לפני מספר שנים ביקרה אצלי חברה ותיקה. היא סיפרה לי על הקשיים שהיא נתקלת בהם כשמגיעה שעת השינה של ילדיה: ילד אחד דורש ממנה להישאר עמו עד שיירדם, בעוד שהשני מסכים לישון רק במיטת הוריו. אם ההורים יוצאים ומגיעה שמרטפית, חברתי סיפרה שהיא כלל לא טורחת לומר לשמרטפית שתשכיב את הילדים לישון – הם פשוט נרדמים וכשחברתי חוזרת הביתה, היא משכיבה אותם במיטתם.

בתום הביקור, ליוויתי את חברתי למכוניתה והיא הודתה בביישנות שילדיה גם מסרבים לשבת בכיסאות הבטיחות שלהם.

חשוב לציין, שחברתי אישה אינטליגנטית למדי. לה ולבעלה מקצועות מכובדים, הם בעלי תארים מתקדמים, ויש להם קריירות מצליחות. נראה שיש להם די והותר שכל ישר. אם כן, מדוע הם אינם מצליחים להשתלט על ילדיהם? ומה תהיה תמונת המצב בעוד מספר שנים, כשילדיהם יהיו בגיל ההתבגרות, גיל ההתמרדות?

הורים רבים אובדי עצות בכל הקשור להקניית משמעת לילדיהם. תכופות אני שומעת הורים אומרים שאינם בטוחים מתי להיות קפדנים ומתי לוותר, על אלו דברים להתעקש וממה להתעלם.

משמעת אינה עניין של שכל ישר ותו לא. עבור רבים מאתנו, זוהי מיומנות שיש ללמוד אותה. בסדרת מאמרים זו ננסה להבין מהי משמעת ונלמד כיצד להנחיל אותה לילדינו ביעילות.

מהי משמעת?

משמעת היא תהליך הצבת גבולות לילדינו, ואכיפת גבולות אלה בצורה אוהבת ועקבית. זוהי דרך ללמד את הילדים כללים שיש לציית להם ודרכים להתנהגות נאותה. בנוסף, המשמעת מלמדת את ילדינו לקבל סמכות.

מנקודת המבט של היהדות, משמעת נתפסת כסימן לאהבה: "כי את אשר יאהב ה’ יוכיח" (משלי, ג, יב). כפי שא-לוהים מוכיח אותנו באהבה, כך מוטל עלינו להוכיח את ילדינו, כאות לאהבה שאנו רוחשים להם.

בניגוד לכך, "חושך שבטו, שונא בנו" (משלי, יג, כד). אין הכוונה כאן להצדקת ענישה גופנית (ארחיב על נושא זה במאמר אחר). הכוונה לצורות המשמעת השונות בהן אנו משתמשים כדי לחנך את ילדינו ולהציב להם גבולות.

לתפוס פיקוד

כדי להיות יעילים, הורים חייבים להיות מסוגלים לתפוס פיקוד. המשפחה היהודית אינה משפחה דמוקרטית. לפני שנים, מספר מומחים לענייני הורות תמכו ב"ישיבות משפחתיות", בהן כל חברי המשפחה יושבים סביב השולחן ומצביעים על הנושאים והכללים במשפחה. בישיבות כאלה, לכולם יש משקל שווה.

אמנם, חשוב לאפשר לילדים להביע את רגשותיהם ורצונותיהם, אולם חשוב יותר שההורים יהיו הסמכות האולטימטיבית המקבלת את ההחלטה הסופית.

ביהדות, הורים מקבלים את סמכותם מהבורא. על הילדים מוטל לכבד את הוריהם ולהוקירם. על ההורים, בתורם, לגדל ילדים באהבה, רגישות וחוכמה.

כהורים, עלינו לגשת למילוי תפקידנו בביטחון. ילדינו צריכים להרגיש שאנו יודעים מה אנו עושים.

 

בניגוד למה שהם עשויים לומר, הם לא אוהבים לנהל את העניינים

ילדים לא אוהבים הורים הססנים. בניגוד למה שהם עשויים לומר, הם לא אוהבים לנהל את העניינים, מכיוון שהם מרגישים שאין להם מספיק נסיון חיים בכדי לעשות זאת.

ילדינו רוצים שננחה אותם ונגן עליהם. הם לא תמיד רוצים שהדברים יתנהלו על פי רצונם והם לא רוצים לנצח בכל המלחמות. הם גם לא רוצים שהוריהם יהיו חברים שלהם – הם רוצים הורים העומדים על שלהם, הורים שהם דמויות סמכותיות ואוהבות.

שאלו את עצמכם: האם אני מתקשה לנהל את העניינים? האם תכופות אני מוצא את עצמי מהסס לגבי מהלך הפעולה בו עליי לנקוט? האם חסר לי ביטחון ביכולתי לחנך את ילדיי כראוי? אם התשובות על שאלות אלה הן חיוביות... המשיכו לקרוא!

משמעת אוהבת

ביהדות, המשמעת שלובה באהבה. הרב יעקב ויינברג ז"ל, אמר שהכלי החזק ביותר שיש לנו כיום הוא קשר האהבה שאנו יוצרים עם ילדינו. ככל שהקשר חזק יותר, כך יגבר רצונם של ילדינו להקשיב לנו ולהשביע את רצוננו.

לכן, השקעה בקשר היא דרישה מוקדמת הכרחית לכך שילדינו ילמדו לקבל ולכבד את הסמכות שלנו.

אחד המכשולים המרכזיים בדרך למשמעת יעילה הוא השתלטות רגשות אחרים מלבד רגש האהבה על מערכת היחסים שלנו עם ילדינו. הכוונה לרגשות כגון כעס, תסכול, רוגז או חוסר סבלנות. מבין רגשות אלה, כעס הוא ההרסני ביותר. כעס מפחיד ילדים, והיהדות אוסרת על גרימת אוירה של פחד מוגזם בחיי המשפחה (תלמוד, מסכת גיטין).

אמת הדבר, שהילדים בדרך כלל ממלאים את רצוננו אם אנחנו כועסים מאוד, אולם זוהי שיטה הרסנית ביותר לחינוך הילדים. הם עשויים לציית לנו כיום, אולם הרגשות השליליים שיתעוררו כתוצאה מכך, אינם מבשרים טובות לעתיד. מרד, חוסר כבוד וצורות אחרות של חוסר שליטה הופכים להרגל אצל ילדים הגדלים בבית מלא כעס.

כשההורים כועסים, המסר שהילד מקבל לעתים קרובות הוא, "אני לא אוהב אותך". זכור לי מקרה בו צעקתי על הבת שלי והיא הסתכלה עליי ואמרה, "את שונאת אותי!" זו הייתה התגובה הרגשית שלה לצעקות שלי – היא הרגישה שאני שונאת אותה.

הורים כועסים גם גורמים לילדיהם רגשות אשמה על כך שהכעיסו אותם. ואז, על הילד להתמודד לא רק עם כעסם של ההורים, אלא גם עם תחושות האשמה שלו על כך שעורר את כעסם!

הורים כועסים מבטאים את חוסר המשמעת שלהם עצמם.

למעשה, הורים כועסים מבטאים את חוסר המשמעת שלהם עצמם. אינכם יכולים לצפות מילדיכם שיתנהגו כהלכה, אם אתם אינכם מסוגלים לשלוט בעצמכם.

השורה התחתונה היא: הטלת המשמעת צריכה להתבצע באווירה של רוגע ואהבה, בכדי להיות יעילה.

קווים מנחים להקניית משמעת יעילה

להלן מספר עצות מעשיות שיסייעו לכם להביע את אהבתכם, גם כשאתם נוזפים בילדיכם:

  1. אמרו לילדיכם, "אני אוהב אותך יותר מדי, מכדי שארשה לך ל..." (הוסיפו את המעשה). לדוגמה, "אני אוהב אותך יותר מדי, מכדי שארשה לך לשחות בבריכה כשאני לא שם / להרביץ לאחיך / לקחת את האוטו לסיבוב עם חברים, כשלא מזמן הוצאת רשיון".

     

  2. דברו בנעימות וברוך. אם תהפכו את הצעקות על ילדיכם להרגל, הם ילמדו להתעלם מכם. ככל שתדברו בקול שקט יותר, כך הם ישמעו אתכם בצורה ברורה יותר. כמו כן, הסבירו לילדיכם שאתם חושבים רק על טובתם. (רמב"ם – הלכות דעות, ו:ז).

     

  3. אם אתם כועסים, הירגעו לפני שאתם מתמודדים עם המצב. אמנם הדבר לא תמיד מתאפשר, אך נסו. הדבר ישדר לילדיכם אכפתיות רבה יותר, כיוון שהם ילמדו שאינכם מוציאים עליהם את כעסכם. כמו כן, ההמתנה תסייע לכם לשמש להם דוגמה למשמעת עצמית.

     

  4. אל תביכו את ילדיכם כשאתם נוזפים בהם (היהדות אוסרת לבייש אחרים). פירוש הדבר, שאל לכם לנזוף בילדיכם בפומבי. גם כשאתם לבד, אם תאמרו להם משהו בסגנון, "זה היה טיפשי מצדכם", תגרמו להם למבוכה, לבושה ולתחושה שהם אינם אהובים. בחרו את מלותיכם בקפידה.

     

  5. אמרו לילדיכם שהתנהגותם אינה מתאימה לגילם. השתמשו באמירות בסגנון, "את ילדה חכמה ואת מספיק גדולה, כדי לזכור לעשות את שיעורי הבית שלך". אם נחשוב טובות על ילדינו, ונשדר להם זאת, הם יתאמצו יותר לעמוד בציפיות שלנו. כמו כן, הם ירגישו מוערכים ואהובים.

בתלמוד כתוב, "שמאל דוחה וימין מקרבת" (מסכת סוטה). רבי שמעון רפאל הירש אומר שבחינוך ילדינו, עלינו להשתמש בשילוב הזה בין אהבה לקפדנות. האהבה המקרבת, המיוצגת על-ידי יד ימין, החזקה יותר, חייבת תמיד להיות הדומיננטית.

אם ננהג כך, מאמצינו לגדל ילדים בריאים המבינים מהם גבולות ומכבדים אותם, יישאו פרי.