיבל. הילד אינו מרגיש כישלון כיוון שהוא מקבל גם עזרה מקצועית מפסיכולוגית שממנפת אותו בהתמדה,אני ממליצה לכל ילד שסובל לעבור איבחון פסיכודידקטי שבעקבותיו יקבל הילד את כל הטיפול שהוא זקוק לו הן בבית הספר והן מחוץ.
בהצלחה,
אשמח לקבל תגובות

אני רוצה להתייחס למאמר ריטאלין ויהדות. אני רואה עצמי איפושהו באמצע בין שתי הגישות. יש לי ילד שאובחן רק לפני שנה כבעל הפרעות קשב וריכוז. לפני כן ניסיתי שיטות אחרות ואף פעם לא התייחסתי להפרעת קשב וריכוז אלא פשוט חשבתי שהילד שלי עובר איזו "פאזה".
בכתה א ו-ב היה בני ילד רגיל לכל הדעות, כתב שירים וסיפורים בעצמו, היה בעל דמיון מפותח ואהב מאוד ללכת לבית הספר.
כאשר התחלפה המורה בכתה ג' - במורה חדשה, כעסנית וצעקנית, התחלתי לחוש שמשהו לא בסדר. הוא הפך עצבני ופחד ללכת לבית הספר, הרגיש שם רע רוב הזמן וחסר היה את המוטיבציה הרגילה שלו.
בבית הוא מעולם לא הראה סימנים של חוסר ריכוז, הפרעות קשב או היפראקטיביות. אך בבית הספר, הוא התקשה להתרכז, דעתו הוסחה בקלות והוא היה נוח לכעוס.
את כתה ג' עברנו איכשהו ובכתה ד' שוב התחלפה המורה. הפעם במורה שכל מעייניה היו נתונים לשנת השבתון הקרובה עליה לטובה. טובת הילד היתה ממנה והלאה והיא אף טרחה לציין באזני אבחנות קליניות שאינן במקומן לאור השכלתה ה"מורתית" והיעדר השכלתה הרפואית.

שלא תבינו, אין בי דבר נגד מורים - אך כשהם מנסים להכשיל, במקום לעזור, זה יכול להיות יותר הרסני אפילו מאשר לא לעשות כלום. על כל פנים, בכתה ד' לקחתי את בני לאבחון של אלבאום - אותו מכון שמטפל ב-4 האינטיליגנציות של האדם ואכן מצאנו כמה קשיים מוטוריים, אינטיליגנציה גבוהה מאוד וחוסר יכולת לקשר בין השניים.
במשך כל כתה ה' טיפלנו עם מטפלת מקסימה והילד אכן חש שיפור רב בביצועיו בבית הספר וברמה הקוגנטיבית שלו חלו בהחלט שיפורים ניכרים.

אולם, כאשר הסתיימה כתה ה' עברנו דירה למקום חדש, בית ספר חדש והבעיות שבו וצצו - אלא שהפעם, הוחלט לבחון את העניין קצת לעומק.

כשהמורה שלו אמרה לי שלדעתה כדאי לבדוק אפשרות של ריטאלין אני הייתי בשוק. "מה פתאום. הילד שלי?" הוא לא היפראקטיבי !

אבל לאחר האבחון של הפסיכולוגית החינוכית, ופגישה עם נוירולוג בכיר מאוד, השתכנעתי שאולי כדאי לנסות.

מה אומר ומה אדבר? הילד פשוט פורח ! מתעודה של נכשלים לתעודה של שמיניות - ולא די בכך, הוא מרגיש טוב יותר בין חבריו לכתה. הוא לא מרגיש כמו פריק, או חריג. ויש עוד כמה ילדים כמוהו שמקבלים ריטאלין. לפתע הוא יודע שזו לא בעיה כל כך נוראה. שיש פתרון ושזו לא בושה.

ובתגובה למאמרים שכאן: מעולם לא נתתי לו להרגיש ככשלון. אני מגדלת אותו לבד שנים רבות לאחר שהתגרשתי מאביו. שנינו מעורבים בחייו ותמיד נותנים לו את ההרגשה שהוא מקסים ומיוחד ונהדר. מה שהוא באמת. הוא ילד מנומס וטוב לב ואני בהחלט מאמינה שהשילוב של ריטאלין + החיזוקים מבית, יחד עם השינויים בתזונה שהנהגנו בבית (ללא שוקולד, ללא סוכר וממתקים, ללא חטיפים וללא משקאות תוססים וממותקים) בהחלט עושים את העבודה. הבעיה העיקרית עם דרכים אלטרנטיביות היא, כפי שניתן לראות בסיפור שלי לפחות, שהדברים לוקחים זמן רב ולפעמים, כשהתופעה מתגלית בשלב מאוחד - פשוט קשה מאוד להתחיל בדרכים האלטרנטיביות, כשהילד נמצא במערכת חינוך שמעודדת ציונים ולא אישיות!

אני רק מברכת את אותה מורה שמצאה לנכון להציע ולהתעקש ולא ויתרה. יכול להיות שהייתי משקיעה עוד שנים מספר בפרחי באך וכל מיני שיטות אלטרנטיביות ובסופו של דבר בני היה נופל בין הכסאות. אני שמחה שעשיתי מעשה - בייחוד כשכל בוקר אני רואה את פניו המאושרות וכל פעם שהוא מקבל ציון טוב במבחן, שומעת את הגאווה בקולו.

תראו , קראתי רק את הפיסקאות הראשונות של המאמר שהיא קראה כי לא ראיתי לנכון להמשיך לקרוא(למרות שלדעתי יש מקום לכך) אבל משהו קטן שאותה אמא פיספסה ורצוי שתקרא שוב את המאמר שעליו הגיבה הוא שהרב אמר לה כך : דבר ראשון , בואי נראה האם הבעיה של בני הוא באמת בעיות קשב וריכוז או שהן משהו אחר המתפרשות ככך , אחרי הכול היא עוד לא הלכה לאיבחונים שהראו שהילד אכן סובל מכזה דבר , במידה והבעיות הן אחרות יש לתת "תרופה" אחרת : הגדרת ההצלחות של ההורים לפי הישגיו התנהגותו וכו' של הילד ומתוך כך להביא אותו לצמיחה אישיותית והתנהגותית הפותרות את רוב הבעיות הנגררות עקב התנהגותו של בני.
במידה ואין זה יעזור או אז יש לפנות לאיבחוןוכאשר תאומת הבעיה כבעיית קשב וריכוז יש להשתמש בכול מה שיעזור לילד בין תרופתי ובין שלא על מנת לצאת ממצבו הקיים.

במאמרה שלה היא רשמה שהרב נתן לה פיתרון לילד שיש לו בעיות קשב וריכוז אולם הוא ניסה לאבחן בין 2 מצבים, והתייחס אליהם באופן שונהאם כי יכול שלא בנפרד, דבר שהיא לא הבינה כך.



אני מאחלת לכול בית ישראל לדעת רק טוב שמחה ואהבה ...בעזרת ה' שנזכה כולנו במהרה בימינו לגאולה האמיתית והשלימה.

אשמח לקבל הארות והערות על תגובתי זו , המשך חיים נפלאים.

טוב אז כבר לא כל כך ילדה כבר בת 22
בתיכון אמא שלי לחצה עברתי איבחון בניצן וחברה טובה שלי אז לקחה את הרטלין והמליצה אליו בחום אז לחצתי קצת על אמא שלי ניגשנו לנויירולוג לאחר 5 דקות שהיינו בפנים הוא נתן לי כבר מרשם וזה בגלל שלא זכרתי איזה רשימה של פרטים שהוא אמר
בכל מקרה לקחתי רטלין רק לפני הבגרויות
הדברים הפיזיים שהכדור הזה עשה לי שהם צמרמורות רעידות של הידיים והגוף בחילה והקאות הם כלום לאומת הפן הנפשי שנתן לי להרגיש גרוע לא שווה שאני לא הצליח בחיים שלי ושיכולים לקבוע את כל זה על פי איזשהו איבחון מטומטם של שעתיים וראיון של 5 דקות
אז זה לא שלדעתי אין להשתמש בתרופה זאת או בדומות לה אבל צריך לדעת איך לעשות את זה
לא לתת לילד להרגיש שבגלל שהוא לא מצליח בלימודים אז הוא טיפש וצריך לקחת תרופות בגלל זה
לא כל מה שמתאים לילד אחד יכול להתאים לילד אחר
אני היום לומדת בלי בעיה
את השינוי עשה הצבא שהעניק לי מקצוע והזדמנות לראות שאני באמת יכולה להבין במשהו אם משקיעים מספיק ומשנים את הגישה של הלימודים
כל מה שאני רוצה לומר בכל זה
שלי הכדור הזה לא עשה טוב
ואני יכולה להצליח בלעדיו
ויכול להיות שהוא כן יעשה טוב לילד שלכם מכל הבחינות
צריך לאט לאט לעשות את התהליך הזה ואולי לנסות גם שיטות אחרות לא של תרופה אלא של תשומת לב ודרך אחרת בלימוד
ואני חושבת שזה משהו שיכול לגמרי לשנות את מצב ההתנהגות והחוסר ריכוז
בכלל לדעתי כל עניין של כשלון בגיל הזה הוא נושא מעוד עדין וצריך לתת לילד משהו שיהיה טוב בו
אני התנדבתי כל הזמן כשההיתי קטנה בכל מיני מקומות עם כל מיני אנשים שחיזק את הביטחון העצמי שלי ויש ילדים שלומדים מקצוע או תחביב שלפחות אם בלימודים אתה לא טוב יש משהו שאתה יכול להתגאות בו ולהצליח לעמוד עם גב זקוף בזכות זאת.

בתור משהי שעובדת עם ילדים אלה, ורואה את הפלאים שתרופה זו עושה. אני חייבת להגיד ש- תרופה זו עושה רק טוב עם הילד מבחינה רגשית, לימודית וחברתית. צריכים להבין שהילד שכביכול נראה מופרע ומציק לא עושה זאת בכוונה!!!, זה פשוט לא נשלט!וברגע שנתן לו הכדור, אנו רק מכינים לו את הקרקע לקראת העבודה הקשה שמצפה לו עכשיו- שהיא עבודה על ההתנהגות, עבודה על השלמת הפערים שצבר בעקבות הקשיים, ובכלל מבחינה חברתית- לקבל שוב ילד שהציק והרגיז לילדים אחרים. ומצד הילד: אתם לא חושבים שגם לו קשה שכל הזמן כועסים עליו?? (אם זה ההורים, המורים והחברים), ומנסיון, ילדים שלקחו רטאלין השינוי היה מקצה לקצה בכל התחומים, לעומת ילדים שלא לקחו...
אל לנו לשכוח שזה נפש של ילד ושהם לא טפשים (רמת האינטלגנציה שלהם ממוצעת ומעלה) אלא מתקשים לשמור על ריכוז שלא באשמתם! אז שאלתי היא: למה למנוע מהם משהוא שכל כך יכול לרומם אותם ולשנות את החיים שלהם??
עם זאת ברור שלא ניתן תרופה זו לכל ילד מופרע, אלא רק לילדים שאובחנו ונמצאו אצלם קשיי קשב, ריכוז, אימפולסיביות, או היפראקטיביות.

יש הבדל בין ADD לבין ADHD, ולכן ישנו הבדל בין מה שאת חווית עם ילדייך ""קופצניות" כזאת, כמו גם משך ריכוז קצר" לבין מה שאנו, הורים לילדי ADHD חובים "סימפטומים הקיצוניים שמתוארים על ידי חלק מהתגובות הזועמות".
למרות זאת ידוע לי שכיום, כך לדברי רופא התפתחות הילד עימו יש לנו קשר, נותים לאחד את שני המיקרים תחת אותו שם: ADHD

שלום רב:

אני כהורה ואדם בוגר (45) מרגיש פיספוס מכיוון הקשבה לקויה, במאמרים שקראתי כאן לא הבחנתי כלל שמדובר על אנשים בגילי.
יש לי 2 שאלות.
א) האם יש תרופה או צמחים אלטרנטיביים לרטאלין?
ב) האם בגילי ניתן או כדאי להשתמש ברטאלין?


אודה על תשובתכם

דויד

כאב שמאמין שכל הורה חפץ בטובת ילדיו , אני משתדל לבחון את עצמי ואת התנהגותי בכל אינטראקציה עם ילדיי .
בהתאם לזה , מתוך תחושת אמפטיה לאם , אותי דווקא " הדליקו " הדברים הבאים שכתבה : " הם גם לא יכולים לתפקד כראוי באופן כללי, וזה כולל ציות לפקודות פשוטות כמו "תאסוף את הצעצועים שלך", ו"בוא הביתה עכשיו".סוף ציטוט .
אני הורה לילדיי , ולא מפקד . אני לא מוריד פקודות .
וילדי אינו חייל שמציית לפקודות .
אני מתאר לעצמי , כי השימוש במושגים אלה על ידי האם נעשה באופן לא מודע , אך אולי מלמד על גישה שיש מקום לבחון מה משקלה בהתנהגות הילד . בהצלחה בכל דרך .

מקריאת שני המאמרים הללו, אפשר להבין את כאבה של האם מחד, ואת מאמרה של הגב' ריגלר, מאידך, אין פה שחור ולבן.
אבל - יש בהחלט לתת את הדעת למהירות שבה מנסים , לפעמים, לתת ריטאלין, הן מצד המורים והן מצד ההורים. יש לבחון כל דבר לגופו, ועושה רושם שהאם הכותבת אכן בחנה את כל ההיבטים של תועלת ונזק. מתוך מאמרה של הגב' ריגלר הבנתי שהיא פשוט ניסתה לשים תמרור אזהרה. לבדוק היטב, ולראות האם ישנם דרכים נוספים , אולי מנטליות, שאפשר להתמודד איתן לפני הריטאלין? פעם קראו לילד בעל תזזית : שובב. היום הוא עם הפרעת קשב וריכוז. זה לא אומר שאין ילדים עם הפרעות קשב וריכוז, אבל צריך להיות עם היד על הדופק. וכמו בכל דבר בחינוך - צריך לעמול קשה עם הילד כדי להגיע להשיגים.
אני מאמינה בכל ליבי - שעידוד ומילים בונות עושות חלק ניכר מהעבודה.
היהדות ידעה להתמודד היטב עם אנשים שבאופיים היה קורטוב של אכזריות או תוקפנות, היא ניתבה אותם להיות מוהלים, ושוחטים וכו'. אפשר בדרך זו, להוציא מהילדים את האנרגיות המאיימות לפרוץ מתוכם ולנתב אותם כדי להוציא את מרצם הרב.
ישר כח לגב' ריגלר. ליבי איתך "אמא שיודעת" . יהי רצון שהשם ינחה את דרכך בכל.

אמא יודעת, קראתי את המאמר שלך וממש הרגשתי כאילו אני כתבתי אותו כשקראתי את המאמרים הקודמים שפורסמו רציתי לכתוב ממש את אותם הדברים אשר אני חושבת שרק הורה לילד מאובחן ADHD יודע על התיסכולים הסבל והייסורים שעוברים עד שמחליטים לבסוף לתת ריטלין ואז את השינוי העצום שעוברים הילד המשפחה והסביבה
ב"ה שיש משהו שאפשר לתת ושנותן תוצאות כי אחרת לדעתי בשנים עברו הילדים האלו נפלטו ממסגרות הלימודים ואפילו נודו חברתית
כל טוב והרבה בריאות

כמורה ,אני חייבת להוסיף שפעמים רבות הרטלין מגיע במקום טיפול התנהגותי. אין לנו אפשרות לחנך את ההורים, הגבולות לא ברורים לילד, ההורים לא יודעים איך להתמודד ואז מישהו שולף "ריטלין" זה מגובהה באבחנות שניתן לקנות בכסף והכל בסדר, הכל חוץ מהילד המסומם המסכן. כמו כל דבר אחר צריך המון רגישות,והקפדה על כללי החיים ה"רגילים" ורק כאשר ברור שנוסו כל האפשרויות- לתת את זה.

הרב קלמן שדיבר על חוסר מאבק בגלל התרופה , אולי צודק כשמדובר על ילדים רגילים שלא רוצים לשבת בכיתה אבל טועה כשמדובר בילדים שסובלים מ-ADHD. תרופה עוזרת להשיג ריכוז , אבל לא היא זאת שתביא את הילדים לציונים גבוהים. לסבול מתופעות לוואי זה בסדר כל עוד זה נמשך זמן קצר ולא בכל פעם שנוטלים את התרופה.לרבים מאלה שנוטלים את הריטלין ותרופות דומות , יש גם ליקוי למידה ואני יכולה להבטיח לרב קלמן שהמאבק שלהם לא נגמר ברגע שהם לוקחים את התרופה. למה ילדים צריכים לסבול לשם "התמודדות עם מאבק" , החיים מלאים מספיק באתגרים ולא צריך להעמיס יותר מידי. הרב ישמח לקרוא בתור אוהב מאבקים שלוקח גם זמן גם עד שמוצאים את התרופה המתאימה , בדרך לוקחים תרופות ומנסים ומבזבזים זמן וכסף. אני מסכימה שצריך אבחון נכון ולא כל ילד שיש לו בעיות בקשב וריכוז בהכרח סובל מהפרעת קשב וריכוז. בשביל זה הולכים למקומות טובים שמאבחנים לעומק את הפונים אליהם.

כמו בהרבה דברים בחיים כולם צודקים, או ליתר דיוק יש לדון בכל מקרה לגופו. במקרים רבים הרטלין ניתן גם לילדים שניתן לטפל בהם באופנים אחרים מאידך אין לשלול את השימוש בו כאר דרכים אחרות לא מועילות

יש לי 2 ילדים הסובלים מהבעיה הזו בן ובת
ואני חושבת שאם הם לא היו מקבלים טיפול מצבם היה הרבה יותר גרוע מבחינה חברתית לימודית ונפשית כאחת. ילדים כאלה המודעות העצמית שלהם מאוד נמוכה והם הסובלים העיקרים מהבעיה אז אם יש תרופה שיכולה לעזור להם מדוע לא? אין תופעות לוואי בכל מקרה בטיפול של יילדי, ילדיי מטופלים בקונצרטה אומנם יקר ולא בסל הבריאות אבל חולל אצל יילדי שינוי עצום .
מנסיון אל פחד , רק יש להתייעץ עם רופא ל]ני מתן טיפול ולעבור את האיבחונים המתאימים.
שיהיה בהצלחה.