*הערה: אין לראות בתשובה משום עצה רפואית או תחליף להתייעצות עם גורם מומחה.

יעל שלום,

אני אימא לילד בן 5, ילדה בת 4 ובן שנה וחצי. לאחרונה אני נקלעת לעימותים סביב נושא האוכל עם הבן הגדול. הדבר מתרחש פעם ביום, בדרך-כלל בזמן ארוחת הצהרים. נהגתי עד לפני כשנה בשיטה של "אם הילד לא אוכל- סימן שהוא לא רעב" ולא עסקתי בנושא יותר מדי (גם אז הוא גם לא אכל טוב...) שיניתי גישה בעקבות בדיקות דם שהראו על חסרים בדם של ברזל, ויטמינים וכו' ומאז התחלתי בעקבות הלחץ שלי, לשדל אותו לאכול בדרכים שונות (אם לא תאכל – לא תקבל שום דבר אחה"צ/ אתה חייב לאכול לפחות חצי...) ואני מוצאת את עצמי כל הזמן מתעצבנת ונלחצת מכך שהילד לא אוכל, וברור לי שזה משודר גם אליו. רציתי לדעת כיצד את מציעה להתמודד עם הנושא, בהתחשב בעובדה שהילד חייב לאכול מבחינה בריאותית.

אימא מודאגת.

 

אימא יקרה שלום לך,

את מתארת במכתבך בעיה כה שכיחה ומוכרת, שכמעט כל הורה נתקל בה בשלב זה או אחר בחייו, כך שאת בחברה טובה.

כפי שהבחנת היטב, גישת הכפייה והאיומים אינה נושאת את הפירות המיוחלים. הדאגה לבריאות הילדים, המאמץ הכרוך בבישול המאכלים עבורם והתסכול שנוצר עקב "מלחמות האכילה", הללו מרחיקים אותנו מאד ממטרתנו המקורית.

אם כך, קודם כל נחדל מהגישה הנוכחית וננסה לרדת מהלחץ. אוכל ומתח לעולם לא הולכים טוב ביחד!

ולדברייך, חוסר בברזל עשוי בהחלט לגרום לחוסר תיאבון ואכילה מועטת, מה שגורר אחריו ירידה נוספת בברזל וחוזר חלילה. על מנת לשבור מעגל הקסמים ולהרפות מהלחץ, גשי בהקדם לרופא הילדים, לקבלת יעוץ לתוספי ברזל וויטמינים לתקופה הקרובה. הידיעה, כי הנך מספקת לילדך את העזרה הראשונה ההכרחית, תסייע לך להירגע ולהתמסר למאמץ הכרוך בשינוי דפוסי האכילה בבית.

אחריות ההורים, אחריות הילדים

אחריותנו כהורים, היא להגיש לילדים אוכל מגוון ומזין, בכמות מספקת ובזמנים קבועים. האחריות של הילדים היא... לאכול. כלומר, אנו אחראים ליצור עבור הילדים את מירב ההזדמנויות לצרוך מזונות בריאים ומזינים, אך אין לנו כל שליטה על הבחירה שלהם!

שמעתם טוב. אין לנו שליטה!

אני יודעת שזה נשמע שונה לגמרי מהאופן בו חינכו אותנו, על ברכי הבננה הרודפת אחרינו והנתחבת לפינו, בעוד הסבתא המסורה סותמת לנו את האף. שונה אמנם, אבל – עובד. לא מאמינים? אתם מוזמנים לנסות!

לדוגמא בצהריים, אנו נגיש לפני הילדים צלחות מלאות כל טוב בריא ומזין (עדיף מנות קטנות ולהוסיף אם מבקשים) ונאמר: "זו ארוחת הצהריים. בעוד כעשרים דקות אני עומדת להסירה מהשולחן ועד ארוחת ארבע אינני מגישה דבר". ו...נניח להם לאכול כאוות נפשם וכרצונם. בלי "הנה מטוס" ובלי "אם תסיים תקבל סוכרייה" ובלי "מי שלא אוכל לא גדל" ובלי "חבל, זה בל תשחית"!"

כעת, זוהי שעת המבחן שלנו.

האם נתאפק שלא להסיח את דעת הילדים, על מנת לדחוף לפיהם עוד איזו פיסת שניצל? האם נשמור על פינו שלא יפלוט את האיומים וההטפות השגרתיות? האם נשדר רגיעות וחביבות במקום לחץ ומתח? אל ייאוש, זה לוקח זמן לשנות הרגלים.

עלינו להיות מוכנים לכך, שהילדים עשויים לא לאכול כלל. (כמובן שאסור לנו להרשות להם להשחית את האוכל, אם זה קורה, נרחיק אותו). אנו נשתדל להיות הכי נעימים וחביבים שאפשר ונזכיר לעצמנו כל הזמן, כי תפקידנו, כספקי המזון לילדינו, בוצע על הצד הטוב והאחראי ביותר, ומכאן ואילך אין לנו כל שליטה.

נסיר את הצלחות מהשולחן ו... לא! בשום אופן לא נאכל את השאריות!

בתום הזמן (כמובן שלא נחטוף לילד את הצלחת בעודו אוכל, אבל בדרך-כלל עשרים דקות זהו זמן סביר לראות האם הילד אוכל או "משחק"), נסיר את הצלחות מהשולחן ו... לא! בשום אופן לא נאכל את השאריות! ואפילו אם מדובר על נתח של עוף או משהו טוב אחר! על הילד להרגיש שמדובר במנה שלו! אימא איננה פח אשפה לשאריות (זו עבודה טובה "על המידות", תרתי משמע, גם עבורנו).

אנו נסיר את הצלחות ללא תרעומת וללא כעס (נשתדל לפחות, זה לא תמיד הולך) ונמשיך בעיסוקנו. באם אחד הילדים, שלא אכל בצהרים, ייגש אלינו כעבור זמן מה ויאמר שהוא רעב, אנו נעמוד בדיבורנו ולא נגיש דבר עד ארוחת הארבע. נוכל לומר לו: "אני מצטערת שאתה רעב, אבל כפי שאמרתי מקודם, אינני מגישה דבר עד לארוחת ארבע". סביר להניח כי בשלב זה הילד יתנגד, יבכה ואף עלול לפרוץ בהתקף כעס. נוכל להשתתף בצערו ולגלות אמפתיה למצבו, אך נישאר דבקים בהחלטתנו.

בשעה ארבע כשנגיש את הפירות, המעדן או הפרוסה, מרבית הסיכויים, שילדנו יתיישב בצייתנות ויאכל.

קיימת כמובן אפשרות, שהילד לא יאכל וגם לא יבקש דבר עד השעה ארבע. נסמוך על תחושותיו ונמשיך בתוכניתנו, אחרי הכל, כמה זמן הילד יכל להמשיך ללא אוכל? כמובן שנצטרך למנוע ממנו ל-ח-ל-ו-ט-י-ן להתמלא בעוגיות וחטיפים במקום הארוחות. אל דאגה. ילדנו לא יסבול חרפת רעב!

הכרת ערך עצמי

כל שינוי לוקח זמן. עלינו אפוא להתאזר בסבלנות ולקחת בחשבון, שלא מעט מנות עתידות למצוא את דרכן חזרה למקרר או לפח האשפה.

שימו לב! ההצלחה בתכנית זו טמונה במידת העקביות וההתמסרות שלנו לעניין. שינוי זה עשוי לקחת מספר שבועות ואף יותר מכך. עלינו לזכור כל העת, כי אנו מלמדים את הילדים פרק חשוב באכילה נכונה ומונעות מהם הפרעות אכילה בעתיד. אולי יקל עלינו להתמיד בכך, באם ניווכח בתרומה הנוספת המתלווה לגישה זו.

כולנו מכירים את הדיאלוג הבא:

אימא: "נו, תאכל כבר את הקציצה".

ילד: "אני לא רעב".

אימא: "בטח שאתה רעב. כבר המון זמן לא אכלת".

ילד: "אבל אני לא רעב".

אימא: "תפסיק עם השטויות. אתה חייב להיות רעב עכשיו!".

 

הילדים יזכו בהכרת ערך עצמי רבה יותר ובהגברת ביטחונם בכושר השיפוט שלהם.

שימו לב. מה המסר שעובר לילד מדו-שיח זה?

המסר: "אני לא יודע למה אני זקוק. אני לא יכל לסמוך על כושר השיפוט שלי".

כלומר בהכרח, עם הפנמת השינוי בגישה, הילדים יזכו בהכרת ערך עצמי רבה יותר ובהגברת ביטחונם בכושר השיפוט שלהם. האם לא לכך אנו שואפים בעצם? לגדל ילדים בריאים בגופם, אך לא פחות, בנפשם?

לאכול כדי לחיות

נקודה נוספת שנשאלתי לגביה לא אחת, היא נושא ההשקעה באוכל. ישנן הורים שמוכנים לנסות כל דבר ולהתקין מנות מיוחדות לילדים, העיקר שיאכלו. גישתי בעניין זה שונה.

לטעמי, נכון להשקיע מאמץ סביר בהתקנת הארוחות. על המזון המוגש להיות מזין, מגוון, טעים ואסתטי במידה סבירה. באם ילדנו בררן במיוחד, הוא יצטרך להתגבר וללמוד לאכול גם משהו שלא כל-כך לטעמו. הלא בחייו צפויות לו הזדמנויות רבות נוספות, כדוגמת הצבא, האוניברסיטה, בהן יצטרך להסתגל ולהתרגל למזון תעשייתי. ילד שלמד ש"אוכלים על מנת לחיות ולא חיים על מנת לאכול", יהיה סתגלן יותר ושמח יותר בחלקו. לשם כך נצטרך גם אנו לבדוק מה מידת ה"עסק" שאנו בעצמנו עושים מאוכל, יתכן ונגלה כי גם עלינו להשתנות ולהתמתן קצת בעניין.

אני מודה לך ששיתפת אותנו בקשייך ומאחלת לך, שתזכי לגדל את ילדייך בנחת, בבריאות איתנה וללא לחצים מיותרים.

שלך

יעל.

*הערה: הגישה המוצעת מתאימה לילדים בריאים בדרך כלל ולבעיות אכילה שכיחות, באם לילד ישנה הפרעה קשה המגיעה עד להרעבה עצמית, יש לגשת מיידית לייעוץ מקצועי ולקבל עזרה!