"אמא, את מגעילה". אומר לי הבן יקיר שלי, בן ה-4 כמעט, בסתם אחרי צהריים אחד, לא בהיר ולא מעונן.

הוא מביט בי במבט כחול, בוחן, ומחכה לתגובתי. ואני? קצת הרבה המומה. שותקת מתדהמה. שומעת בליל של קולות מבוהלים בתוכי: "הוא באמת אמר את זה? מה זה? הבן שלי כך מדבר אלי? הבן שלי?!" אני מנחת הורים, אלופה בחינוך, אז.... מה קורה פה? ובכלל, מאיפה הוא הביא את זה? ולמה הוא אומר לי כך? אולי אני באמת לא אמא מספיק טובה? אבל זו חוצפה! אסור לו לדבר אלי ככה!

משהו תוסס בתוכי, ואני כמעט כמעט מגיבה בחריפות. קולו המתוק קוטע את מחשבותי המתרוצצות:

"אמא, את מגעילה".

משהו מתחמם בתוכי. מתחמם, מתחמם, עולה מכיוון הבטן, מטפס אל הסרעפת, ממשיך לעלות לכיוון הגרון, די! אסור לי לשתוק! אני חייבת להגיב! עקצוץ מציק בכף היד, סטירה! על כאלו מילים הוא צריך לקבל סטירה! למתי נועדו הסטירות אם לא לעת כזאת? חוצפן! חוצפן קטן שכמותו!

קשה לי להאמין שזאטוטון כזה - 14 ק"ג, פני מלאך בהירות, עיניים כחולות תמימות, גדולות ובלורית צהובה כמו של אפרוח - מצליח ככה להעלות לי, האמא הגדולה והכבודה שלו, את לחץ הדם. אבל זה בדיוק מה שקורה.

כל זה טס במוחי בשניות, והקול המתוק, שהוא עכשיו כזה מעצבן, שוב נשמע, באותה מנגינה, שמערבבת אותי מבפנים ומאיימת לקחת ממני את השליטה העצמית:

"אמא, את מגעילה".

אני נושמת עמוק, עוד נשימה, פותחת וסוגרת את כף היד המעקצצת, לא! הוא לא יוציא אותי מהכלים! אני לא אגיב! אני לא נגררת לפרובוקציה של ילדון קטן. ניצחתי. לא הגבתי מהבטן. לא נכנעתי לדחף השלילי להגיב מיד, בלי מחשבה. אני בשליטה. אפרוח בן 4 לא יוציא אותי משקול דעתי ולא יגרום לי להתנהג כאילו אני בת גילו.

אני יוצאת אל החדר הסמוך, שקועה כולי במעשי, כאילו לא רואה ולגמרי לא שומעת את ה"טסטר" הקטן שמעמיד אותי במבחן כה גדול

אני יוצאת אל החדר הסמוך, נעשית מאד עסוקה, פותחת מיטה, סוגרת חלון, ממיינת כביסה, שקועה כולי בעיסוקי, שרה שיר לעצמי, כאילו לא רואה ולגמרי לא שומעת את ה"טסטר" הקטן שלי, שמעמיד אותי במבחן כה גדול, הולך אחרי בלי לוותר, וקולו מינורי ומעצבן, מנסה לגבור על שירתי:

"אמא, את מגעילה". זהו.

האמא הזאת, מה קרה לה? היא גם חרשת וגם עיוורת. אני מדבר אליה והיא עסוקה עסוקה ולא שומעת, שרה לה שירים ובכלל לא מתייחסת. אני הולך אחריה והיא לא רואה אותי. מה יש לה? אולי היא עייפה? היא לא שומעת טוב? אולי יש לה מים באוזניים? ככה היא אמרה להדס, כשהיא לא שמעה טוב. אולי יש פה רעש? מעניין. חשבתי שהיא תצעק עלי, תכעס מאד, תיעלב... רציתי לראות מה אמא אומרת כשאומרים לה דברים לא יפים.

אם אמא כועסת נורא וצועקת, אז היא פתאום כמו לא אמא, היא כמו ילדה קטנה, מסכנה שצועקת כי 'עשו לה'...

אני מנסה עוד פעם. בקול. אמא במטבח. היא לא שמה לב אלי בכלל. אולי עכשיו היא תשמע: "אמא, את מגעילה". אוף, עכשיו אמא רצה לכביסה. היא שוב לא שמעה אותי. אני רץ אחריה. היא מכניסה כביסה למכונה. עכשיו היא מתכופפת והאוזן שלה נמוכה וקרובה אלי. עכשיו היא בטח תשמע: "אמא, את מגעילה". בום! היא בדיוק סגרה את המכונה ולא שמעה אותי. אוף! אני רוצה שהיא כבר תסתכל אלי.

אמא אמרה לי פעם, שהיא לא שומעת כשאומרים דברים לא יפים. שהאוזן שלה לא שומעת דיבורים לא טובים. אולי בגלל זה היא לא שומעת אותי? די, אני רוצה שהיא תראה אותי ותדבר איתי. אני אוהב את אמא. אני רוצה שהיא תשים לב שאני פה. שהיא תדבר אלי.

אני מנסה להגיד לה משהו אחר, נראה אם היא תשמע: "אמא, אני רעב".

"הה, חמוד שלי, אתה רעב? הנה, אנחנו כבר הולכים לאכול ארוחת ערב. מה אתה רוצה שנכין היום? אתה רוצה חביתת עין, מתוקי?"

אמא לוקחת את ידי בידה, איזה יד חמה יש לה, ואנחנו הולכים ביחד לכיוון המטבח. אמא שואלת אותי על הגננת ועל החברים. איזה כיף לי. אמא שומעת. כבר פחדתי שלא. והיא גם אוהבת אותי ודואגת לי, סתם אמרתי לה מילה לא יפה. איזה מזל שהיא לא שמעה, היא הייתה יכולה להיעלב. היא בכלל לא מגעי.... היא האמא הכי טובה בעולם והיא אוהבת אותי.

"אמא, את טובה" אני אומר פתאום.

"מתוק שלי. אני אוהבת אותך. ילד טוב של אמא".

ההה איזו נשיקה חמה ונהדרת. איזה כיף לי. אני אשתדל להיות הילד הכי טוב בעולם, שאמא שלי תשמח. כי אני הכי בעולם אוהב את אמא. זהו.

***

בוא ננסה לנתח את מה שקרה כאן:

ילד רוצה קשר, אך הוא לא תמיד יודע איך ליצור אותו באופן נכון ובונה. הלימוד וההתפתחות הם דרך ניסוי ותעייה. הוא מנסה, בודק, בוחן את תגובותינו, ולומד מסקנות להמשך. על פי התגובות שלנו הוא יגבש את התנהגותו ויבחר את דרכו.

כשילד מתנהג באופן שלילי, הוא בוחן אותנו. הוא רוצה שנגיב, שנתייחס ואז הוא ירגיש קשור, אבל זו התקשרות לא נכונה. כשאין תגובה, הוא ינסה שוב ושוב, עד שילמד, שאין זו הדרך ויבחר בדרך חיובית של שיתוף פעולה. אם הגבנו, גערנו, כעסנו, הוא למעשה השיג את מטרתו: נוצר קשר. אמנם שלילי, אבל קשר נותן לו את תחושת השייכות שחיונית לו.

תפקידנו כאמהות לשלוט ולהגיב נכון, כדי שהילד ילמד ליצור קשר באופן חיובי ובונה, תוך שיתוף פעולה, ולא יחפש דרכי התקשרות שליליות.

שיהיה לכולנו בהצלחה, באתגר הכי גדול בחיים.