"אימא, למה שלה יותר גדול?!" זועק הצאצא למול פרוסות השניצל שניסית במלוא כשרונך הארכיטקטוני, לחתוך מבעוד מועד לגודל זהה. "אבל חמודי, זה בדיוק אותו הגודל!", את אומרת לו בהצטדקות, מודעת לסערה המתקרבת. "לא נכון. לא נכון!", הוא ממשיך לילל באוקטבה מסוכנת. "את תמיד נותנת לרחל את הכי גדול". ואת, בניסיון אחרון למנוע את הבלתי נמנע, שולפת את הסרגל-לשעת-חירום שלך ומודדת את שתי פיסות השניצל המבוישות ומגלה למרבית הזוועה, כי באמת שלה יותר גדול ב... 0.2 מיקרון. "את רואה?", מזדעק הזאטוט כמוצא שלל רב. "אמרתי לך! את תמיד נותנת לה את החתיכה הכי גדולה. אני יודע, זה בגלל שאת אוהבת אותה יותר ממני"...

משפט כזה בדרך כלל, גורם לכל אימא יהודיה ממוצעת, להתעוררותו של רגש קדום לא פחות מהקנאה, הלא הוא רגש האשמה המפורסם.

כך או כך, השניצלים שנחתכו בתשומת לב וטוגנו באהבה, נשארו מיותמים על הצלחת ובמקום ארוחת צהריים מלבבת ומשפחתית, מתחוללת תגרה רבתי בין המסובים אל השולחן.

מה עושים?

כבר מימי בראשית?

כולנו מכירים את רגש הקנאה המתעורר בנו למראה מי שיש לו (או לפחות כך נדמה לנו) יותר משלנו. יותר הצלחה, יותר חכמה, יותר יופי, עושר, ילדים מוצלחים וכו'.

אם כך, די לנו להיזכר בסיטואציה שעוררה בנו את רגש הקנאה הצורב ואת הסבל הנפשי שנגרם לנו בעטיו, על מנת שנוכל להסתכל בילדינו, בעין מעט יותר חומלת ואמפתית.

לקנא זה לא קל ואף עשוי לגרום לסבל של ממש. כך שהקנאה ממנה סובלים צאצאינו, אינה תענוג גדול והיא ניסיון קשה כשלעצמו. אם כן, דבר ראשון יהיה עלינו לחדול מהצדקנות והשיפוטיות המקובלות נוסח: "אל תהיה קנאי כזה, מה אתה תינוק?", או "בגלל השטות הזאת את מקנאה?", או "מה אתה מקנא? זה לא יפה לקנא!" ולהשלים עם הימצאותו של הרגש העז הזה, כחלק מחיינו וחיי ילדינו.

רגש הקנאה קדום ממש כמו ימי בריאת העולם, ונוכל לומר בוודאות, כי חוסר ריסון לרגש הזה ותיעול שגוי, כמוהם כהתעסקות עם פצצת זמן מתקתקת.

לא לתת "יותר", לתת "כמה שצריך"

בואו נחזור אם כן למחוזות השניצל וננסה לחשוב רגע ביחד. נניח שנשתדל כל הזמן להעניק לילדינו מנות מזון זהות, מתנות זהות ותשומת לב במידה שווה, האם עובדה זו תחליש את הקנאה או תעלים אותה?

סביר להניח, שבמרבית המקרים אנו נמצא את עצמנו באפיסת כוחות והילדים עדיין יסתובבו ממורמרים. מן הסתם תמיד יהיה ילד שירגיש מקופח ואין זה משנה עד כמה ננסה באותות ובמופתים להראות לו שזה לא כך.

ובואו נניח, שבאמת אצלנו בבית ננהיג משטר שוויוני וכולם יקבלו את אותו הדבר. והלא ברור לנו שהילד בן השנתיים זקוק לדברים אחרים לגמרי מבת העשרה. אז מדוע קשה לנו להבין, שגם ילדים קטנים הקרובים בגילם, זקוקים בעצם לדברים שונים ובמינונים שונים? ואפילו תאומים, האם הם באמת יזדקקו לאותו הדבר בכל נושא שהוא? ודאי שלא. לכן, אם נכיר בעובדה, שכל אדם שונה במהותו, בגילו, בטעמו ובעוד אלף ואחד משתנים, נוכל להסיק מכך, שאין שום סיבה הגיונית להשקעת האנרגיה העצומה שלנו, בניסיון לארגן חלוקה צודקת.

אז כבר הגענו למסקנה הברורה, ששוויוניות מהסוג שאנו כה מתאמצים להעניק לילדים, אינה באמת הדבר לו הם זקוקים.

אז כבר הגענו למסקנה הברורה, ששוויוניות מהסוג שאנו כה מתאמצים להעניק לילדים, אינה באמת הדבר לו הם זקוקים. הרצון הבסיסי שלנו, שלא להעדיף אחד על פני האחר ולהעניק לכולם באופן זהה, הנו רצון נכון בבסיסו, אנחנו רק טועים ביישום שלו. השוויוניות צריכה להתייחס, לעובדת היותנו כולנו בני אנוש וככאלה בעלי זכות שווה לכבוד ולמתן לגיטימציה לרצונות השונים שלנו. אבל אין לה שום קשר למנות זהות של שניצלים, תשומת לב או נעליים.

ומבחינת הדוגמא עם השניצל זה אמור להישמע כך:

דני: "אימא, למה שלה יותר גדול?"
אימא: "אתה רעב חמודי, אתה רוצה עוד חתיכה?"
רחל: "למה הוא מקבל עוד חתיכה ואני רק חתיכה אחת?"
אימא: "אוי רחלי גם את רעבה, את גם רוצה תוספת?"

וכן הלאה וכן הלאה. מה שכן, מומלץ שיהיו מעט יותר שניצלים במחבת.

כלומר, אם נתייחס לצרכים של הילדים, הרי שהם זקוקים לידיעה, שלרצונות שלהם יש לגיטימציה, שמכבדים אותם ושיתייחסו אליהם במלוא הרצינות. נכון שעכשיו דני מקבל יותר שניצלים מרחל, כי הוא רעב יותר. אבל רחל, אם תהיה רעבה, יכולה לסמוך על כך, שגם לה אימא תדאג ותכין אוכל.

אינני אומרת חלילה, שיש להפלות במכוון בין הילדים ולתת לילד אחד יותר מלאחרים. נכון שבפועל יראה לנו שאחד מקבל יותר מהאחר, אך למעשה הכוונה היא לא לתת "יותר", אלא לתת "כמה שצריך". אם דני זקוק ליותר שניצלים מרחל על מנת לשבוע, ניתן לו אותם, בה בשעה, שנמשיך לספק לרחל את הצרכים האישיים שלה. במקום לומר: "נתתי לדני חתיכת שניצל ועכשיו אתן גם לך חתיכה זהה", נאמר: "נתתי לדני חתיכת שניצל. את חושבת שחתיכה כזו תספיק לך, או שאת יותר רעבה?".

בדרך זו, נוסף לכך שאימא מתייחסת לצרכים השונים של הילדים, היא גם מצליחה לנטרל את התקף הקנאה. בשעה שאם הייתה נוהגת על פי הדרך המקובלת ומנסה לשכנע את דני, כי פיסת השניצל שלו זהה לזו של אחותו, הרי שהייתה משתפת עמו פעולה ומאפשרת להתקף הקנאה להמשיך ולהיות.

השוואה ותחרות לעומת עידוד ושותפות

רובנו מכירים את הנזק הטמון באפליה ומצליחים ברב המקרים להימנע מכך, יחד עם זאת, אנו נוקטים פעמים רבות בשיטות, שמחזקות ומלבות את רגשות הקנאה.

אם אנו מטיפים לדני, על אי הסדר השורר במחברותיו ואומרים לו "למה אתה לא לוקח דוגמא מאחותך?", הרי שבמו ידינו הגברנו את הקנאה והאיבה בין השניים.

אם אנו משתמשים בשיטת ה"מי ראשון? או מי משיג?" וזה קורה פעמים רבות בעיקר עם ילדים צעירים, הרי שאנו מחזקים בכך את רגש התחרות בין האחים ולא את תחושת השותפות והליכוד.

גם אנחנו שונאים מאד כשמשווים את הכישורים שלנו לאחרים. כשזה קורה, התחושה שלנו לא נעימה ואנו מתמלאים תרעומת על עורך ההשוואה ומפתחים שנאה קטנה בלב כלפי המודל שהציגו בפנינו.

באם נרצה לעודד את דני להיות מסודר יותר, כלל לא נזכיר את אחותו המוכשרת ממנו, זה לא רלוונטי.

ילדינו אינם שונים בכך מאתנו ואפילו בעלי כלים פחות משוכללים משלנו. לכן, באם נרצה לעודד את דני להיות מסודר יותר, כלל לא נזכיר את אחותו המוכשרת ממנו, זה לא רלוונטי. הלא הסכמנו שכל אחד יחיד ומיוחד, אז מה המקום להשוואה בכלל? אנו נחפש נקודות זכות, איזו מחברת אחת שלא לגמרי מרוחה בדיו ומקושקשת ונשבח אותו ש"תראה איזה יופי, העמוד הזה ממש נקי". באופן זה לא נשקר לו ומצד שני נצליח לעורר בו אמון ביכולתו, וזאת מבלי להשתמש באחותו כגורם לדרבון.

ולגבי יצירת אווירה של ליכוד משפחתי, במקום לעורר תחרות בין האחים פשוט נאמר: "כשתסיימו לסדר את החדר, נוכל ללכת לקניון". פנינו אליהם כקבוצה והטלנו עליהם מטלה משותפת, כשיעמדו בה יפיקו מכך תועלת רבה ותחושת ה"ביחד" תתחזק.

איזהו עשיר? השמח בחלקו

דבר נוסף שנצטרך לקחת בחשבון, שלעולם לא נוכל להגן על ילדינו באופן מוחלט מכאב ואכזבה. החיים מזמנים לילדינו, כמו לנו, אינספור ניסיונות ועימותים, כך שגם אם מאד ננסה להגן עליהם מפני הקנאה, היא תהיה שם אם נרצה ואם לאו.

עדיין נוכל להנחיל לילדינו ערכים ולהקנות להם כלים להתמודד עמה בהצלחה. נוכל ללמד אותם שלכל אחד יש תפקיד משלו, ומה ששמור לאדם מסוים, זה שלו ואף אחד לא יוכל לקחת זאת ממנו. ומשום שכל אחד מאתנו שונה ונשלח לעולם עם מכלול של מעלות וחסרונות למטרה מאד מוגדרת, יהיה זה מיותר לבזבז משאבים על קנאה במישהו אחר.

נוכל לפתח בהם עין טובה והתייחסות מפרגנת לסובבים אותם ועדיין, יהיה עלינו להשלים עם העובדה, שהקנאה היא כוח הטבוע בבריאה ויש לה מקום. והעיקר, כשילדנו יהיה בתוך התקף קנאה, נלמד לנטרל את עצמנו ולא נטיף או נשלול את הרגשתו, אלא נשתדל להיות אמפתיים לסבל שלו ומעל לכל נאמין ונבטח, שהוא ידע כיצד להתגבר.