לאחרונה מצאתי בעיתונים יותר מידי מאמרים עצובים, ואפילו טראגיים, על התמודדויותיהם של ילדים שסובלים מהצקות חוזרות ונשנות. הניו יורק טיימס למשל, סיפר לא מזמן את סיפורו המחריד של נער בן 15, שסבל מאלימות, בשעה שהיה בעיצומה של שנת הלימודים השנייה שלו בתיכון. בין היתר, נכתב שם:

הילדים התלבשו על ב', מהרגע שהמשפחה שלו עברה אל העיר הזאת לפני שבע שנים. "הם לעגו על המבטא הזר שלו, דחפו אותו לתוך השיחים או במורד המדרגות וריסקו את הטלפון החדש שלו", מספרת אחותו. אחרי היום הראשון בבית הספר, ב' התאבד. אמו של הנער, מספרת שהיא לא היתה אדישה: הם התחננו אל הנהלת בית הספר להתערב. "אחרי כל מקרה, הייתה פגישה אבל שום דבר לא נעשה אחר כך. ביקשנו עזרה שוב ושוב".

כשחושבים על זה, מובן שאנחנו מרגישים רע אחרי שאנחנו שומעים על בריונות בקרב ילדים ובני נוער. לעיתים נערכות גם כל מיני פעולות חברתיות בהקשר הזה, כמו סדנאות לזיהוי סימנים לבריונות או למצוקות שנערכות מפעם לפעם, ובמרוצת הזמן, גם נכתבו מאמרים רבים שמסבירים מדוע ילדים מתעללים. אולם נראה שאין בכך די. בהספד שנשא ידיד משפחה בהלווייתו של ב', הוא דחק במבוגרים לקחת יותר אחריות:

"למותו תהיה משמעות, רק אם יטפלו בבריונות ובאדישות, שהובילו לתחושות הבדידות והייאוש שלו. ההבנה הפשוטה שילדים יכולים להיות אכזריים, אינה פעולה. היא תירוץ, חנינה לא הוגנת לאלה שמעשיהם הובילו אותנו להיות כאן היום, ותירוץ לכך שאיננו מחנכים טוב את הילדים שלנו".

מאדישות לאחריות

האם פיתחנו אדישות לסיפורים של נידוי ולעג? האם איבדנו את הרגישות שלנו והתרגלנו לצפות שחלק מהילדים יהיו אכזריים במידה יוצאת מגדר הרגיל? ואולי הילדים של היום פשוט כאלה, אנחנו שואלים את עצמנו, ותוהים: אם זאת המציאות אז מה היא אומרת עלינו, ההורים שסללו את הדרך לדור הזה? האם התרגלנו להתנהגות גסה, ילדים שחורצים לשון ונערים שמשתמשים במדיה החברתית כדי ללעוג ולנדות את בני גילם? וכשאנחנו שותקים, האם איננו פוגעים בחינוך הטוב של ילדינו?

אם ילדכם בר מזל והוא מקובל בחברה, מוכשר בספורט או מתמודד בקלות עם הלימודים, מחובתכם ללמד אותו מהו טוב. לדעת שאת המתנות האלה הוא קיבל מאלוקים, ושעליו מוטל להאיר את עולמו בעזרת הכישרונות האלה. כשמתחלקים לקבוצות, ראש הקבוצה יכול לבחור ילד בעל דימוי עצמי נמוך, שבדרך כלל עומד בצד, בלי שישימו אליו לב. ילדה מקובלת יכולה לפנות לידה מקום בהסעה או בהפסקה, כדי לתת לבנות כיתתה להרגיש שהן בני אדם, ולא עוד רהיט שלא שמים אליו לב. ילד בהקבצה א' במתמטיקה, יכול לעזור לילד מתקשה לרכוש ביטחון עצמי ומיומנויות.

במקום לתת לילדים שלנו לגדול בבועה - אנחנו יכולים לסייע להם לתת מעצמם ולגדול אדיבים יותר ורגישים יותר. כיצד נוכל להרשות לילדינו לערוך מסיבה, כשאנחנו יודעים שבעוד הם חוגגים, מישהו יושב בבית ובוכה?

אי אפשר לקבל את משיכת הכתפיים והאמירה ש'ככה זה הילדים של ימינו', אנחנו אחראים!

טוב לב אצל ילדים

למרות כל האמור, אני עדיין מאמינה בטוב ליבם של הילדים. אני עדיין מאמינה בניצוץ שחבוי בתוך כל ילד. אנחנו המבוגרים צריכים לחפש את האור הזה, ולהצית שלהבת של רחמים בליבו ונשמתו של כל ילד.

לפני מספר שנים נערכו תחרויות מיוחדות בסיאטל, וושינגטון. קבוצה של ילדים עם תסמונת דאון עמדה על קו הזינוק. האות ניתן והילדים התחילו לרוץ. כל צעד היה עבורם ניצחון אישי. כמה דקות אחרי תחילת המרוץ, ילדה קטנה נפלה. היא ישבה על המסלול והתחילה לבכות. הילדים שרצו לפניה שמעו את הבכי שלה. כולם פנו לאחור, הושיטו את ידיהם לעזור לילדה לקום על רגליה, ואז נתנו ידיים זה לזה וצעדו בגאווה אל קו הסיום.

חשבו על זה. מי בדיוק המוגבל פה? הילדים האלה מלמדים אותנו את השיעור החשוב מכל: דווקא ביכולת לעצור את מה שאנחנו עושים, ולחוש בכאבו של הזולת; דווקא ביכולת למצוא בעצמנו את הכוח להושיט יד למי שנפל – רגשית או פיזית – אנחנו מוכיחים את שלמותנו. אז אל תשכחו שמחובתנו ללמד את הילדים שלנו מהו טוב. תמיד.