"אני בשוק" – "אני בהלם" – "אני המום לגמרי"

אלו חלק מביטויי הרחוב ששמעתי לאחרונה מפי הילדים באזור שבו אני מסתובבת.

לא אתיחס לחציו השני של ה"פזמון", שתפקידו להגזים ואולי להצחיק. אולם החלק הראשון של הפזמון הזה מעיד שמשהו השתנה בתחום הילדות מאז שאנחנו עברנו אותו בעצמנו. מסתבר שהילדים שלנו חווים זעזועים הרבה יותר מאתנו.

מה שברור, ששפת הסלנג של ילדותנו לא כללה מילים כמו "שוק" "הלם" ו"המום". המושגים הפסיכולוגיים שטמונים מאחוריהם היו רחוקים מאתנו כשנות אור. לכל היותר, שמענו בילדותנו על תופעה של הלם קרב, אבל לחוש ולהכיר מקרוב את התופעות הללו? מלבד במקרים מסוימים של תאונות דרכים, תופעת השוק וההלם כמעט לא היו בנמצא.

לא משנה אם גדלנו כילדי שמנת או בשכונות דרום תל אביב. הילדות שלנו ניצבה על קרקע יותר יציבה.

יציבות העבר על קצה המזלג

הממשלה לא עמדה להתחלף כל שבוע. המטבע היה יציב. הדרישות בכל בתי הספר היו אחידות. ההסתדרות היתה על הגובה. כולם קיטרו, הקיבוצים נחשבו לעילית וסמים היו אז רק לקריזיונרים יוצאי דופן, ומי שהתעסק אתם היתה רק המשטרה.

בעבר, ללאנשים היה זמן לעצמם ולמשפחה שלהם. אם הם היו יותר מאושרים או לא זו כבר שאלה אחרת, אבל בטוח שהרגישו אז שדורכים על קרקע יותר מוצקה.

פעם בעשרים שנה היתה מלחמה שנגמרה צ'יק צ'ק, או קצת יותר לאט. הלבבות של כולם פרפרו (עבור החיילים, אלא מה?) מבתי הספר נשלחו חבילות של שוקולד כובעים וגרבי צמר, וכל אחד הכיר אישית את מי שהלך או לפחות את הדודה שלו. היו כאלה שהלכו ללמוד באוניברסיטה (ברצינות). כולם רצו להתקדם, ומשום מה ידעו אז בדיוק לאן.

זו לא רשימה נוסטלגית, והיו גם אז הרבה דברים שדרשו תיקון. הרשימה הזאת באה להזכירנו איך פעם התגלגלו הענינים בארץ באופן יותר יציב, ולמרות המצב הבטחוני (של אז) הכל התנהל, יחסית להיום, כמעט על מי מנוחות.

לאנשים היה זמן לעצמם ולמשפחה שלהם. אם הם היו יותר מאושרים או לא זו כבר שאלה אחרת, אבל בטוח שהרגישו אז שדורכים על קרקע יותר מוצקה. עם כל המגרעות, החברה והתנאים הכלכליים והפיסיים היו יותר יציבים.

איפה אנחנו כיום?

שפה, ובמיוחד שפת הסלנג משקפת מציאות של עם. בעיקר את מה שרוחש מתחת לפני השטח.

הגענו למצב שילדינו צריכים לשיר "אני בהלם" פשוט כדי להסתגל למציאות שונה לגמרי מזו שאנו היינו רגילים לה בילדותנו.

מסתבר שתנודות וזעזועים בכל שני וחמישי עושים משהו לבן אדם!

די אם נבדוק כמה מקרי אשפוז נכנסים למחלקות הפסיכיאטריות כיום, או כמה אנשים נעזרים כיום ברופאי נפש למיניהם (שלא לדבר על רופאי אליל שמתפקדים על תקן של רופאי נפש כלפי הפונים אליהם).

הריבוי בקשיים בתחום הנפשי בהחלט לא נובע רק מגידול באוכלוסייה.

באיזה עולם חיים הילדים שלנו?

הילדים שלנו גדלים בתקופה קשה ורבת שינויים. לא עובר שבוע בלי זעזוע: אסונות טבע ואסונות טרור רודפים זה את זה בשרשרת בלתי נגמרת.

פלא שהם שרים לנו "אני בשוק, אני בהלם?"

על פי ההתיחסות שלנו לארועים הגדולים נוכל להבין קצת ממה שקורה לילדינו גם בשאר הארועים. ארועים גדולים כמו קריסת מגדלי התאומים, אסון הצונאמי ואחרים, הכו אותנו בתדהמה ופגעו בנקודה שנראתה לנו כחזקה. נוכחנו לראות שדווקא הסמל למה שנחשב מוגן מפני כל פגיעה קרס והתמוטט, או נמחק ונהרס עד היסוד לבלתי היכר.

ארועים כאלה פוגעים בנו בנקודות הכי רכות. בנקודות שהיו אמורות להיות נקודות המשען והחוסן שלנו. פתאום אין על מי ועל מה להשען. זה מפחיד אפילו את המבוגרים, שלא לדבר על ילדים. אז פלא שהם שרים לנו "אני בשוק, אני בהלם?"

להיות פנויים יותר לילדים פירושו להעניק להם חוסן נפשי

אנחנו חיים בסיר לחץ הן מבחינה אישית והן מבחינה עולמית. הילדים שלנו מרגישים זאת. לילדים שלנו יש פחות על מי לסמוך מאשר היה לנו. אנחנו הרבה פחות זמינים להם מאשר הורינו היו כלפינו. גם כשאנחנו נמצאים בבית פיסית, הרבה פעמים אנחנו לא פנויים לשמוע את ילדינו, להאזין לכל החרדות שלהם. באמת יש לנו די והותר משלנו. ולפעמים אנחנו מצפים מן הילדים להתמודד לבד.

אבל בחיי כל משפחה ישנם ארועים שמחייבים את התיחסות ההורים לא רק לארוע עצמו, אלא גם לתיווך שלו לילדים. הכוונה לארועים טראומתיים או מפחידים שעלולים לזעזע את ילדינו.

אז איך מתמודדים עם הפחדים?

מה שבטוח, לפתור את הבעיות של העולם אנחנו לא נצליח אפילו אם נתאמץ מאד. לכן מוטב שנתרכז במה שנוגע לנו. אמנם לא תמיד יהיו לנו תשובות מן המוכן למקרים הקשים, אך נוכל לשקף לילדינו מה הם מרגישים ולהחזיר קצת את אמות המידה למקומן.

כמו בספור הבא:

בימי הגשם האחרונים, ספרו אנשים בחנות המטריות שדובר ברדיו על כך שצפויה סערה. טטיאנה, נערה צעירה, עולה מרוסיה שעובדת בחנות המטריות בקשה לברר מה פירוש המילה.

סערה, זה הרבה רוח חזקה והרבה גשם. הסבירו לה.

אוי, אז יהיה פה שטפון כמו בתאילנד? היא שאלה.

העולה טעתה כי אינה מבינה את השפה, אך גם לילדים שלנו עלולות להיות טעויות דומות כשיקשרו איום אחד במשנהו ללא צורך. בנוסף לכך, הדמיון אצלם עובד שעות נוספות ואינו מרוסן כמו אצלנו, המבוגרים. התוצאה, שהם יותר פגיעים לפחדים מארועים שקורים סביבנו ובעולם.

לא נוכל למנוע את הארועים, וגם לא נוכל למנוע מילדינו לדעת עליהם.

לכן, לכל הפחות ננסה להיות פנויים יותר אל ילדינו, להאזין להם בשעות השקטות יותר של החיים, כדי שהם ירגישו שאם קורה להם משהו מפחיד ובלתי ברור, יש להם לפחות כתובת אחת חמה ואוהדת: אנחנו.