לא מזמן עברנו דירה. גם אתם עברתם? יופי. אבל אני מתכוונת להעברה מסוג אחר. לא העברה "קלאסית", אלא ההעברה הכי מורכבת שאפשר, מכל הבחינות.

עברנו דירה במזוודות.

לא רק מרחוב לרחוב. לא רק מעיר לעיר. אפילו לא רק מארץ לארץ.

עברנו מיבשת אחת ליבשת אחרת. חזרנו לארץ מארצות הברית הרחוקה. מרחק עצום. טיסה בשני מטוסים, כ- 24 שעות בדרכים, כרטיס שעולה הון רב וחוויה לא קלה ... עם עשרה ילדים קטנים ושובבים, עם מיליון מזוודות ושני תיקי יד לכל נפש, ג'ט לג משוגע לאחר מכן, כשהילדים מקפצים ומרקדים כל הלילה וישנים ביום ... בקיצור - לא פשוט.

אבל זה עוד היה החלק הקל. עכשיו נדרשנו להתחיל לדאוג למגורים למשפחה בת 12 נפשות. נדלג על חלקים רבים נוספים ונגיע לריהוט הדירה. בבת אחת צריכים ארונות, מיטות, שולחנות, מוצרי חשמל גדולים וקטנים, כל הציוד הדרוש למשפחה גדולה.

לו הייתי רוטשילד, אז הייתי נכנסת לחנות רהיטים ומזמינה ריהוט. הייתי נכנסת לחנות למוצרי חשמל ומזמינה מקרר, תנור וכיריים, מקפיא, מכונת כביסה ומייבש, מיקרוגל וטוסטר ומיחם – כל הדרוש לשגרת יום יום במשפחה גדולה.

אבל אני לא. המעבר תפס אותנו במצב הכי מורכב, גם מבחינה כלכלית.

אז ישבתי, עם עלונים ועיתונים ולוחות יד שניה. בלי רכב, עשיתי טיול כל שבוע לאזור היעד, וכך פריט אחר פריט, ריהטנו אט אט את הדירה. בתחילה הדברים הדחופים – מקרר, כיריים, מיטות, ובהמשך השגתי ארונות ושאר ירקות ... במשך תקופה הייתי עסוקה כל היום בארגון הבית, פריקת מזוודות, מיונים אינסופיים וכו'. כמעט לא הוצאתי את עצמי מהבית למטרות אחרות...

בגיחה נדירה אל מחוץ לדירה פגשתי יום אחד חברה. היא סיפרה לי בשמחה, שהבן שלה לומד עם הבן שלי בכיתה, והוא נהנה מאד לבוא אלינו. יופי. מצוין. אני שמחה אתה ביחד. "הבן שלי סיפר בהתלהבות" היא מספרת " שיש לבן שלך מגירה מיוחדת. עם ארגז נשלף, שאפשר להוציא ולהכניס, משהו מיוחד ומאד נחמד".

"מגירה?" אני ממש לא מבינה. "איזו מגירה? מעניין למה הוא מתכוון? את בטוחה שהוא סיפר את זה על הבן שלי, מוטי? אולי זה חבר אחר?"

"לא לא. זה הוא. בטוח. בלי ספק. הוא חזר מתלהב מהבית שלכם. הוא רוצה גם כזאת מגירה ורציתי לשמוע ממך, מה זה בדיוק? אולי אקנה לו משהו כזה... זה מחו"ל?"

לא הבנתי על מה היא מדברת. לגמרי לא. אין לנו עדיין מספיק ארונות. לאף ילד אין מגירה אישית לכל הצ'צ'קס שלו ... אז איזו מגירת פלאים יש למוטי, שחברים מקנאים בו בגללה?

"לא משנה" היא אמרה נבוכה. " אולי זה אישי מידי. את לא חייבת להגיד לי. הבן שלי לא כזה מסכן - יש לו בחדר 2 מגירות אישיות בארון. סתם עניין אותי, אבל באמת את לא חייבת להגיד...".

ואז פתאום נפל לי האסימון ותפסתי כזה צחוק, שהיא לא הבינה מה עובר עלי. צחקתי וצחקתי ובקושי יכולתי לדבר מרוב צחוק.

"אני מבינה למה את מתכוונת! את לא תאמיני במה מדובר". אוי מוטי שלי! אתה כוכב! ממש כוכב! החברים מקנאים במגירת הפלאים שלך. הה? החמאתי לו בליבי ונהניתי ממנו כל כך.

היא חיכתה להסבר ואני סיפרתי:

"מוטי מאד רצה מגירה לאוספים שלו, לקלפים, גוגואים וכל מיני, אבל את יודעת, בדיוק עברנו ועדיין לא לגמרי הסתדרתי, ואין לי בבית שום מגירה פנויה. הבית צפוף וקטן עלינו, וחסרים לנו ארונות, אז איפה הוא יכול לשים את ה"אוצרות" שלו? ואז עלה בדעתי רעיון. קנינו לא מזמן מיד שניה ארון במצב טוב, שנמכר בזול, כי אבדה לו מגירה. הרכבנו אותו כשהמגירה החסרה נמצאת למטה, ככה זה פחות בולט. הבאתי לו קופסת נעליים ריקה, והצעתי לו להשתמש בה בתור מגירה. צחקנו ביחד, שזו מגירת פלאים נשלפת, שמוציאים אותה, מארגנים, שמים, לוקחים ואחר כך מכניסים בחזרה אל מתחת לארון, למקום בו חסרה המגירה. הוא קיבל את הרעיון והכניס לשם את חפציו, וזו היא מגירת הפלאים המהוללת. כן. במגירה המשוכללת הזאת החברים מקנאים...".

צחקנו ביחד ונפרדנו לשלום.

אבל אני הרגשתי, שמעבר לצחוק יש פה משהו הרבה יותר עמוק.

אפשר להפוך כל לימון- ללימונדה ואפשר להפוך קופסת נעליים וארון שבור - למגירת פלאים.

כמה נפלא. כמה זה יפה. כמה זה בריא.

אם נשכיל לסגל לילדינו את המבט החיובי, את ההסתכלות הבריאה, המתמקדת ב"יש", הרי שנהפוך את חייהם לגן עדן. הם יוכלו ליהנות מכל מצב, לשמוח במה שיש ותמיד להיות מרוצים.

כולנו הרי שואפים לגדל ילדים מאושרים. כולנו מתוסכלים ממה שלא בידינו. אנחנו עושים הכל כדי לתת לילדים שלנו את כל מה שאנחנו יכולים, כדי לתת להם את הכל, אבל עתידם אינו רק בידינו. בורא עולם הוא הקובע מה יקרה איתם, מה הם יחוו, מה הם יקבלו ומה לא. ואנחנו מה? מה נוכל לעשות למען אושרם, חוץ מלהתפלל עליהם?

אז הנה, יש לנו מה לעשות. חינוכם הופקד בידינו, ואנחנו כהורים יכולים להנחיל להם דרך נכונה לראות בה את החיים, לתת להם כלים להתמודד עם הקשיים שבטוח יעמדו בדרכם, ולצייד אותם במשקפיים בהם יראו את הטוב תמיד, וידעו ליהנות מכל מה שיש.

כותבת המאמר בלהה ויסנשטרן, העבירה לי, עורך האתר, את המאמר לפני שבועיים. השבוע נודע לי שהיא נפטרה בפתאומיות, והותירה את עשרת הילדים עליהם היא כותבת, יתומים. בקרוב נפרסם מאמר לזכרה.

מי שרוצה לתרום לקרן שהוקמה עבור היתומים, יכול לפנות לקופת העיר, בטלפון: 47 47 39 1800, עבור קרן משפחת ויסנשטרן - קרן מספר 2176.