שאלה: בני המתבגר לא קם בבוקר. אם אני לא מעיר אותו - הוא פשוט לא קם. אני מתוסכל, ולא מבין איפה טעיתי ומה עשיתי רע שככה הבן שלי מתנהג. מה עושים?

תשובה: אוי, גיל ההתבגרות.... צרה צרורה, מכת מדינה. זה גיל קשה ובעייתי, של מרדנות, של חיפוש אישי ושל כאב לב גדול להורים. הבעיה שזה גם גיל שאי אפשר לדלג עליו... ולכן, מלבד תפילות, תפילות ועוד תפילות, כדאי לנסות להבין בדיוק מה עובר על הנערים, ואיפה אנחנו יכולים להזיק או להועיל.

עיקר התשובה כאן תלוי בהבנה מעמיקה של מה שעובר על הנערים. הסמכות ההורית בגיל הזה מאד מתערערת, משקלה של ההשפעה החברתית גדל בלי פרופורציות יחסית להשפעה המשפחתית ואף הקהילתית, כך שהילדים הופכים חשופים יותר לכל פיתויי הרחוב, כולל אלו הוירטואליים. ההורים יכולים לדבר יידיש ולעמוד על הראש, אבל בסוף הילדים עושים מה שהם רוצים. ובכל זאת אסור לנו להתייאש ולתת להם לעשות מה שהם רוצים: חובה עלינו להתפלל, חובה עלינו למצוא תחבולות לקרב אותם, להרחיק אותם מחברה רעה, ואולי הכי חשוב: להבין מה עובר עליהם, כדי לגבש תוכנית פעולה אסטרטגית שבאמת תועיל ככל האפשר. חייבים להבין מה עובר על הנערים האלה, ושזה לא כפיות טובה, וגם לא טעויות בחינוך שלנו. יש כאן משהו הרבה יותר שורשי, שלב התפתחותי שבו הנער מחפש את דרכו האישית, וזה מחייב אותנו להרפות קצת, כדי לתת לנער הזדמנות לקחת אחריות אישית על חייו.

המשימה ההתפתחותית המרכזית של גיל ההתבגרות היא גיבוש זהות עצמאית

אני חייב קצת להרחיב ולעשות הקדמה כדי להציג תמונה מלאה וברורה של הדברים. המשימה ההתפתחותית המרכזית של גיל ההתבגרות היא גיבוש זהות עצמאית. כל עוד הילד היה ילד, היה לו קל להגדיר את עצמו על פי מה שקיבל מהוריו. הזהות שלו היתה ברורה לו. זהות היא בעצם מכלול הערכים ותפיסות העולם האנושיות, הרוחניות, החברתיות והדתיות של האדם, ומכלול התכונות שהוא מייחס לעצמו.

"מי אני"?

בגיל ההתבגרות הילד עוצר ושואל: "מי אני?". זה הגיל שבו מתפתחת היכולת לחשיבה מופשטת וביקורתית, והילד פשוט מסרב לראות כמובן מאליו את הגדרות הזהות שהוא קיבל מהוריו. גם אם ההורים מושלמים והסביבה מחזקת ותומכת, עדיין - מבעבעים בבני הנוער כוחות פנימיים חזקים, גועשים ותוססים, שגורמים להם לשינויים משמעותיים בתפיסת העולם. מאפיינים אלה מובילים גם לביקורתיות רבה כלפי ההורים, אשר אינם נתפסים עוד כמושלמים, אלא כפגיעים וחשופים לסתירות ולחולשות, ולערעור הנחות היסוד שהם הנחילו.

כעת מגיע החלק הקשה: על מנת שהבחור הצעיר ייצור לעצמו זהות שהיא באמת אותנטית, הוא חייב לעבור איזה משבר, שבמהלכו הוא יבחן מחדש את הערכים שעליהם הוא גדל, יפרק את הזהות שהוקנתה לו, וירכיב לעצמו מערכת ערכים שאליה הוא יהיה מחויב. במילים אחרות, הוא לא יכול לקבל בירושה את השורה התחתונה של המסע שעברו הוריו. הוא חייב לעשות מסע פרטי משל עצמו, ולמצוא בעצמו את האישיות הייחודית שלו.

במציאות, התהליך הזה מתבטא בהרבה מתח בין הנער לבין הוריו. מצד אחד הוא תלוי בהם וזקוק לתמיכתם הרגשית והכספית, מצד שני הוא מנסה להתנתק מהוריו כדי לעמוד על רגליו, ולגבש לעצמו את הזהות הייחודית שלו. צורת ההתמודדות עם המתח הזה היא מאד קריטית: המחנכים הרבים שניסו לעשות סדר בסוגית גיל ההתבגרות, גילו שבאופן כללי, נוצרות ארבע אפשרויות של גיבוש זהות בקרב המתבגרים: צעירים שאכן עברו מסע, והגיעו בכוחות עצמם, בתהליך עם מעורבות, למסקנות של מחויבות לדרכם, הם "מגובשי הזהות". צעירים אשר לא עברו משבר, אלא אימצו את הערכים שעליהם חונכו ללא בחינתם מחדש נקראים "משועבדי זהות". הסוג השלישי, "מפוזרי הזהות", הם אלה אלה שפרקו את תבנית הזהות שהוקנתה להם, אך לא הצליחו להרכיב זהות מגובשת חדשה, ובתוכם קיימת חלוקה פנימית נוספת לשתי אפשרויות: אלה שמאריכים את זמן החיפוש, וממשיכים במצב משברי עד למציאת זהותם, ואלה שכלל אינם בתהליך של חיפוש, בבחינת 'שאינו יודע לשאול'.

זה לא נגמר כאן. כל צורת החיים של האדם הבוגר מושפעת מאותה זהות שהתגבשה בגיל הקריטי הזה. החיים הם דינמיים ומלאי אתגרים, והרבה פעמים אדם עוצר ושואל את עצמו מחדש, האם זה סוג החיים שהוא רוצה. מעניין, שצורת ההתמודדות מול משברי אמצע החיים, מושפעת מאד מסוג הזהות שהתגבש בגיל ההתבגרות: מתברר שאלה שלא הגיעו לזהות מגובשת עצמאית (שהגיעה בעקבות משבר ובחינה מחדש), מועדים במיוחד לחוות משבר זהות חריף בשלב אמצע החיים. דוקא המתבגרים ה"חלקים" שלא מרדו אלא המשיכו את דרך הוריהם וסיגלו "זהות משועבדת", דוקא הם נוטים ליפול באופן חזק וכואב בהמשך החיים כאשר הם מגיעים לנסיון או התמודדות, כי הם מרגישים שבעצם הם מנהלים את חייהם כדי לרצות אחרים. הם שואלים את עצמם "איפה אני", וחשים חוסר סיפוק וחוסר משמעות בחייהם. גם "מפוזרי הזהות" מוגדרים כקבוצת סיכון רצינית, בהיווכחם שחייהם "מתבזבזים" ללא טעם ומשמעות. לעיתים, משבר כזה עלול להיות דרמטי ולהתבטא בשינוי פתאומי וחריף של אורח החיים, אשר לעתים "נוחת בהפתעה" על סביבתו המוכרת של האדם. זה יכול להתבטא בתחום המקצועי (החלפת מקצוע או שינויים פתאומיים בקריירה), בתחום הזוגיות והמשפחה (משברים בזוגיות וגירושין), או במערכת הערכים האישית והרוחנית.

כל הנ"ל מתבסס על מחקרים אצל מתבגרים מכל העולם, והדברים נכונים במיוחד אצל מתבגרים במשפחות של שומרי תורה ומצוות. הרמב"ם אומר שלא רק שבט לוי התקדשו לה', אלא כל מי שנשאו ליבו. "נשאו ליבו" זה ביטוי שמלמד על בחירה עצמית. יש כאן מושג של בחירה אישית של בן אדם, שעמד על דעתו ובחר, בעצמו, לדבוק בתורה. מערכות חברתיות משפחתיות וקהילתיות יכולות לתמוך, וצריכות לתמוך, אבל הן יכולות לשמש רק כפיגומים בדרך לצמיחה אישית של המתבגר, כמו שהרב וולבה האריך בספרו: "זריעה ובניין בחינוך". הצמיחה האישית הזאת, היא תנאי שעליו עומד הכל, וכאשר נער מתבגר הוא צריך לעבור תהליך כדי לבחור בעצמו. הוא לא יודע להגדיר את זה בצורה כל כך ברורה, אבל מה שמניע אותו בהתנהגותו המרדנית הוא צורך חזק לבחור בעצמו את דרכו. הוא רוצה לטעום ולנסות כל מיני דברים. הוא רוצה להיות זה שמחליט, ולא שאחרים יחליטו בשבילו. ועל הדרך, הרצון להיות זה שבוחר בעצמו את דרכו, משולב גם בבדיקה ובירור שאהבת הוריו אינה מותנית בהקפדה שלו על מצוות.

כך טבע האדם. וכולנו מכירים את השלב הזה גם מהעבר שלנו, ומהיחסים שלנו עם המשפחה כשאנחנו עצמנו התבגרנו. אצל הילדים שלנו, אנחנו מייצגים את ערכי הדת. לקום בזמן זה משהו שהם צריכים לבדוק, לבחון ולהגיע לזה בכוחות עצמם. לקחת אחריות. לא נוכל להעיר אותם כל יום בימי חייהם, ולצעוק עליהם שעובר זמן קריאת שמע. הם חייבים לקחת אחריות, והדרך לכך, כוללת פרקים פחות מוצלחים מבחינת הביצועים [ולכן הם ממש קרובים לגדר: "אנוסים" מבחינת חוסר היכולת שלהם לקיים מצוות באופן מוצלח בשלב זה של חייהם].

כיון שאנחנו ההורים כבר בדקנו וביררנו, ואנחנו יודעים מה טוב עבור ילדינו האהובים, באמת כואב הלב לראות איך הילד האהוב מזיק לעצמו. זה רגש יהודי בסיסי, למחות ולהזדעק מול אדם אהוב שמשחית את עולמו. אבל כמו שראינו, ההלכה מרגיעה כאן, ואומרת שבגיל הזה כבר אין מצות חינוך - רק תוכחה, ולכן רואים שחייבים כאן הרבה סבלנות, דוקא בגלל הרצון להיטיב עם הבן.

בגלל שאחרי כל המילים היפות, עדיין קשה לנו ללכת לתפילה בעוד הנער נוחר לו במיטתו, ננסה להעמיק עוד בדבר.

בספר 'שתולים בבית השם' (חלק ב'), מובא שהתורה מתיחסת בהבנה לתהליך החיפוש הזה. יותר מזה, הוא טוען שיש בתנ"ך פסוקים, במגילת שיר השירים, שמציגים גישה מענינת ביחס לאותו חיפוש פנימי. וכך כתוב שם (בפרק ג'):

"על משכבי בלילות בקשתי את שאהבה נפשי. בקשתיו ולא מצאתיו: אקומה נא ואסובבה בעיר, בשוקים וברחובות, אבקשה את שאהבה נפשי, בקשתיו - ולא מצאתיו. מצאוני השומרים הסובבים בעיר, את שאהבה נפשי ראיתם? כמעט שעברתי מהם עד שמצאתי"....

מי הוא המחפש? ואת מי הוא מחפש?

נראה לבאר, כי הפסוקים האלו מתארים מצב בו יהודי מחפש את נקודת האמת שלו, את הנקודה האישית בה יוכל הוא עצמו להתחבר לקב"ה לפי מהותו ועניינו.

והנה לנו, בניגוד למה שיכלנו לחשוב, התורה דווקא מכבדת את החיפושים הללו ומתארת אותם בהערצה. ולא משום שהיא חושבת שמדובר בשביל סלול, חלק, וישר, להיפך, בפסוקים הבאים מתוארים יסורים, מכות, ופצעים שעלול יהודי לספוג במהלך תהליך החיפוש:

"פתחתי אני לדודי, ודודי חמק עבר, נפשי יצאה בדברו. בקשתיהו - ולא מצאתיהו, קראתיו - ולא ענני. מצאני השומרים הסובבים בעיר, היכוני, פצעוני, נשאו את רדידי מעלי שומרי החמות. השבעתי אתכם בנות ירושלם, אם תמצאו את דודי מה תגידו לו? שחולת אהבה אני."

הבה ונתבונן: מי הם ה"שומרים" הללו, המכים את היהודי שמחפש את קרבת אלוקיו? 'שומרים' הם בדרך כלל אנשים טובים, אם כן מדוע הם מכים?

השומרים הם מחנכים או הורים המופקדים על שמירת הנוער. כאשר הם רואים צעיר החורג מן המסגרת הטבעית שלו, ומשוטט "ברחובות" – מחוץ לסביבה הרגילה שלו, "בלילות" – במצב של חושך ואי-בהירות, כאשר מטרתו הפנימית הינה לחפש את "דודי" – את הנקודה שבה הוא יוכל לחוש את הקב"ה כדודו אהובו. כאשר הוא שואל "את שאהבה נפשי ראיתם?" אין בפיהם מענה מספק, כי המחפש לבדו רק הוא יכול למצוא את התשובה האמיתית עבורו. כאשר הוא ממשיך לחפש, "שומרי החומות" חוששים וחושדים בו, שמא פניו מועדות לקלקול רוחני, ולכן הם מכים ופוצעים, לפעמים בשבט פיהם, במילים מצליפות, בהתייחסות חשדנית ופוגעת, בחוסר הזדהות מוחלט עם החיפושים והתהיות.

הוי אומר, השומרים הללו, כוונתם רצויה, אך מעשיהם - לא תמיד. מבלי משים, נמצא שהם מחבלים בתהליך החיפוש העצמי של החניך, החיוני עבור בניית כל דרכו הרוחנית בחיים.

החיפושים כואבים לנו כהורים, שביררו וגילו מה טוב. לפעמים החיפושים הם במקומות זרים. "פתאום הוא מבקש מקורות למנהגי הבית, לשם מה? הוא לומד ספרי חסידות, אבל אנחנו בכלל ליטאים? מה פתאום הוא הולך לטיש של אדמו"ר אחר, זה פוגע באדמו"ר שלנו! נהיה לי כזה צדיק שהתחיל לגדל זקן?! יום אחד הוא מופיע עם תכלת בציצית, זו לא הדרך שלנו! מה פתאום מסעות לקברי צדיקים? איזה מין רבנים הוא מצטט פתאום, כאלה עממיים?". לסיכום - אנחנו רוצים ילד "נורמלי"!

אם נבין את החיובי שבחיפוש, נוכל להימנע מלפצוע את הבן המחפש

אם אנו ההורים, נשכיל להבין את היפה והחיובי שבחיפושים אלו, נוכל להימנע מלפצוע את הבן המחפש בדרכו שלו את קרבת אלוקיו. נלווה אותו בזהירות, בהבנה וברגישות, עדי ימצא את מקום מנוחתו (עד כאן מצוטט מהספר "שתולים בבית השם). השלב הזה עובר, הנער מתבגר, ברוך השם, ולכן אסור להתיאש. הצעקות גם ככה לא עוזרות. הן רק מורידות עוד ועוד את הדימוי העצמי המרוסק של הנער האומלל, ובכך גורמות לו עוד סיבות להתפתות אחר הרחוב המקבל וחסר הדרישות.

עדיף להתרכז בחיפוש אחר חיזוקים חיוביים, חוויות רוחניות, יחד עם הרבה אהבה (ואוכל ביתי טוב), ומתוך הבנה שזה מה שיתן לו את הכח לרצות להתגבר על היצר החזק ולקום בבוקר. הרב אורי זוהר כתב על זה ספר שלם ("אבות על בנים"), איך חייבים לנהוג באהבה ובפיוס עם אותם נערים. מומלץ. זה הזמן להיות יצירתיים ולחפש זמני איכות עם הנער. כאן מצוי המפתח שייתן לו בטווח הארוך את הכח להתמודד.

החיפושים של הנערים האלה באמת גורמים להרבה כאב בדרך. אדישות וזלזול בתפילה או בלימוד מצידם, פוגעים בהורים באופן אישי. לאף אחד אין נוסחת פלאים איך להתנהג בכל מצב ובכל נסיון. אבל אם נבין שזה שלב התפתחותי בדרך למציאת קשר אישי ואינטימי עם בורא עולם, נוכל יותר בקלות, לקחת נשימה ארוכה ולהגיב בסבלנות ובקור רוח, לפי העניין, כדי לתת לילד את הכלים לשאוף לחיי תורה מלאים ומספקים. הרבה תפילה, ועוד תפילה, ועוד תפילה, ובמקביל לנסות להוכיח באופן שנשמע ומתקבל, בזמני רצון ובנחת, ומצד שני - לתת תחושה שמבינים את הנער, ולא להיכנס למלחמת התשה חסרת תועלת. וכמובן, לזכור ולהפנים שעם כל הקושי, יש כאן מעלה מסוימת: למרות הנוחות והקלות לגדל בן "תם" או "שאינו יודע לשאול", דוקא הבן שכרגע נראה "רשע", עובר תהליך שיסתיים, בעזרת ה', בגיבוש זהות עצמאית שמחפשת את קירבת הקב"ה.

לסיום, הרש״ר הירש בהקדמה לספרו חורב, אומר משפט קצר שמסכם את הכל. זה אפילו לא משפט, זו הקדשה. הוא מקדיש את ספרו: ״להורי - שומרי בילדותי, מדריכי בנערותי וידידי בבגרותי״.

ההקדשה הזו מלמדת כל כך הרבה. תפקידנו כהורים צריך לעבור כמה שינויים. כשהם קטנים תפקידנו לשמור עליהם. ברור שכאשר הם יהיו בוגרים, אנחנו לא מחפשים שומרים, כמו שאנחנו לא מצפים שההורים שלנו ישמרו עלינו היום. צריך להתפתח קשר של ידידות, אבל הדרך להגיע לכך היא דרך שלב הנערות, שבו תפקידנו אינו להיות שומרים, אלא להיות מדריכים. להפוך מ"אבא" ל-"סבא", לא מבחינת הסמכות ההורית, אלא מבחינת דרך העברת המסרים, שתהיה יותר מתוחכמת, "כי בתחבולות תעשה לך מלחמה". להראות דוגמא אישית, להאמין, לטפח, לסייע למצוא את נקודות הטוב שבהם ולהעצים אותם, לא דרך משמעת סמכותנית, אלא בצורה חכמה ונעימה ככל האפשר. זה לא קל. אבל רק זו הדרך!

בהצלחה!!!

כדי לקבל בחינם את החוברת של הרב אורי זוהר, "אבות על בנים", ניתן לשלוח מייל למערכת 'מענה': office@maane.info עם שם, כתובת מלאה וטלפון.

.