14.5 דקות - פחות מהזמן שלוקח לי לשטוף את הכלים הנערמים בכיור שלנו,
14.5 דקות - פחות מהזמן שלוקח לי לעבור על העיתון היומי,
14.5 דקות - פחות מהזמן שהשכנה שלי, אורלי מקדישה לטיול עם יוקו, כלבתה האהובה.
14.5 דקות - פחות מהזמן שעורך משחק לוטו עם ילד או פאזל,
14.5 דקות - בדיוק כמו הזמן שלוקח להלביש ילד לגן או לבית הספר,
14.5 דקות - פחות מהזמן שלוקח להקריא את "מיץ פטל", "איה פלוטו" או ספר ילדים אחר.

14.5 דקות ביום בלבד – הזמן הממוצע שהורים מקדישים לילדיהם ביום, לעומת שעתיים לפני 20 שנה. כך קבע חוקר אלימות הנוער פרופסור עמוס רולידר, שדיבר ביום עיון על אלימות נוער שנערך לאחרונה במכללת לווינסקי בתל אביב.

מנתוני מחקר, שערך רולידר במשך יותר משש שנים בקרב 3,000 ילדים בכיתות ג' עד י"ב, עולה כי האלימות של בני הנוער הישראלים, שמתבטאת בעיקר בהצקות בלתי פוסקות, נובעת משחיקת סמכות ההורים והמורים כאחד. במחקר מציין רולידר כי חוסר ההשקעה ההורית היא שורש לאלימות הגואה בימינו. מכות וקללות בבית הספר, אלימות נגד מורים והורים, אלימות במגרשי הספורט וגם רצח בערב שבת במועדון הכל מסתבר מתחיל בנקודה אחת- הבית.

לאן נעלם הזמן?

אני יודעת, שרובכם, קוראי המאמר הזה יושבים כרגע בעבודה, בהפוגה של חמש דקות שלקחתם לכם לגלישה ברשת, אתם מחשבים את הזמן שלוקח לכם להלביש את הילדים בבוקר, הזמן שאתם אוספים אותם מהמעון וזמן המקלחת. מן הסתם אתם מחייכים לעצמכם ואומרים "נו באמת, 14.5 דקות? איזו הגזמה".

עכשיו תורידו את הזמן ששוחחתם בדיבורית בזמן הנסיעה בדרך מהגן כשילדכם בהה החוצה בחלון, את הזמן "שביליתם בצוותא" אחר-הצהרים, הוא משחק ואתם קוראים עיתון . ואת הזמן שלפני השינה כשאתם ארגנתם את החדר שלו והוא צפה בוידיאו, את הריבים הקטנים של מה לובשים היום, ומה אוכלים...

אז עם כמו זמן נשארתם, נטו?

החיים המודרניים והמרוץ המטורף של תשע עד חמש, לא מותירים לנו, לצערי, הרבה זמן פנוי לדבר החשוב ביותר, הרגוע ביותר בתוך ים הטירוף הזה שנקרא חיים - ילדינו.

אם ניקח את כל אותן דקות של ברוטו – הריבים הקטנים של הבוקר, הדרך לגן וממנו, הארוחות, הטקס של לפני השינה ונהפוך אותן לנטו – עוד שיחה, עוד התעניינות, משחק קטן, סיפור או שיר הרי שכולנו נצא מורווחים יותר.

לא אחת הם מבקשים מאיתנו "אמא עוד סיפור אחד", "אבא, בוא נשחק חמש דקות בתופסת" , "אמא בואי נשאר עוד קצת בגינה" ואנחנו, במרוץ התמידי של חיינו, מסרבים. נכון, לא תמיד זה קל או מתאים (במיוחד לא כשהשעון מראה על חמישה לשמונה) אבל הרגעים הללו הם שיהפכו אותו לאדם שלו יותר, רגוע יותר, בטוח בעצמו.

את הרגעים הללו בדיוק הוא ינצור בליבו לכשיגדל.