החלטתי הפעם לחרוג מהרגלי ובמקום לענות לאחת משאלות הקוראים או להתמקד בבעיה אופיינית עם הילדים, להתייחס דווקא אלינו, ההורים. אנחנו, תכנית הליבה של הבית, מרכז הכובד, שאליו מתנקז הכל. אנחנו, שתמיד חייבים להיות זמינים, תמיד מוכנים להרגיע ולנחם, לעוץ עצה או להעניק שירות ומשום מה לא טורחים מספיק לעצור ולהוקיר את מאמצינו. לא רק שאנו נוהגים בחוסר התחשבות קיצוני עם עצמנו, אף יותר מכך, אנו נוטים לראות דווקא את הכישלונות שלנו ולא אחת, להתאכזב.

אני פוגשת הורים רבים, לילדים בגילאים שונים וללא ספק כולם רוצים להעניק לילדים את האוכל המזין ביותר, את אמצעי הגירוי וההתפתחות המתקדמים ביותר, את החינוך המעולה ביותר ואת החמימות והאהבה הרבה ביותר. מרבית ההורים מתעניינים בספרות או הרצאות בנושא ההורות וחלקם אף משתתפים פעילים בקבוצות הדרכה להורות. אינני יודעת מה הסיבה, האם זו השחיקה הרבה שמקצוע ההורות טומן בחובו, או האם זהו פרי של חינוך רב שנים וציפיות חברתיות, מה שלא תהיה הסיבה, רבים מאתנו, הן האבות והן האמהות מסתובבים מתוסכלים וסבורים, שההתקדמות שלהם עם הילדים אינה מספקת.

מפלצת הכעס

עושה רושם, כי הנושא הקשה ביותר להתמודדות והגורם המרכזי לתחושת הכישלון בקרב ההורים, הוא הכעס. אינספור אבות ואימהות מדווחים על ה"נפילה" שלהם, בהתמודדותם עם בעיות של חוסר משמעת מצד הילדים. הריטואל חוזר על עצמו ומכיל בדרך כלל את הגורמים הבאים: ילד עייף/רעב/משועמם/מסוכסך עם עצמו, שעת בוקר לחוצה או שעת ערב מעייפת והורה מותש ועצבני. הסוף ידוע מראש: אחד ההורים מבקש משהו מהילד, הוא מסרב ומתחצף ומהר מאד המהלך מתדרדר להתפרצות של כעס, כשבסופה הילד סופג צרחות רמות ונשלח לחדרו.

התפרצות של כעס כזה מותיר את הילד פגוע וממורמר, אבל משאיר את ההורה למשך זמן רב הרבה יותר, עם תחושת תסכול ורגש אשמה העולה על גדותיו.

משום מה, בנקודה מסוימת, אף על פי ולמרות הידע הרב והניסיון המצטבר שלנו ואף על פי שאנו יודעים, כי ההתפרצות שלנו רחוקה מלהיות מחנכת והיא בעיקרה תגובה חסרת איפוק לגירוי הקשה שהופעל נגדנו, אנחנו עלולים ליפול למלכודת הכעס ופשוטו כמשמעו, לצאת מהכלים. הבעיה היא, שלא כל כך קל לנו להתרומם משם בחזרה. האכזבה שלנו מעצמנו קשה מנשוא והתחושה של העלבון העצמי צורבת במשך שעות.

הבה ננסה לזכור, כי בסך הכל תכנית- העל שלנו, מנתבת אותנו לחיים של כבוד הדדי, ללא צורך באלימות מכל סוג שהוא.

אם כן, הבה ננסה לזכור, כי בסך הכל תכנית-העל שלנו, מנתבת אותנו לחיים של כבוד הדדי, ללא צורך באלימות מכל סוג שהוא. יחד עם זאת, אנחנו בני אדם וכשמדובר בילדים מרגיזים (והם יודעים יפה מאד ללחוץ על הנקודה שהכי מקפיצה אותנו), אנחנו עשויים למעוד. מה שנוכל לעשות לאחר מעידה שכזו, במקום להלקות את עצמנו ולהרגיש חסרי ערך וחסרי שליטה עצמית, נוכל לאסוף את עצמנו ולומר: "נכון, נפלנו. יתכן והייתה דרך נכונה יותר לטפל באירוע, אבל זה לא סוף העולם. נשתדל להבא להתמודד טוב יותר" ואז, להמשיך הלאה.

מומלץ כמובן לעבוד על תרגול בנושא הכעס וקיימות לכך שיטות שונות. החל מלספור עד עשר לפני שמגיבים, המשך בצעקת אזהרה: "תתרחקו, אני עומד להתפוצץ!" וכלה בריצה והסתגרות באמבטיה, עד יעבור הזעם.

למי יש זמן?

הנקודה השנייה שעולה די הרבה, היא נושא תשומת הלב וזמן האיכות עם הילדים ואני שומעת זאת מאימהות שעובדות במשרה מלאה מחוץ לבית, כמו גם מאימהות למשפחות ברוכות ילדים שמתפקדות כעקרות בית, וכמובן מהאבות, שבדרך כלל שוהים מרבית היממה מחוץ לביתם וזוכים לראות את ילדיהם, במקרה הטוב – בשעת ארוחת הערב, ובמקרה הפחות טוב – כשהם כבר נמים במיטותיהם.

ישנם הורים שרגש האשמה שלהם כה חזק, שהם מנסים לפצות את הילדים באמצעים חומריים ורוכשים להם את המשחקים המשוכללים ביותר או נותנים להם כסף כפיצוי. הורים אלה עושים טעות חמורה, מכיוון שכסף לעולם לא יוכל לפצות על רגש.

אבות ואימהות אלה צריכים, מצד אחד להאמין, שילדיהם חזקים דיים ובהחלט מסוגלים להסתדר ולהפוך למבוגרים בריאים ויציבים, למרות הזמן המועט יחסית, המוקצב עבורם. (בתנאי כמובן, שמערכת היחסים בדרך כלל חמה, בריאה ויציבה). בה בשעה, שעליהם לנסות ולהעניק לילדיהם "זמן איכות".

המושג "זמן איכות" מאפשר לנו ההורים, להתמסר לילדים לפרק זמן מוקצב, אך במלואו.

הדרך הטובה ביותר להתמודד עם זמן מועט יחסית, היא להכיר בכך שזו המציאות ולהשתדל פשוט ליהנות ממה שיש. המושג "זמן איכות" מאפשר לנו ההורים, להתמסר לילדים לפרק זמן מוקצב, אך במלואו. להיות באמת קשובים, שותפים ומתעניינים. שמעתי על אם לאחד-עשר ילדים, שבכל ערב לפני השינה, מקדישה חמש דקות מלאות לכל ילד (גם ככה היא מגיעה לשעה פלוס). כולם מכבדים את הזמן של האחרים וממתינים בסבלנות לתורם.

אבות מסוימים הופכים את שעת המקלחות והכנת ארוחת הערב לחוויה משפחתית מהנה, וישנם שמקדישים את השבת כולה לילדים – ללימוד בצוותא, למשחק מהנה ולהליכה מענגת ברחובות העיר. וגם, אם בתקופות מסוימות באמת אין אפשרות להעניק מספיק לילדים, צריך לזכור שזה זמני ואפילו חיבוק חם או לטיפה ומבט אוהב מדי פעם, יעשו את העבודה.

אוכל, קדימה אוכל!

כבר מגילאים צעירים אנחנו מנסים בכל מאודנו לפתות את הצאצאים לאכול מזונות בריאים ומזינים, אך בדרך כלל הזמן פועל לרעתנו. ככל שהם מתבגרים ונחשפים למסעות הפרסום המסיביים, שמפתים אותם לצרוך מוצרים דלים בערכים תזונתיים ומלאי סוכר וצבעי מאכל, אנחנו מגלים, שמלחמות האוכל הופכות למעמסה ולזמנים של עימות. אנחנו מצדנו מעונינים, שכמה שיותר ויטמינים יכנסו להם לגוף ומנסים להגן בגופנו מפני חדירה של ממתקים מיותרים. אבל, האמת היא, שידנו על התחתונה ואנו נותרים מתוסכלים ומובסים.

לכן, ניטיב לעשות, באם נמשיך להציע לילדים מזונות מבריאים ונצרוך אותם כמובן בעצמנו. יחד עם זאת, נבדוק אם משתלם לנו להיכנס למלחמות עולם בנושא. מן הסתם, עם התבגרותם, הם ייווכחו בעצמם כי משתלם לאכול בריא ואז, אם יחפצו בכך יוכלו לשנות את סגנון האכילה שלהם.

להרחבה בנושא ראו המאמר "דניל'ה תאכל את הבננהל'ה".

להעניק לעצמנו

הנקודה האחרונה שאני רוצה להעלות הפעם, היא הדאגה שלנו לרווחה שלנו. משום מה כולם ו-ה-כ-ל, באים תמיד לפנינו בדרגת החשיבות. אם זה הבוס, ההורים שלנו, הילדים והמטלות האינסופיות של הבית. אוכל חם – תמיד יהיה, בגדים נקיים כנ"ל, אבל על טיול ביחידות למילוי מצברים או בילוי בכיף עם חברים, אנחנו מדלגים בקלילות.

הגיע הזמן שנפנים את העובדה, כי אנו מנהלים בכירים ורבי עוצמה, האחראים על המפעל החשוב ביותר שיש – משפחתנו היקרה. ובתור שכאלה, אנו מוכרחים לפנות לעצמנו זמן למילוי מצברים. אנחנו מדברים על זמן איכות עם הילדים, אך מה על זמן איכות לעצמנו? – הן כזוג שמתפקד כצוות והן כבני אדם פרטיים. מה על טיול בשפת הים? בפארק? בילוי משותף במסעדה רומנטית? עיסוי מפנק מידי פעם או רכישה של בושם או שי אחר מפנק? איך נוכל להעניק מעצמנו ולתת ולתת כה הרבה, אם לא נדאג לעצמנו לתזונה ראויה? לשמירה על הכושר ולצמיחה רוחנית?

אם אנחנו לא ניקח לעצמנו את פסקי הזמן הללו, אף אחד לא יעשה את זה עבורנו.

לכן, יהיה זה נכון ביותר מצדנו, מידי פעם להשאיר את הילדים עם בייביסיטר (אף על פי שזה לעיתים כרוך בהוצאה לא מבוטלת), לעזוב מוקדם את העבודה, לוותר על חלק מעבודות הבית (אולי לפרגן לעצמנו עוזרת) ופשוט לצאת, לנפוש ולמלא את המצברים. אם אנחנו לא ניקח לעצמנו את פסקי הזמן הללו, אף אחד לא יעשה את זה עבורנו. ובל נשכח, שבאופן זה אנו מאפשרים לילדים ללמוד, כי לאבא ואימא יש זמן פרטי רק עבורם וכי כל אדם ראוי וזכאי לרווחה ופרטיות.

 

***

 

יתכן ולמדנו משהו חדש או הפנמנו טוב יותר רעיונות מוכרים, איך שלא יהיה, אני בטוחה, כי ליום המשפחה נמשיך לקבל כך או כך, זר פרחים עם פתק מצורף: "לאבא ואימא הטובים ביותר בעולם..."