רשימת תפוצה
האתר בעבודות תחזוקה מצטערים על אי הנוחות הזמנית, נשוב בקרוב!

הורות

למי שייכים הילדים שלנו?

ט׳ באדר ה׳תשע״ז ט׳ באדר ה׳תשע״ז 07/03/2017 | מאת אמונה ברוורמן

הייתם רוצים שהממשלה תתערב לכם בחינוך?

מליסה האריס טענה באחת מתוכניות הארוח שלה, שהילדים שלנו לא באמת שייכים לנו – הם שייכים לחברה. "אנחנו צריכים לפרוץ מבעד לתפיסה האישית שלנו שהילדים שייכים להורים שלהם או שהילדים שייכים למשפחותיהם", אומרת הפרופסור למדעי המדינה באוניברסיטת טולן, שם היא מנהלת את פרויקט אנה קופר למגדר, גזע ומדיניות בדרום. הילדים שייכים לקהילה כולה, היא טוענת, וברגע שנבין זאת, "נשקיע בהם יותר". גברת האריס מאמינה שהילדים נתונים לאחריות הקהילה, ולא לאחריותם של הוריהם או משפחותיהם, ושהם "שייכים" לכל החברה.

כפי שדניס פרייגר תמיד אומר: "צריכים השכלה גבוהה באמת כדי להגיע למסקנות כל כך מנותקות מהמציאות".

למעשה, הילדים שלנו לא "שייכים" לאף אחד. הם מתנה שקיבלנו, בהשאלה, מהבורא, והתפקיד שלנו הוא לקחת עליהם אחריות ולעזור להם להפוך לבוגרים מצליחים, מוסריים ונותנים.

למרות שנכון שאנחנו רוצים שהחברה תתייחס ברצינות לצרכי המשפחות והילדים, ושהממשלה תחלק את משאביה מתוך התפיסה הזאת, מצד שני ברור שאנו לא רוצים שהשליטה תילקח מידי ההורים ותונח בידי הממשלה.

מה שמפריע בגישתה של הגברת האריס הוא שנראה שהיא מוציאה את האנושיות מגידול הילדים. ילדים אינם מכונות או חברות או מדינות. הם בני אדם מורכבים, שממשלה אינה מסוגלת למלא את צרכיהם הבסיסיים ביותר - אהבה וביטחון (מגוחך שאפילו צריך להגיד את זה).

יתכן שהמחברת לא שמעה מעולם על הקיבוצים שאמצו בעבר את התיאוריה הזאת, למרות שבסביבה הרבה יותר קטנה. ילדי הקיבוצים גודלו בבתי ילדים ולא על ידי הוריהם. הם היו שייכים לקולקטיב, בדיוק כמו בחזונה של מליסה. מובן מאליו שזה לא החזיק מעמד. זה לא הצליח אפילו במערך ההומוגני יחסית של הקיבוץ, ואפילו בתוך קהילה קטנה. משתי סיבות – זה הזיק לילדים וזה היה מנוגד לאינסטינקט האנושי (אותה סיבה שבגללה סוציאליזם לעולם לא יצליח באמת, למרות שהוא יכול להישמע מקסים באופן תיאורטי, וגם כאן גילתה הפרטת הקיבוצים את הטעות שברעיון כולו).

מה שמפחיד זה שלרעיון הזה יכולים להיות הדים ומישהו ימשיך להציע אותו. אני לא יודעת אם לאישה הזאת יש ילדים, אך אני משערת שלא - אינני מסוגלת להאמין שהיא הייתה מטיפה לעיקרון מגוחך כל כך אילו היא הייתה מחזיקה ילד משלה בידיה.

ואף אם יהיה מי שיאמר שהרעיון שלה לא הובן כראוי וכל מה שהיא התכוונה הוא שהממשלה צריכה לגלות מעורבות רבה יותר בגידול הילדים, הוא עדיין מטריד. בכל מקום בו מטיפים לשליטה רבה יותר של הממשלה על כל פן שהוא בחיינו, נוכל להיזכר בכל אחת מהחברות הממשלתיות הכושלות. האם באמת נהיה מוכנים להפקיד משהו כל כך יקר בידי המדינה?

מעבר לכך, בעוד שנפלא לחיות בקהילה ולפנות לעזרה מהשכנים כשצריך, כל הקריאות שדורשות מהממשלה לעזור בגידול הילדים, בטיפול בילדים, לקבוע שעות עבודה גמישות, לאפשר איזון בחיי העבודה וכו' וכו'... הן סימפטום לחוסר נכונות מצדנו לקחת אחריות על נסיבות חיינו ועל ההשלכות של החלטותינו.

אני בהחלט בעד להביא ילדים לעולם (בתנאי שאתם תופסים אותי ברגע הנכון!), ואני מאמינה שאין דבר חשוב יותר שתוכלו לעשות בחייכם. אבל יחד עם זאת אני מאמינה שכמו בכל החלטה אחרת, יש לכך השלכות. שזה מאפשר הזדמנויות מסוימות ומונע הזדמנויות אחרות.

ואף אחד לא מוכן להשלים עם זה. כשאתם מתחתנים, נסגרת בפניכם (אמור להיסגר) האפשרות להיות בקשר אינטימי עם כל אדם אחר מבני המין השני. יש מי שיאמר שזה מגביל. אולם זהו המחיר שאנו שמחים בדרך כלל לשלם על מנת ליהנות מהרווחים של חיי הנישואין. אולם ללא ספק הנישואין סוגרים בפנינו דלתות אחרות.

אם חותמים על חוזה עבודה בחברה כלשהי או בקבוצת ספורט או מתחייבים לסרט או לתוכנית טלוויזיה כלשהי, גם חייבים לסגור דלתות אחרות. אתם מצמצמים את האפשרויות שלכם. ככה זה בחיים.

וכשבוחרים להביא ילדים, מתחייבים ליצורים התלותיים האלה שמגבילים אותנו בהרבה תחומים. זה יכול להיות בעניינים טריוויאליים כמו חוסר היכולת לצאת בתדירות שמתחשק או צמצום אפשרויות התעסוקה שלנו בשל המגבלות של מעון יום טוב או תקופות המחלה של ילדינו. את זה הממשלה לא תוכל לפתור. הממשלה אינה יכולה להחזיק ילד חולה בידיה ולצנן את ראשו במגבת לחה כדי להוריד לו את החום. הממשלה לא יכולה לעזור להם ללמוד למבחן, ולעודד אותם כשהציון לא גבוה כפי שציפו. הממשלה לא יכולה להוביל אותם דרך האתגרים של חטיבת הביניים, של ילדים אכזריים, ומורים לא מוצלחים. היא לא יכולה לעזור להם להתמודד עם לחץ חברתי בתיכון, ולתת עצות למערכות יחסים בריאות כשהם מתבגרים. הממשלה לא יכולה להיות מודל לנישואין טובים ולהתנהגות מוסרית ודרך ארץ.

הורות היא משרה של 24 שעות ביממה, שבעה ימים בשבוע, לכל החיים שלכם ושלהם (כן, אפילו כשהם עוזבים את הבית, אפילו כשהם מתחתנים, אפילו כשאתם סבים וסבתות). זוהי עבודה קשה, מאתגרת ומלאת משמעות. ומעל לכל, זוהי משימה שלא ניתן להעביר לאף אחד אחר – לא לאומנת, לא לסבים ולסבתות, לא למורים שלהם וודאי ודאי שלא לממשלה.

אני מצטמררת מהמחשבה מה עלול לקרות אם רעיונותיה של גברת הריס פרי יאומצו, אם כי איני מוטרדת מכך במיוחד. הקשר בין ההורים לילדים כל כך חזק וכל כך יסודי, שרק מעטים מאיתנו יהיו מוכנים לתת אותו למישהו אחר ויאמרו מה שיאמרו המומחים. 

מאמרים נבחרים

1 2 3 576

Donnez du pouvoir à votre voyage juif

Inscrivez-vous à l'e-mail hebdomadaire d'Aish.com

Error: Contact form not found.

הצטרפו לניוזלטר השבועי

linkedin facebook pinterest youtube rss twitter instagram facebook-blank rss-blank linkedin-blank pinterest youtube twitter instagram דילוג לתוכן