בזה אחר זה חגגה משפחתנו רצף של 3 ימי הולדת, חנוכה ויום נישואין אחד. בתוך כל החגיגות הללו, בלי שנשים לב, החל זרם המתנות הבלתי נמנע לקבל חיים משלו. מתנות החלו להופיע כמעט מדי שבוע. החל מ"שמונצעס" בכמה שקלים ועד לצעצועים רציניים (או במילים אחרות – יקרים). ואז החל לקרות דבר מוזר. ילדינו, שבעבר קיבלו מתנות בהתרגשות ובשמחה, החלו להגיב בדרכים פחות נעימות. המתנות הפכו לא סתם ל"מטאטא ישן", הן הפכו כמעט לאכזבה.

איזהו עשיר?

בתי החמיצה פנים כשפתחה מתנה עטופה לא מזמן. "למה קנו לי את זה?" היא שאלה בבוז והצביעה על צעצוע, שאני בילדותי הייתי מוכנה לשדוד בנק בכדי לקבל אותו.

"מתוקה", הסברתי לה, "גם אם אינך מקבלת את מה שרצית, עדיין עלייך להודות למי שנתן לך את המתנה. כשאת אומרת שאת לא אוהבת את המתנה שהוא הביא לך, את גורמת לו להרגיש לא בנוח".

בעודה מניעה את ראשה אל מול ניסיוני לנחם אותה, הבנתי שהמבט הזועף על פניה מסמל, למעשה, בעיה גדולה יותר. לאן נעלמו ההתרגשות והעונג שהיו באים עם קבלת המתנות בעבר? איך זה שהמתנות נערמות להן ומעלות אבק, אחרי שבקושי נגעו בהן? מדוע נראו ילדיי מדוכדכים לאחר שנייר העטיפה הוסר?

היבטנו, בעלי ואני, על הצעצועים המפוזרים על רצפת הסלון, והבנו את האמת הפשוטה: כשיש לך יותר מדי, זה פשוט לא מספיק.

כשיש לך יותר מדי, זה פשוט לא מספיק.

לא שזוהי תגלית גדולה. חז"ל מלמדים אותנו את כלל הזהב הזה בפרקי אבות, כשהם אומרים: "איזהו עשיר? השמח בחלקו". הם מחזקים את הטענה באומרם, "הוא שיש לו מאה (שקלים), ירצה מאתיים". מדוע שנרצה מאתיים שקלים אחרי שקיבלנו מאה? מפני שהחמקמקות טבועה עמוק בתוך החומרנות והיא חלק בלתי נפרד ממנה.

שלמה המלך, שהיה העשיר באדם בכל הנוגע לדברים שבחומר, אומר בפירוש בספר קהלת: "הכול הבל". למילה "הבל" יש משמעות נוספת, משמעות החושפת את המהות של כל הדברים בעולם הפיזי. הבל הינו נשימה, האד היוצא מפינו כשאנו נושפים. ניתן לראותו בבקרים חורפיים קרים, כשאנו נושפים נשיפה עמוקה וחמימה – לרגע הבל פינו נראה כענן עשן קטן, אבל בתוך שנייה הוא נעלם. כך היא החומרנות: לרגע היא נראית, ואז מיד נעלמת. לרגע אתה מרגיש מסופק, ובמשנהו כבר לא. ככל שיש לנו יותר, כך אנו רוצים יותר. ככל שאנו מקבלים יותר, כך אנו מפתחים יותר ציפיות.

זוהי חרב פיפיות, כפי שאומרים חז"ל. ככל שאנו מקבלים יותר, אנו זקוקים ליותר. זו הסיבה לפניה הקודרות של בתי כשפתחה את המתנה האחרונה.

המתנה האמיתית

כשחדרה אליי לאטה ההבנה הזאת, הרגשתי אי-שקט טורדני בראשי. הרי המתנות שילדיי הופצצו בהן היו חייבות להגיע מאיזשהו מקור. אמנם רבות מהן נקנו בנדיבות על ידי סבים, דודות וחברים, אבל היה עליי לראות גם את החלק שלי בתמונה. גם אני הפכתי לשותפה לדבר עבירה בתופעת הרעפת המתנות. קניתי דברים פה ושם, תכשיטים זולים, צעצועים קטנים שלא היה בהם כל צורך. הרי בוודאי הייתי מודעת לעובדה, שלילדיי לא חסר דבר, במיוחד כשטרחתי להחזיר את אינספור הצעצועים שלהם למקומם בכל ערב! אם כך, למה עשיתי את זה?

התחלתי להבין שאני קונה לילדיי כל מיני דברים, מפני שזה גורם לי להרגיש אימא טובה.

התחלתי להבין שאני קונה לילדיי כל מיני דברים, מפני שזה גורם לי להרגיש אימא טובה. אולי ניסיתי לתת להם מה שאחרים מעולם לא קיבלו כילדים. אולי נפלתי קורבן למסעות הפרסום במיליארדי דולרים. כאלה שהכריזו, שעליי לקנות משהו בשביל להרגיש מאושרת, ולעשות את אותו הדבר לילדיי. או שאולי יכולתי להרגיע את החרדות הטורדניות שלי בנוגע להיותי אימא-לא-מושלמת, באמצעות הענקת חפצים חומריים לילדיי, שיבטאו את אהבתי.

לא משנה מה הייתה הסיבה, ההתנהגות הזאת לא הסבה לי סיפוק. הייתי צריכה לעשות שינוי, הן למען אושרם האמיתי של ילדיי והן למען ההתפתחות האישית שלי.

התגלית הזאת הביאה אותנו לצומת דרכים. אם "חפצים" לא היה הדבר אותו רצינו להעניק לילדינו, הרי שברור שעלינו להבין מה אנו באמת מבקשים לתת להם. התשובות הופיעו במהירות ובחדות, ברגע שהתחלנו לשאול את השאלות. רצינו למלא אותם באושר אמיתי – מבחוץ פנימה – אושר שלא ניתן לקנותו בחנות הצעצועים. רצינו שהם יעריכו את מה שיש להם ושיגלו מחדש את משמעות הכרת התודה. רצינו שהם יאהבו אותנו ואת קרובי המשפחה בזכות מי שאנחנו ולא בזכות מה שקיבלו מאיתנו. רצינו להטמיע בהם את ההכרה, ש"חפצים" גורמים לריגוש זמני בלבד, אבל בילוי משותף, נתינה לאחרים ופעילויות יצירתיות הם שנותנים לנו משמעות אמיתית ונשארים אתנו לעד. מנקודת המבט החדשה הזאת, הסלון המלא באינספור צעצועים נראה פתאום מעורר רחמים עד כאב.

ערכנו לבתנו מסיבת יום הולדת גדולה ולא קנינו לה אפילו מתנה אחת.

החלטנו לפעול, מונעים על ידי תחושה של משמעות ותקווה מחודשת, שנוכל לתקן את המעוות ולפתוח דף חדש. התקשרנו לסבים ולסבתות, לדודים ולדודות ולחברים בעלי הכוונות הטובות ושיתפנו אותם בתכנית ההורות החדשה שלנו. ערכנו לבתנו מסיבת יום הולדת גדולה ולא קנינו לה אפילו מתנה אחת. אתם יודעים מה היא אמרה? "המסיבה הייתה כל כך נפלאה, טובה יותר ממתנה!" חשתי שלבי עומד להתפקע.

השבת שיחקנו "משחק הכרת תודה". כל אחד מאיתנו מילא את המקום החסר במשפט "אני מוקיר תודה על _________". הזכרנו אנשים מסוימים, צעצועים, משחקים ומקומות. אני הרגשתי שאני מתמלאת עד גדותיי בהכרת תודה על כל מה שבאמת יש לנו. שוחחנו על נתינת דברים לילדים אחרים, ילדים שלא היו להם מספיק צעצועים. הדגשנו איך צריך להראות אהבה באמצעות תשומת לב, דאגה ובילוי משותף של זמן איכותי. באופן פרדוכסלי, המתנה הגדולה ביותר שמשפחתנו זכתה לה אי פעם, הייתה אי נתינת מתנות.

כשאני מנסה ליצור שינוי אצל ילדיי, אני יודעת שתחילה עליי לשנות את אותו הדבר בעצמי. גם אני התבוננתי בעצמי וראיתי מתי מתנות, חומרנות, "חפצים", עובדים על נשמתי. זהו תהליך כואב, לעתים מביש, כאשר אני מזהה את הפעמים בהן אני מנסה למלא את עצמי ב"חפצים", במקום לחפש משמעות בעשיית הדברים שמשתלמים באמת. אבל אני גם יודעת, שאם אדחה את היותי הורה לילדיי לזמן שאני עצמי אהיה מושלמת, כולנו נהיה בצרות.