לפני מספר שנים שאלתי קבוצה גדולה של נערים בגיל העשרה את השאלה הבאה: "נניח שחבריכם עושים משהו אסור וגם אתם מתפתים. למי תפנו לקבלת עצה?"

תשובותיהם היו כדלקמן:

  1. לאף אחד – התשובה הנפוצה ביותר.

  2. לחברים.

  3. למורים.

  4. לבסוף – להורים.

אבל, הורים – אל ייאוש, שאלתי אותם שאלה נוספת חשובה: "כשאתם מתפתים, מהו הדבר הראשון שעולה על דעתכם?" 70% מהם ענו, "מה יחשבו הוריי". הדוגמא שאתם מציבים להם, הערכים שלכם, שביעות רצונכם או מורת רוחכם מהתנהגותם – כל אלה חשובים להם מאוד.

גם כשאנו מציעים את עזרתנו, למרות שהם עשויים לומר "מה אתם מבינים..." ולהתרחק ביהירות, למרות שהם חושבים, "כשאתם הייתם צעירים הדברים היו שונים" (וייתכן שאכן כך), למרות כל זאת, הם עדיין מעריכים אותנו.

זהותם שלא התגבשה עדיין באופן סופי, מטרידה אותם. הם בודקים אותה ומטרידים – אותנו. אולם הם מתבוננים בנו כל הזמן. הם מקשיבים וקולטים, ובהחלט יש לנו השפעה עליהם. כל שעלינו לעשות, זה פשוט להחזיק מעמד ולא לוותר עליהם.

ייתכן שאתם מרגישים כמו כובסת, נהג, טבחית או אפילו מנהל-בנק בעל מדיניות אשראי נוחה מאוד. ילדיכם המתבגרים מתייחסים אליכם כאל מובן מאליו. עדיין, הם שמים לב למי שאתם ולמה שאתם מייצגים.

אנו מודל החיקוי הבולט ביותר עבור ילדינו, ואילו הערכים שלנו ומעשינו (בעיקר מעשינו!) מעצבים את אופיים של ילדינו המתבגרים בדרכים עמוקות ביותר. אנו מספקים להם מצפן מוסרי, בתקופה סוערת זו.

אביו של חבר סיפר לבנו, שכבר עבר את גיל ההתבגרות, את הסיפור בעל מוסר ההשכל החשוב הבא:

כשאתה וחבריך התבגרתם, כל חבריי הזדרזו ורכשו את הדיסקים הכי חדישים והשתדלו להיות מעודכנים בכל הקשור לאפנות המשתנות, כדי שתהיה להם שפה משותפת עם ילדיהם המתבגרים. אני החלטתי על גישה שונה. חשבתי לעצמי שאם אשאר על מקומי – אשאר אותו אדם עם אותם עקרונות – תדע תמיד איפה למצוא אותי.

תובנה מפתיעה

תובנה מעניינת נוספת נתגלתה לי מהסקר הקטן שערכתי. רציתי להבין את הסיבות העמוקות לחוסר התקשורת של בני העשרה עם הוריהם. מדוע ההורים נמצאים במקום האחרון ברשימה? גם אם מדובר בשלב זמני וחולף (גיל ההתבגרות), מדוע ילדינו המתבגרים אינם מדברים – לפחות לא אתנו?

ייתכן שהם פשוט לא בוטחים בנו. האם נתנו להם סיבה לכך?

אולי הם חוששים מעונש. אולי הם חושבים שאנחנו לא מקשיבים. אולי הם חושבים שלא נבין.

תכופות, מסתבר, הסיבה העיקרית לכך שבני-עשרה אינם פונים להוריהם, כשהם מסתבכים, היא הפחד שיפגעו בהורים. האמינו או לא, ילדינו דואגים לנו ואכפת להם מתגובותינו. הם עלולים לחשוב בטעות, שהם מגינים או חסים עלינו בכך שהם שומרים את הדברים לעצמם. האתגר שלנו הוא ביצירת אווירה, בה לא רק הערכים שלנו ברורים – אלא גם הסובלנות שלנו. עליהם לדעת שאנו אוהבים ומקבלים אותם, לא משנה מה יקרה.

מחסום רציני נוסף הוא הפחד מעונש. אם ילדכם מספר לכם מרצונו מידע אישי, שמרו על חיסיון הורה-ילד, בדיוק כפי שעו"ד שומר על חיסיון בינו לבין לקוחו. הקפידו שהמידע לא יעזוב את החדר ולילדכם תובטח חסינות. לכן, כדאי גם לתגמל אותו על הפתיחות והכנות. כדאי לשבח את האומץ שהפגין, כשהתוודה על מעשיו. כדאי לחזק את בטחונו בכך שהוא יוכל לבוא אליכם גם בעתיד. כדאי שילדכם יחוש גאה על כך שהוא נפתח בפניכם, ושתהיה לו הרגשה שאתם תומכים בו ומעודדים אותו, מנחמים ומחזקים אותו. לא כדאי לגרום לו להרגיש כמו טיפש ולהצטער על הרגע שפתח את פיו.

השתמשו במילים המבטאות אכזבה ותקווה לעתיד, לא במילות כעס ודחייה.

ומה אם המתבגר אינו מתוודה מעצמו? מה אם גיליתם במקרה משהו שלילי? אז קיימת הצדקה לתוצאות חמורות יותר. במקרה כזה, האמון שתליתם בו הופר וכעת, עליכם לבנות מחדש את היחסים ביניכם. אולם הדיאלוג עדיין חייב להיות פתוח ואוהב. השתמשו במילים המבטאות אכזבה ותקווה לעתיד, לא במילות כעס ודחייה.

הבה נוודא שאנו מתנהגים באופן שמאפשר לילדינו לבוא אלינו ולשפוך את לבם בפנינו. כיצד ניתן לעשות זאת?

 

  1. זמינות. העובדה היא, שאנו פשוט לא יכולים לקבוע זמן איכות עם ילדינו המתבגרים, לפחות לא על בסיס קבוע. עלינו להיות בסביבה מספיק זמן, על מנת לאפשר להם לפנות אלינו כשנוח להם. בין אם מדובר בשעת בוקר מוקדמת (אל דאגה, הסיכויים לכך קלושים!) או בשעת לילה מאוחרת (סיכויים טובים יותר) – אנחנו שם. אם אנחנו תמיד עסוקים, אם אנחנו תמיד עייפים, הם יוותרו.

  2. קבלה. עלינו להפגין סובלנות לשיגעונות של גיל ההתבגרות. חלק מהבגדים, הנעליים והתסרוקות שלהם עשויים להיראות לנו מגוחכים, אולם אם תמיד נתקיף אותם על הדברים הקטנים, הם לעולם לא יפנו אלינו עם הדברים הגדולים.

  3. רוגע. גם כשמדובר בנושאים חשובים ביותר, חיוני שלא נאבד את שלוות רוחנו. נכון, אנחנו לא מלאכים ולכולנו יש רגעים בהם אנו מאבדים שליטה (והם הרי כל כך פרובוקטיביים!) אבל ילדינו המתבגרים צריכים להרגיש, שאנו שומעים אותם ומגיבים אליהם, ולא רק צורחים עליהם.

  4. אהבה. הדבר החשוב ביותר הוא להזכיר להם שוב ושוב שאנו אוהבים אותם. רצוי להתעלם מדברים חיצוניים ברי חלוף (כגון תסרוקת) ולומר להם (ולעצמנו) מה נהדר בהם. אנו בהחלט יכולים לעשות זאת!

אם נעבוד על יישום כלים אלה, ילדינו המתבגרים עדיין יאמרו דברים מרגיזים ביותר. אבל לפחות הם יאמרו אותם לנו.