יעל שלום!

תודה על הכתבה המעניינת "ילד טוב-ילד רע". אני חושבת שכולנו רוצים להיות "ילדים טובים", אבל מצד שני, הרבה פעמים ילדים רוצים לעשות גם "מה שבא להם", לזמן וכן לעתיד אין כל משמעות עבורם, ואז ניכנס נושא הגבולות, שלי אישית מאוד קשה אתו. יש לי בנים, תאומים בני 8 וחצי, שחייבים לתרגל קריאה ולצערי ממש לא רוצים להיות "ילדים טובים". מתווכחים איתי כל הזמן על כמות העמודים שהם צריכים לקרוא ובכלל לא נראה להם, שחייבים לעשות משהו שלא נהנים ממנו. אשמח לשמוע את חוות דעתך בעניין לימודים וקשיים בלימודים. עד היכן הוא הגבול באחריות ההורית. תודה, אימא.

אימא חביבה!

מכתבך נוגע בבעיה כאובה ומרכזית, שמרבית ההורים נתקלים בה וחיים במחיצתה (ולא בשלווה!) שנים ארוכות.

בתחילה ילדינו עולה לכיתה א', מה שמהווה עבורנו ועבורו מעמד מרגש, המציין שלב נוסף בהתבגרותו. בתחילה אנו נרעשים ונרגשים מכל חידוש שהוא מביא מהכיתה ובדומה הוא גם נלהב להכין את שעורי הבית. אך כעבור זמן מה, כאשר החידוש פג ורמת הקושי עולה, ילדנו מגלה שהתואר הנכסף "ילד גדול", טומן בחובו אי אלו חובות, לא ממש נעימות והוא מתחיל לחפש דרכי מילוט מהנטל.

יום בהיר אחד, אנו מגלים את עצמנו, חובשים מחדש את ספסל הלימודים כתלמידים מן המניין!

כאן אנו, ההורים החביבים והדאוגים נכנסים לתמונה, ומה רבה הפתעתנו, כאשר יום בהיר אחד, אנו מגלים את עצמנו, חובשים מחדש את ספסל הלימודים כתלמידים מן המניין! לפתע עלינו לשוב ולשנן את רשימת נשיאי ארצות הברית, להתמודד עם תרגילים בחילוק ארוך ולקשט את השער של מחברת חגים, וכשאנו ממאנים לעשות זאת בעצמנו, "המתחמק הקטן" טורח לשגע אותנו, בכך שאנו נאלצים לנדנד לו ולרוץ אחריו שימלא את חובותיו.

מציאות זו בהיותה דבר יום ביומו, עשויה לשחוק עד דק את עצבי ההורים ובמקביל להרוס את סיכוייהם של ילדינו להתבגר אי פעם וללמוד באמת, את מה שבית הספר מלכתחילה התכוון ללמדם.

כשלון שיטת ה"הורה השוטר"

בשלב זה ודאי הבנתם כי אני מתנגדת לשיטה המקובלת של "ההורה-השוטר" וזאת בשל התוצאות העגומות שלה. יתכן אמנם שבעקבות איומינו ("עד שלא תגמור להכין שעורים, לא תרד למטה/ לא תלך לחבר/ לא תצטרף לטיול"), הילד שלנו יכין את שיעוריו, אבל באיזה מחיר? בואו נבדוק.

1. נאלצנו להשתמש באיומים, מה שבאופן טבעי מדרבן את הילדים לבדוק את מדת הרצינות שלנו. זו מעין התגרות ישירה בהם, שאינה מדרבנת שיתוף פעולה, אלא מכריזה על מאבק בינינו.

2. במקום שהשאיפה להכין את השעורים תהיה משותפת (גם הם וגם אנחנו חפצים בהצלחתם), עצם נקודת המוצא, שאנחנו הם אלו שרוצים ששעורי הבית ייעשו, והם כאילו לא רוצים להכין אותם, משרישה טעות חמורה ושמה אוטומטית את הילד במקום של "פושע-מתחמק".

 

3. נניח שאיימנו על ילדנו לגבי הכנת שיעוריו. עדיין, הידיעה כי הוא מסתובב ומורח את הזמן תלווה אותנו, ההורים, משך כל שעות אחה"צ והערב, מה שאומר שהעול של הכנת השעורים שלו הועבר לחלוטין אלינו.

4. עקב כך אנו דואגים להזכיר ל"תכשיט" משך כל אחה"צ והערב שיכין את שיעוריו, מה שהופך אותנו לנודניקים ואותו ל"חירש" גמור לדברינו.

5. מכאן ועד לתגובה כעוסה ונזעמת, המרחק קטן מאד וההמשך ידוע.

6. ואחרי הכל, עדיין ילדנו לא יכין את שיעוריו, לא יהפוך לאחראי ומסודר ולמעשה, ינציח את ההתנהגות הלא פרודוקטיבית הזו.

בית ספר לחיים

לפני שנציע דרכים אחרות להתמודדות, בואו ננסה להזכיר לעצמנו, מהי בכלל מטרת הלימודים מלכתחילה. כשאנו שולחים את הילדים למסגרת החינוכית, ברצוננו ללמד אותם מספר דברים: התמדה, סדר וניקיון, משמעת, עמידה בזמנים, עמידה בדרישות, פיתוח כשרי חשיבה, מקוריות, יוזמה, פיתוח יכולות, פיתוח מיומנות חברתית וחשיבתית, הפנמת ערכים, התנהגות ראויה במערכות יחסים, הדדיות, התמודדות עם קשיים ומכשולים, התגברות, כשר בחירה, כשר החלטה, עמידה בניסיונות ועוד ועוד.

אנו מקווים שילדינו יזכו בכל ההטבות הנ"ל, על מנת שיצמחו להיות בוגרים יצרניים, בריאים בגופם ובנפשם, יציבים ובעלי מיומנויות חברתיות ומקצועיות. ובמלים אחרות – אנשים מגשימים ומאושרים.

עכשיו תאמרו לי אתם, איך הם יהפכו לכאלה, אם אנחנו נכין עבורם את שעורי הבית, אנחנו נדאג להזכיר ולנדנד להם לגבי המטלות שלהם, ואנחנו נדאג לבדוק את מחברותיהם ונדאג, ונדאג, ונדאג... במקומם?

התשובה ברורה מאליו – הם לא.

הכוונה ועידוד לעומת מתן שירות

אז מה בכל זאת עושים?

אז קודם כל בואו נאמר מה לא עושים: לא מכינים במקומם את השעורים! גם אם התשובה מאד קלה וידועה לנו וגם אם יש ביכולתנו לקשט נפלא את המחברת של הילד – לא אעשה זאת! אנחנו, להזכירכם, כבר סיימנו בי"ס יסודי ואין בכך כל ערך, באם ילדינו יקבלו ציון גבוה על עבודה שבעצם אנחנו עשינו.

עלינו קודם כל להכיר בעובדה, כי ילדנו הנו אדם בזכות עצמו. הוא בעל בחירה חופשית ויש לו שכל להבחין בתוצאות של הבחירה שלו, לכאן או לכאן. נכון שאנו נוטים לגונן על הילדים מצער, מאי נעימות ומקושי, נעצור ונחשוב – האם זה לטובתם? באם נשכיל להבין, שבית הספר הנו הזדמנות נפלאה, מעין חממה שמיועדת להתנסויות (עוד בטרם היציאה לחיים האמיתיים), וככזו מאפשרת לחניך להתמודד, להיכשל, לבחור, לטעות, לשלם מחיר על הטעות ובכך לחשלו ולהכינו לעתיד, אזי כבר עשינו את מחצית הדרך לגבי שעורי הבית של ילדינו.

האם העובדה שאסייע לו כעת, תהפוך אותו ליותר יצרני/דייקן/חרוץ וכדו' בעתיד?

שיטה מצוינת להחליט כיצד לנהוג לגבי בקשת עזרה מצד הילד, היא לשאול את עצמנו, האם העזרה שאני עומד להגיש, אכן משרתת את המטרות ארוכות הטווח שלי בחינוך ילדי? כלומר, האם העובדה שאסייע לו כעת, תהפוך אותו ליותר יצרני/מתמיד/דייקן/חרוץ וכדו' בעתיד? או שאולי העזרה שלי, רק תאפשר לו להתחמק ממאמץ ומלקיחת אחריות ואז היא הופכת למעשה ל – מכשלה?

איננו מדברים על הפקרת הילדים ללא יד מכוונת. ודאי שנהיה בסביבה על מנת לכוונם ולעודדם, ובתחילה אף נעזור להם לרכוש את מיומנויות הלמידה הנחוצות (סדר וניקיון על השולחן ובמחברות, כיצד לקרוא ולהבין את המטלות, כיצד ואיפה לחפש את התשובות, מה לעשות כש"נתקעים" וכו'). אבל, משהילדים הפנימו את עקרי הדברים, אנו נצמצם את נוכחותנו למינימום ונשאיר את שעורי הבית לאחריותם.

אחריות ילדים

באופן כללי עלינו לשדר לילדים, כי הכנת השעורים היא בתחום אחריותם הבלעדית ושאנו סומכים עליהם שיבצעו אותם באופן המוצלח ביותר. לשם כך יהיה עליהם להקשיב היטב בכיתה, לדאוג לבקש חומר מחבר באם החסירו משהו וכמובן, להכין את השעורים בזמן.

על מנת שלא ייווצר מצב של מריחת שעורי הבית לאורך הערב כולו עד הדקה ה-90, אנו נגדיר מראש זמן המיועד להכנת השיעורים בביתנו. אנו ניידע בכך את הילדים וכאשר הזמן הזה יעבור, לא נאפשר יותר הכנת שיעורים ויהי מה!

זכרו. כמו בכל שינוי, הילדים ינסו לבדוק את הגבולות. הם עשויים ליילל נוראות בגלל מבחן שלא הספיקו להתכונן אליו, או בגלל מורה קפדן שמצפה לשיעורים שלא הכינו, אנו לא נוותר להם. הרחמים האמיתיים שלנו במצב זה, יבואו לידי ביטוי במתן ההזדמנות שנספק להם, ללמוד את השיעור החשוב – שיש מחיר להתנהגותם.

הם עצמם יצטרכו להתעמת עם המורה ועם התוצאות הבלתי נעימות של בחירתם.

כמובן שלא נספק להם פתקים עם תירוצים ולא נחפה על ההשתמטות שלהם. הם עצמם יצטרכו להתעמת עם המורה ועם התוצאות הבלתי נעימות של בחירתם.

אנו מצדנו, נצטרך לוותר על האידיאל של "התעודה שהכל בה עשר" ונהיה מוכנים להתייחס לבית הספר כאל "חממה המאפשרת טעויות". נשאר רגועים גם אם התעודה לא תהיה מבריקה, אך נדע בוודאות כי כל ציון שהשיגו, מגיע להם בדין ולא בזכות המאמצים שלנו. כאשר הילדים ייווכחו ברצינות כוונותינו, רב הסיכויים שדי מהר הם ייקחו את הפיקוד על הכנת השיעורים, סידור המערכת ולמעשה באופן זה, גם על חייהם.

וכעת לגבי שאלתך, בואי ונבחן את שתי התרחשויות אפשריות:

נניח שאת יוצאת מנקודת ההנחה, שהילדים אינם ערים עדיין למשמעות של פיגור בחומר הלימודים וההשלכות העתידיות שלו. עקב כך את מחליטה, שעד שיתבגרו ויפנימו זאת, את תהיי האחראית לידיעות שלהם ולהשלמת המטלות הלימודיות שלהם.

נניח שאת צודקת, מתי לדעתך הם יהיו בשלים להבין את ההשלכות ולקחת את מלוא האחריות? בעוד שנה? שנתיים? חמש? ומדוע שזה יקרה בכלל אם הם התרגלו שיש מישהו אחר שעושה זאת למענם? מסיבה זו, בבתים רבים ההורים עדיין מתנדבים להמשיך בתפקיד, אפילו עד סוף לימודי התיכון. עד כמה זה מועיל למערכות היחסים ביניהם ולצמיחתם הבריאה של הילדים, אפשר רק לשער.

וכעת בואי נניח לרגע שתשני את הגישה, ותטילי את מלוא האחריות לחזרה על הקריאה, על כתפי הילדים.

על מנת שלא להנחית עליהם את החלטתך בהפתעה ולזכות בשיתוף פעולה מצדם, תוכלי למשל לייסד את "המועצה המשפחתית" (גוף בלתי תלוי שמטרתו ללבן סוגיות שונות בחיי המשפחה), ולקרוא להם לישיבה (ניתן להכין הזמנות לישיבה ולעשות מזה "עניין").

כל אחד מכם יאמר מה מפריע לו ואת תכתבי בפרוטוקול את כל הטענות.

בישיבה את תאמרי בכובד ראש כי את מעונינת לדבר על נושא החזרה על הקריאה. כל אחד מכם יאמר מה מפריע לו ואת תכתבי בפרוטוקול את כל הטענות, גם את אלו המשונות והטיפשיות בעיניך. (ילד: "זה משעמם", "זה מעצבן", "זה מבזבז את כל אחה"צ ולא נשאר זמן למשחקים", אימא: "זה מצער אותי שאני צריכה לכעוס עליכם בסוף", "זה מעייף אותי לרדוף אחריכם" וכו').

אח"כ תבקשי שכל אחד יציע הצעות ייעול, גם אותן תרשמי בכובד ראש. (ילד: "שאימא תכין את השיעורים במקומנו", "לפטר את המורה לקריאה", "לקבל ממתק טעים כשמסיימים", אימא: "להקציב זמן מוגדר לשיעורים" וכדו'). אח"כ, תקריאי בקול את כל מה שנאמר מהפרוטוקול וביחד תתחילו למחוק את ההערות הבלתי מתאימות.

לבסוף, כשיהיה בידייך מסמך מתוקן ("זמן מיועד לחזרה על הקריאה בין 14:00- 15:00 בצהריים", "אימא חוזרת עם כל ילד 10 דקות בלבד", כשמסיימים מקבלים ממתק טעים", "בכל שבוע בזמן סעודת השבת, הילדים מקריאים קטע שהתאמנו עליו, לפני כל המשפחה"), תקריאי אותו בשנית, אח"כ תתני לילדים בתורם להקריא אותו (גם זו שיטה לחזור על הקריאה). ולבסוף כולכם תחתמו עליו בכובד ראש ותציעי להם לבחור היכן לתלות אותו.

מרגע זה ואילך סביר להניח, כי הילדים ישתדלו לעמוד בהחלטות הישיבה, שהם עצמם היו מעורבים בה. את מצדך, אמורה לפנות את השטח ולהניח לילדים להתמודד עם תוצאות החלטתם.

אני מקווה שעניתי על שאלתך ומאחלת לך נחת רבה מילדיך.
בברכה,
יעל.