נתיחס במאמר לילדים עם בעיות קשב אבל זו אינה מחלת ילדות. זהו אתגר לכל החיים. לכן התובנות הללו חשובות לנו כהורים, כי ההורות וגידול ילדים אלה מהווים את הבסיס לבנין המפואר שעוד יקום ויצמח מהם בעתיד.

 

1. אין את מי להאשים.

 

 לא את עצמנו. וגם לא את הילדים.

היום זה כבר מגובה בראיות פיזיולוגיות. בניגוד למיתוסים מוטעים שהיו אופנתיים בעבר, השורש של התופעה לא קשור לחינוך ולא לתזונה. זה גנטי. זה פיזי. יש חלק במוח שעובד אחרת. יש בזה הרבה דרגות ביניים וקשת רחבה של שוני תחת השם הכולל של בעיות קשב, ולכן זה כל כך מתעתע. אז נכון, חינוך ותזונה יכולים לשפר או להחריף במידה מסויימת את הסימפטומים, אבל עולם הרפואה יודע לשים את האצבע על המקום המדוייק שממנו משתלשל עצבוב רשתי נוירולוגי פיזי שעובד אחרת, וכל השאר זה רק תוצאות. אז אפשר להוריד את תחושות האשמה או התסכול. זה לא שהילד עושה דווקא וזה לא אשמת אף אחד. יש כאן חסר בנוירו-טרנסמיטורים מסוימים. וככל שנקבל ונשלים עם זה כך נוכל לעשות מה שכן ביכולתנו לעשות.

 

2. מתי חשבתם לאחרונה על תשלומי הפנסיה שלכם?

כ אשר מבררים מה באמת עובד אחרת, ומה שורש הייחודיות הנוירולוגית של ילדי ה- A.D.H.D, מתגלה שזה החלק במוח שאחראי על חישבון הפעולות שלנו. אדם רגיל מחשבן כל תגובה שלו עם ניסיון העבר, ועם השלכות העתיד ולפי זה בוחר את תגובותיו.

ילדי ה- A.D.H.Dחיים את עולם ההווה. זה לא שהם לא יודעים שיהיו השלכות. אבל בזמן אמת - זה מעניין אותם כמו שאותנו מעניין שינוי של אחוז בפנסיה. זה חשוב. זה ישפיע בעתיד. ובכל זאת בהווה אנו כמעט ולא נותנים לזה משקל...

במילים אחרות: אני חי 70 אחוז בהווה. אולי 60. אני לא מרשה לעצמי להיסחף. אני מחשבן את הזמן, את הנסיון שלי מהעבר, וגם את התוצאות העתידיות של מעשי. אבל ילד שיש לו A.D.H.D חי כמעט במאה אחוז בהווה. כאילו אין מחר. "באשר הוא שם". אין להם פרופורציות או הקשר נרחב, וזה פוגש אותם בחיכוכים חברתיים, בשובבות, בהתנהגות ילדותית. אה, כן, וגם בבעיות קשב. אבל זה רק סימפטום אחד צדדי.

צריך להבין ששם התופעה לא משקף את שורשה. עיקר הבעיה שלהם היא לא להקשיב אלא להחזיק באופן מאוזן את מנגנון הויסות העצמי. זה קשור באימפולסיביות ובאי היכולת לדחות סיפוקים. אם זה לא מעניין כאן ועכשיו - הם לא שם. אצל כל אחד מאיתנו יש מנגנון עכבה שמאפשר יצירת איזון בין מה שרוצים לבין מה שצריך לעשות. אצלם משהו במנגנון הזה לא מתפקד היטב. הם מאד מתקשים בחלק של ה"צריך". הבעיה היא שגם העולם של ה"רוצה" אינו יציב מספיק, מה שהופך אותם לדי אומללים. למרות שהם לא מיטיבים לבטא זאת - הם באמת זקוקים לעזרתנו.

 

3. מי רצה מכשיר שמיעה ולא קיבל? :

גם לקויות צריכות מזל. יש לקויות אופנתיות כמו לקות ראיה. האופנתיות אינה מתבטאת באחוזי לקויי-הראיה באוכלוסיה, אלא בכלי העזר להתמודדות איתה: משקפיים. זה יפה. זה אפילו מותג אופנה.

יש לקויות שמשום מה, משדרות הרבה פחות אלגנטיות אינטליגנטית, ומנסים להצניע אותן ככל האפשר, ואין מה לדבר על מותגים. לקות שמיעה, למשל. ולקויות של תסמונות שונות (טורט לדוגמה) - עוד פחות. אבל הן לפחות ניכרות.

לקויות תסמונת ה- A.D.H.D הן קשות, דווקא מפני שהן שקופות, ועוד יותר - הן גם מתעתעות. הדבר הכי עקבי אצלן, הוא חוסר העקביות שלהן. לזמנים קצרים הם מצליחים. בביקורים אצל סבא וסבתא הם במיטבם. בשבוע הראשון ללימודים גם. אבל המשאבים העצומים הנדרשים לכך שוחקים, והשגרה מוציאה מהם בלי סוף חיכוכים ועצבים. הסביבה פשוט לא רואה ולא מבינה את הלקות האוביקטיבית שלהם. ולכן היא מלחיצה ותובעת, וזה מייצר לחץ וחסך רגשי, דימוי עצמי נמוך ושאר מרעין בישין.

 

4. גרגר פנינה

הפנינה היא אבן חן שנוצרת בצורה מעניינת. כאשר גרגר קטן זר חודר לצדף, הרכיכה שבתוך הצדף מפרישה עוד ועוד חומר מסביבו וכך נוצרת הפנינה. הכל בגלל גרגר קטן שפשוט התעבה פי כמה מגודלו המקורי.

תסמונת הקשב והריכוז גם היא מתפתחת, אך שלא כפנינה, היא גורמת לנזק בסביבתה ומשפיעה מעבר לבעיה הפרטנית הזו. בעיות חינוכיות (בגלל עיכוב בקריאה, בכתיבה, בשפות וכו'), בעיות חברתיות וממילא גם בעיות של דימוי עצמי ובטחון עצמי נמוכים עלולות להתפתח לעיתים קרובות. מיעוט חוויות הצלחה בתחום הלימודי והחברתי גורם לפעמים למרדנות, לייאוש, לחיפוש אלטרנטיבות, דבר שהופך את גיל ההתבגרות למאתגר, מעבר לתופעות הקוגנטיביות הנילוות.

אז מה עושים? בינתיים- ממשיכים ללמוד. יש פתרונות ולא הכל שחור. אבל ודאי שכדאי לאבחן, להתייעץ עם מומחים ולחפש גם את הליווי החינוכי וגם את הטיפול התרופתי המתאים כדי למנוע את הצטברות הצרות שמסביב.

 

מילה על תרופת הריטלין: הריטלין, זכתה לדימוי גרוע, למרות שאין ספק שלתרופות אחרות יש נזקים חמורים הרבה יותר, ואי- לקיחת תרופות גורם לתופעות לוואי חמורות פי כמה. צריך לדעת שאצל כ-30% מילדי ה- A.D.H.D תרופת הריטלין כלל אינה משפיעה (או משפיעה הפוך ורק מחמירה את המצב) ול-70% הנותרים מאד קשה איתה, אבל גם מאד קשה בלעדיה. וללא התאמת מינון מדוייק אין סיכוי להצליח. לכן זה די שטחי ופשטני למהר ולשלול או לנקוט עמדה. כדאי למצוא מינון מתאים (וחמקמק, כי הוא משתנה עם הגיל), ולא לותר על הדרכה וליווי, לילדים אבל בעיקר – להורים, על מנת למנוע נזק הולך ומתגבר לילדים אלה.

5. מחברותיו של לאונרדו

מחברותיו של לאונרדו דה וינצ'י לא מותירות מקום לספק. הוא סבל מ- A.D.H.D. הוא קופץ מנושא לנושא. מאנטומיה לאסטרונומיה. ומשאיר כל כך הרבה דברים לא גמורים. הוא לא היחיד. יש ערך שלם באנציקלופדיות על סימפוניות בלתי גמורות בקרב מלחינים מפורסמים יצירתיים. כנראה שזה בלתי נמנע, ויש כאן תבנית קבועה. אנשי ה A.D.H.D הם בדרך כלל יצירתיים מאד.

ההסבר פשוט. יש להם פחות מחויבות לצורת מחשבה נורמלית. כל גרוי ורעש רקע מתקבל בברכה, והתוצאה מאד יצירתית, אבל יש לזה חסרונות. בכל הנוגע לאדמיניסטרציה ובקרה הם יסבלו מדחיינות ומביצועים נמוכים. כלפי חוץ זה נראה לפעמים כמו חוצפה והתרסה. דרוש גובה על מנת לראות מעבר, לשמוע את צעקתם, ולהניע אותם בחכמה.

6 .בודק גבולות ומחפש קיצורי דרך.

החיים בהווה בלי מחויבות יתר להשלכות העתיד או לנסיון העבר, יוצרת עוד כמה תופעות לוואי מענינות. נטיה להתעסק עם כמה פעולות במקביל. נטייה לחפש קיצורי דרך. אבל התופעה הדומיננטית מכולם היא נטייתם לעסוק בבדיקת גבולות. כל גבול, אבל בעיקר גבולות משמעת. הם פשוט לא מקבלים כמובן מאליו את הגבולות שלהם, אלא מאתגרים ללא הרף את המערכת, ובודקים את הסבלנות והנחישות של המערכת ונציגיה. כאשר זה נפגש עם החיפוש לקיצורי דרך, מתקבלת תוצאה לא רק יצירתית ושובבה, אלא לקיחת סיכונים או קיצורי דרך שליליים כמו גניבות (מה שבאופן פרדקסולי עלול להביא אותם בסופו של דבר למקום שבו יש הכי הרבה גבולות), או להתמכרויות שונות. הם הרבה יותר מועדים לזה. מחקרים מעידים על אחוזים ניכרים שמעורבים בהסתבכויות למיניהן, וזה חלק מהאתגר שלנו כהורים. טוב לתת לילדים אלה גבול לא חד-משמעי, אלא גבול שיש בו טווח. כמו למשל שעת שינה עם טווח. הם תמיד יחרגו מהרף התחתון. הם לא יכולים אחרת. מצד שני זה לא יסבך אותם כי יש רף עליון שבו יש להיות קשוחים.

7. חליפת חייט.

אחרי כל הדיבורים האלה, הייתי רוצה לשאול. בהנחה שהיו מתייעצים איתנו, מי היה בוחר ומסכים שיוולד לו כזה ילד?
ומי היה מסכים שיוולד לו ילד מחונן?
זה בעצם אותה שאלה. זה מאתגר לא פחות. עובדתית.
יש איזה פרבולה ששמה בתוך מנעד מסויים את כל האנשים. רוב האנשים נמצאים אי שם במקום טוב באמצע. העולם מותאם להם. ילדי ה- A.D.H.D(כמו גם המחוננים, לצורך הענין) נמצאים בקצה.
הם יצירתיים. הם יותר חיים. הכל חווים יותר חזק. חיים על הקצה. הם חושבים מחוץ לקופסא. כזה רמטכ"ל הייתי רוצה. אחד שמעבר למנגנוני הבקרה והפיקוח ידאג לא רק לתפעול שוטף. אלא לפיתוח יצירתי. וזה בדיוק ילדי ה- A.D.H.D. השיגרה משעממת אותם. קטנה עליהם. הם אנשים עם מעוף, עם חוש צדק ואינטואיציות מטורפות לזהות זיופים וחוסר כנות. שזו תכונה נפלאה כאשר אתה בעמדה מסוימת, אבל תכונה קשה כשאתה תלמיד במערכת חינוכית סטנדרטית...

מה שאומר במילים אחרות, שהעולם לא ממש מתאים להם. עגול לא נכנס לכוורת מרובעת. חליפת פס יצור לא מתאימה למידות שלהם. הם זקוקים לחליפת חייט שתפורה על פי מידותיהם.

לכל אחד יש תחום שבו הוא טוב. המומחים טוענים שאצל כל ילד כדאי לזהות ולפתח את אותו תחום וזה יתרום לו לבטחון, להרגלי למידה, לחווית הצלחה ולכל הדברים הטובים. אצל ילדים עם בעיות קשב זו לא רק עצה טובה, זה ממש קריטי. חייבים למצוא את הנקודה שבה הילד מתענין ומצטיין (ולכל אחד יש נקודה כזאת) ולפתח אותה. לשקף לו כמה הוא מצויין בה. הם מומחים לזהות שקרים ומריחות ולכן כאשר החיזוקים אמיתיים ופוגשים אותו במקום שבאמת השקיע באהבה והצטיין, זה נותן פירות מיידים ונותן לילד כח שהוא זקוק לו כמו חמצן. וזה צריך להיות במודעות שלנו תמיד. לחפש ולחזק את נקודות האור שבהם.
 

8. האי של האפשר

ה אתגר לגדל ילדי A.D.H.D צורך משאבים וחייבים למצוא זמנים גם להטעין את הסוללה. זה לא קל. החכמה היא לא לוותר. להילחם על זה. על זמני איכות. פינוקים אישיים קטנים. בנפרד או אפילו עדיף – ביחד עם בן/ בת הזוג. בלי לקבוע זמן לחופשה, בלי לייצר תנאים לזמני איכות זוגיים, יש פה סכנה קיומית לכל הבית.

אי קטן, "אי של אפשר" של זמני איכות שיתנו כח. זה אפשרי.

בית של A.D.H.D הוא בית מאותגר ומלא חיכוכים. ולכן כדאי לנסות להוריד לחץ. במיוחד בגילאים הקשים. יש הרבה מלאכת תיווך שנדרשת מול המחנכים, להראות שיש לילד גב תומך, לשתף ולערב ולגייס את המערכת החינוכית לפרוייקט. לפעמים זה אומר לדחות פרויקטים אחרים, או לא להזמין אורחים כל שבת כדי לתת לילד את תשומת הלב לה הוא זקוק. צריך להיות פה עם אצבע על הדופק ולזכור שילדים לא מחנכים בשלט רחוק, בטח שלא ילדים כאלה, וההשקעה פה מחוייבת - ומשתלמת. זה האתגר שהכי משתלם להשקיע בו!

תודה לחיים דיין שנתן השראה וידע בכתיבת המאמר.

   www.maane.info   :הרב דן טיומקין הוא מראשי ארגון מענה להדרכה וסיוע.