יעל שלום,

לאחרונה אני מתעמתת ורבה עם ילדיי בני ה-8 וה-11. הם נורא מתפרעים וממש יוצאים מכלל שליטה וכאשר אני מעירה להם, הם מפגינים זלזול וחוסר כבוד כלפי. דבר זה, שנמשך מזה זמן, מאד כואב וחורה לי. אני אוהבת את ילדי יותר מכל ומעונינת לשפר את האווירה בבית ולזכות לגדלם בנחת. אודה לעצתך הדחופה, על מנת להרגיע את הרוחות במהרה.

בתודה מראש,

ל. המיואשת.

ל. היקרה,

הנקודה שאת מעלה בפנייתך, מוכרת וכאובה. לצערנו, החוצפה בדורנו היא תופעה נפוצה אף בגילאים צעירים יותר. ובכל זאת, אל ייאוש! עוד לא אבדה תקוותנו, ועם רצון עז והרבה אהבה ודאגה לעתיד הילדים, כפי שניכר מדברייך, ניתן לשפר את המצב.

לחוסר משמעת, חוצפה וזלזול עשויים להיות מספר גורמים: קודם כל, גורם שאין לנו ממש שליטה עליו, הנו תפיסת העולם המקובלת כי "העולם שייך לצעירים". אווירה זו בתוספת אמצעי התקשורת, בהחלט מעודדים באופן עקיף וישיר זלזול בהורים ובסמכותם.

גורמים נוספים עשויים להיות: הנהגה וותרנית מדי בבית וחוסר הצבת גבולות ברורים, או להפך, יד קשה מדי, ביקורת בלתי פוסקת והטלת מרות יתרה, יתכן גם שהחברה עמה מתרועעים הילדים אינה מאופיינת בעודף דרך ארץ. איך שלא יהיה, איננו נכנסים כרגע לגורמי התופעה ויחד עם זאת ננסה להציע דרך להתמודדות עמה.

כשהילד מתחצף

לדוגמא, בפעם הבאה שהילד יפנה אלינו בזלזול, נתעלם ממנו ונפנה לעיסוקים אחרים. כאשר הוא ימשיך לפנות אלינו נוכל לשאול אותו בשקט ובשלווה, אם הוא יודע מדוע לא ענינו לו. אם הוא ישיב לנו וגם אם ישתוק, נסביר לו, כי הוא פנה אלינו בחוסר דרך ארץ ולכן לא התייחסנו לפנייתו. על מנת שהנהגה חדשה זו לא תיפול עליו כרעם ביום בהיר, נוסיף ונאמר לו, כי מהיום אנו מצפים ממנו לפנייה מכובדת ונאותה וכי לא נתייחס לכל פנייה אחרת. על מנת להרגיל אותו לפנייה שכזו נוכל לומר לו: "וכעת, אני מבינה שהאוכל לא מוצא חן בעיניך"/ "אינך רוצה ללכת לישון"/ "אתה רוצה יותר כסף לממתקים – איך אתה יכל לומר לי זאת באופן מכובד?"

קיים יותר מסיכוי סביר, כי מעתה הילד ינסה אף יותר להתחצף ולהתמרד.

קיים יותר מסיכוי סביר, כי מעתה הילד ינסה אף יותר להתחצף ולהתמרד. אל לנו להתרגש מכך, הוא בסך הכל בודק את הגבולות החדשים. באם נתמיד בעמידה איתנה, נדבר בשקט ונענה לו רק כאשר הוא פונה אלינו בדרך ארץ, המסר ייקלט. כך ננהג במשך זמן מה, עד שהילד יפנים את השינוי. באם הילד ימשיך להתנהג שלא כראוי ואף יגיב באלימות כלפינו, ניאלץ לנקוט בדרך של תוכחה או ענישה. נרחיב על כך, אי"ה בפעם אחרת.

כעס ואשמה

על מנת להתמודד ביעילות עם הפנמת השינוי, עלינו להיות ערים לשני מוקשים עיקריים: כעס ואשמה. ברוב המקרים, כאשר הילד יפנה אלינו בחוצפה נרצה להגיב אליו בכעס ("חוצפן שכזה. אני אראה לו כבר מה זה לדבר אלי ככה!"), או שנחוש תחושת כשלון עזה ונלקה את עצמנו על כך שגידלנו ילד שכזה. ("אני בטח אימא מאד גרועה, אם יצא לי ילד כזה לא מחונך!"). גם הכעס וגם האשמה הנם רגשות לא פרודוקטיביים, שלא יקדמו אותנו במאום ולהפך, עשויים רק לחבל בהתמודדות שלנו. לכן, בדומה לילדים שעוברים "חינוך מחדש", ננסה גם אנו, לאמן את מוחנו בחשיבה מחודשת ובכל פעם שתצוץ מחשבה מרפת ידיים של כעס או אשמה, נחליף אותה מייד באמרה חיובית ובונה.

כאשר ניתקף כעס למשל, ננסה לחשוב רק על טובת הילד ונתגבר על העלבון האישי.

כאשר ניתקף כעס למשל, ננסה לחשוב רק על טובת הילד ונתגבר על העלבון האישי. "ההתנהגות שלו עתידה להזיק לו בחיים – בלימודים ובמערכות היחסים שלו. אני אמנם מאד כועסת כי נפגעתי ממנו, אבל, אני עומדת להגיב רק מתוך דאגה כנה לשלומו ולטובתו". או "הילד שלי באמת מתנהג בחוצפה. יתכן וטעיתי באופן מסוים בחינוכו, אינני מושלמת. יחד עם זאת, אני עושה כל שביכולתי על מנת לתקן זאת!". האמרות הללו מרגיעות לכשעצמן ועוזרות לנו להישאר שקולים גם ברגעי המשבר.

אל לנו לצפות לשינוי בן-רגע. כמו שלנו ייקח זמן לשנות את תגובתנו לילדים, כך גם להם ייקח זמן להשתנות. עלינו אפוא להתאזר בסבלנות ובאמונה, ולזכור ש"אם אפשר לקלקל אז ודאי גם אפשר לתקן!" (ר' נחמן מברסלב).

אני מאחלת לך הצלחה רבה ונחת מילדייך האהובים.

יעל.