כשחיים נולד הייתי מאושרת. ילד ראשון, איך לא?

אז נכון שחלמתי על בת, קטנטונת, יפהפייה, בלונדינית אם אפשר, כמו שהייתי אני כתינוקת… ונכון שחיים הוא בן, גדול, אדום וכהה-פלומה… אבל הוא ילד בריא, בן בכור, וזה עבר בשלום! אושר שאי אפשר להכיל.

טוב, זאת אומרת… אולי אם ההחלמה מהלידה לא היתה כל כך כואבת הייתי מאושרת באמת. ואם לא הייתי חלשה כל כך ועייפה עד דמעות. ואם לא היו לי כל כך הרבה בעיות עם ההנקה! אז הייתי ברקיע השביעי, בטוח.

אבל אחרי שתי יועצות הנקה מקצועיות (ושלוש פגישות עם כל אחת) ותריסר יועצות חובבניות (לא כולל החמות), ואחרי שההנקה נכנסה איכשהו למסלולה (המקרטע), ואחרי שכאבי הלידה נשכחו להם אט אט, ראיתי שאני עדיין לא… לא מספיק מתלהבת ממעמדי החדש.

כולם אמרו שזה נורמלי. שהקשר בין אמא לתינוק הוא לא אהבה ממבט ראשון. אבל זה לא היה נכון! אני אהבתי את חיים, בטח שאהבתי אותו. בשנייה הראשונה שראיתי אותו, צורח במחאה אל כל העולם, נכמר לבי כל כך (זה ביטוי מליצי נורא אבל מה אפשר לעשות שבדיוק ככה הרגשתי, שהלב שלי נכמר?)! באימהיות נרגשת הושטתי יד לגעת בו ואמרתי "זה בסדר, זה בסדר…" ומרוב ספונטניות אמרתי את זה באנגלית (שפת האם שלי) למרות שהחלטתי מזמן שאני מדברת בעברית עם התינוק.

בטח שאהבתי אותו - פצפון שכזה. רק שהכל היה קשה כל כך!

רציתי לישון וחיים רצה לאכול. רציתי לאכול וחיים רצה שאחזיק אותו. רציתי לנוח וחיים דרש תשומת לב. רציתי לפטפט בחדר וחיים רצה לישון. אז החלטתי לשכב לישון ואז חיים רצה לאכול!

זה אמור להרגיש כמו זכייה בלוטו לפחות, לא?

כשחזרנו הביתה, אחרי תקופת החלמה אצל הוריי, הסתובבתי בבית מחדר לחדר, נזכרת ב'אני' של פעם, אני שלא הייתי אמא. והתגעגעתי כל כך! התגעגעתי לחיים בלי תינוק, שבהם יכולתי לדאוג לעצמי כל הזמן, לישון ולקרוא ולפטפט בטלפון - או לחילופין, להתפלל בנחת מהתחלה ועד הסוף… ובשבועות שאחר כך המשכתי להתגעגע: לתקופה שבה יכולתי לצאת מהבית בהחלטה של רגע, להתארגן תוך דקות ולרוץ לאוטובוס; להתלבט שעות בחנות בגדים בלי תינוק צורח בעגלה; לוותר לאישה ממהרת על התור בסופרפארם כי לי היה כל הזמן שבעולם; לעשות קיצורי דרך בשביל צר ותלול או במדרגות רעועות מבלי להתחשב בעגלה; אפילו האפשרות להדיח כלים אצל אמא בליל שבת הייתה פתאום רחוקה וקורצת…

וזה היה כל כך מוזר. אם מאושרת שאוהבת באמת את תינוקה משוש לבה, לא חושבת כל הזמן על הדברים שהיא לא יכולה לעשות. זה אמור להרגיש כמו זכייה בלוטו לפחות, לא? למה אני מתגעגעת לזמן שלפני? ולמה אני כל כך לא רוצה שיתעורר ו- ולא. אני לא ממש... לא ממש אוהבת אותו. לפעמים תפסתי את עצמי מסתכלת עליו בזרות כזאת, ממרחק. תינוק קטן ותובעני, רעב, חסר מנוחה - ואני אחראית לספק לו את כל צרכיו. איזה פחד!

ראשון זה הלם

אחותי אמרה שאני אתרגל. ידידה אחת 'גדולה' שלי, אם לחמישה, אמרה לי: "רחלי, עם הזמן הלב מתרחב. אחרי ילד שמיני את תרצי מיד עוד ילד". (ילד שמיני?!!! את מוכנה בבקשה לא לדבר על זה?)

ועוד ידידה, כשקוננתי שיש כל כך הרבה דברים שבעלי לא יכול לעזור בהם (כגון: הנקה), אמרה לי בנימה פילוסופית: "כן, זה נכון. לא לחינם נאמר 'אימא יש רק אחת'". אבל שרי חברתי הטובה, אם לילד בן שנה בעצמה, בכל זאת קידמה אותי במשהו. "אין מה לומר," היא אמרה בהבנה, "ילד ראשון זה הלם."

מעניין, חשבתי לעצמי, היא אמרה לי את אותו הדבר בדיוק על חיי הנישואין, כשאני הייתי נשואה חודש והיא שלושה. "תראי, להתחתן זה הלם," היא אמרה אז. היא לא הייתה צריכה לומר לי כמה טוב להיות נשואה, שתינו ידענו זו על זו שאנו מאושרות באמת ובתמים, היא רק הזדהתה עם הקשיים החדשים ששחתי לה והגדירה אותם.

עכשיו, על התינוק, היא אמרה את אותו דבר, בנימה של: "אבל ברור שזה בסך הכל נפלא."

זה לא אותו דבר! רציתי לצעוק. כי כשהתחתנתי - - -

ואז האסימון נפל. כשהתחתנתי קיבלתי כל כך הרבה. עכשיו אני רק נותנת.

ואז האסימון נפל.

כשהתחתנתי קיבלתי כל כך הרבה. עכשיו אני רק נותנת.

לתת ולתת ולתת, כל היום לתת, אני לא רגילה לזה! בכל מערכות היחסים שלי - עם הוריי, אחיי, בעלי וחברותיי - נתתי הרבה וקיבלתי הרבה, וכפות המאזניים התנדנדו תמיד בעליזות - תן - קח - קח - קח - תן - תן - קח…

ועכשיו? תן - תן - תן - תן - תן - תן… כף המאזניים כורעת תחת הנטל - ואני איתה…

אז טוב. הכל ברור. אני אנוכית ואני רגילה לקבל המון ומהתינוק הזה אני לא מקבלת כלום ולכן אני במצוקה - איזו בושה!

חשבתי על זה קצת וזה היה די מצער. התחלתי להעריץ פתאום את כל האימהות. כל האימהות שבעולם - היהודיות, הסיניות, האפריקניות והאמריקניות - כל האימהות שמתפקדות באופן סביר ומחייכות לילדיהן כמה פעמים ביום ומצב רוחן נע בין בהיר למעונן-חלקית. מדהים! מין מפעל חסד אוניברסלי ענק שפועל עשרים וארבע שעות ביממה מאז ימות עולם!

חשבתי על זה קצת, כאמור, כי חיים בכה ולא היה לי זמן.

נתינה ואהבה

חיים היום בן חודשיים וחצי והוא ילד מקסים. הוא קצת שמנמן וקצת קרח, כי הפלומה שנולד איתה נשרה לו כמעט בבת אחת בגיל חמישה שבועות (עוד 'מִינִי-הלם'), ובינתיים צמח חזרה רק חצי. אבל השיער החדש שצומח על הקודקוד הוא לא חום כהה אלא שָׁטֶנִי, אני חושבת, וזה מפנה לטובה. יש לו עיניים עירניות, שפתיים רחבות ואף קצת גדול (טוב, ככה התינוקות במשפחה של בעלי). ויש לו גומת חן כובשת בלחי הימנית, וסנטר כפול או משולש, מצחיק נורא. יש לו גם קצת נקודות אדמדמות על הפנים, אקנה של תינוקות קוראים לזה, אבל הוא חמוד כל כך, לאכול אותו ממש!

כשאני בוחנת את הבן-יקיר-לי טיפה מהצד, אני נזכרת במה שלמדתי בתיכון, בכיתה י"א. למדנו אז את דברי הרב דסלר בספרו "מכתב מאליהו", על כך שהנתינה מביאה לאהבה:

"אך יתבונן נא האדם, כי לאשר ייתן, יאהב… ואז יבחין ויבין, כי זה אשר זר נחשב לו, הוא רק מאשר טרם נתן לו, ועוד לא הטיב עמו. אם יתחיל נא להטיב את כל אשר ימצא, כי אז ירגיש אשר המה כולם קרוביו, כולם אהוביו."

זה היה מאוד מעניין: לא לאהוב ואחר כך לתת, אלא לתת ואחר כך לאהוב.

זה היה מאוד מעניין אז, בשיעור מחשבת ישראל, אפילו מהפכני: לא לאהוב ואחר כך לתת, אלא לתת ואחר כך לאהוב. לא לתת משום שאוהבים, אלא לתת על מנת לאהוב... מעניין, אבל זה נכנס למגירת הלימודים במוחי ולא היה משמעותי כל כך. היום עולים הדברים בזכרוני ומקבלים חיזוק מדהים.

חיים היום בן חודשיים וחצי. באמתחתו - או יותר נכון באמתחתנו המשותפת - 562 הנקות, 620 החלפות חיתול (לא כולל אלו שאבא החליף) 39 אמבטיות (לא כולל יום שישי שאז אבא עושה), 500 שירי ערש (חוזרים על עצמם כמובן. המועדף "חיים הולך לישון" מילים ולחן שלי), 46 שירי קצב (חמותי אומרת שמאוד חשוב לשיר להם), מספר הלבשות שקשה לאמוד (כי תלוי אם סופרים את כל השכבות) וכן גם חיבוקים, נשיקות, מילים (כולם יודעים שחייבים לדבר אל התינוק), קשקושים וגיפופים. ברשותכם אני לא סופרת את הפליטות ואת דליפות החיתול.

ואני אוהבת אותו.

היום אני אוהבת את חיים בכל נפשי ומאודי ובכל לבי… האגואיסטי. וזה אולי משום שנתתי לו, נתתי לו יום אחר יום ולילה אחר לילה… נתתי לו כשהיה לי קשה, כשהייתי עייפה וכשהייתי צריכה לסתום את האף… והתינוק הזה בעצם מלא בי, והוא מכיל את כל הנתינה שלי, ההשקעה שלי, את כל כולי. האהבה לחיים היום שונה מאוד מאותה חמלה מלווה בלחץ של השבועות הראשונים, מאותה דאגה של אחריות ומחויבות…

איך אפשר לתאר את זה?

אולי אם, לשם דוגמא, אני אומר לכם שהיום אני מוכרחה להציץ לחדרו כשהוא ישן לא (רק) כדי לוודא שהוא נושם, אלא פשוט כי אני מתגעגעת אליו? לא… זה לא ממש ממצה. אולי פשוט תחכו לתינוק ותראו בעצמכם.

אתם תהיו בהלם.