התורה מתארת כמה סצינות חזקות במיוחד שכולן סובבות סביב נושא הקמת המשפחה:

אברהם אבינו, אחרי שא-לוהים הבטיח לו ברכות רבות, קורא ביאוש ושואל: "ה' א-לוהים, מה תתן לי ואני הולך ערירי?", איזו משמעות יכולה להיות לכל המתנות האלה אם אין לי ילדים?

יצחק ורבקה בוכים על עקרותם, ומתפללים מכל ליבם לא-לוהים שיענה לקריאתם לזכות בילדים.

רחל מתחננת אל בעלה יעקב להתערב לטובתה כדי שגם היא, כמו אחותה לאה, תזכה להרות – ואם לא "מתה אנוכי".

נדלג קדימה אל ימינו אנו, ונגלה את המציאות החדשה כפי שהיא מתוארת בכתבת השער של המגזין טיים: חיים חופשיים מילדים – כשהמשמעות של להשיג את הכל היא לא להביא ילדים.

העובדות מזעזעות. שיעור הילודה בארה"ב ובאירופה נמצא במגמת ירידה. עבור זוגות רבים, הבאת ילדים לעולם נתפשת פשוט כעול מוגזם, הגבלת דרך החיים החופשית, משאבה כלכלית על פנקסי ההמחאות שלהם, שיכולים לשמש אותם לפעילויות מהנות יותר, ממשות יותר ומתגמלות יותר עבור עצמם.

כפי שקתלין גרשון, פרופסור לסוציולוגיה באוניברסיטת ניו יורק מתמצתת את הדברים: מחויבויות אחרות מחליפות את מה שהייתה עשויה להיות משמעותה של האמהות."

שיעורי הילודה יורדים, זוגות רבים רואים בילודה עול גדול שמגביל את דרך החיים החופשית

אני יודע שיש בעולם אנשים שפשוט אינם מתאימים להיות הורים. בהיבט הרחב של הדברים, אולי עדיף שאותם אנשים שסובלים מחרדת ילדים או מחוסר מסוגלות פסיכולוגית לגדל ילדים, לא יתמודדו עם האחריות הזאת. אולם מה שמטריד אותי הוא הטרנד החדש, שרואה באי הבאת ילדים אפשרות סבירה, מתוך ההנחה השגויה שזאת הדרך האידיאלית שתאפשר להם "להשיג את הכל" באמת.

כמה נתונים מספריים: 49% מהנשים שאין להן ילדים בגילאי 40-44, עשו זאת מתוך בחירה. משנת 2007-2011, ירד שיעור הילודה ב-9%. סקר Pew משנת 2010 מראה שאי הבאת ילדים מתפשטת בכל הקבוצות האתניות והגזעים, ומגיעה לאחת מכל חמש נשים אמריקניות שסיימו את שנות הפוריות שלהם חופשיות מילדים, בהשוואה לאחת מעשר בשנות השבעים.

גם אצלנו בארץ ישראל, הדברים אמורים להטריד. אמנם אצלנו לא נרשמה האטה בשיעור הילודה, אבל הגיל הממוצע שבו נולד הילד הראשון גדל בהדרגה, וכיון שכולנו מושפעים מאד מהתרבות האמריקאית, המגמה המדאיגה אמורה מאד להטריד גם אותנו.

אז זהו הפרדוקס הגדול. בתקופה שבה יש שפע של מותרות, שהדורות הקודמים לא יכלו אפילו לחלום עליהם, הכל נמצא בהישג יד כולם, הבאת ילדים הפכה משום מה לעול מוגזם על משאביהם הכלכליים של בני ובנות זמננו, ששואפים למה שלדעתם הוא החיים הכי ממומשים שביכולתם להשיג.

מובן שלא קל לגדל ילדים. אין ספק שהורות היא תחום מלא חובות ועול. זה מתחיל בחיתולים מלוכלכים ובקימה באמצע הלילה, ורק הולך ונהיה יותר ויותר קשה ומאתגר ככל החולף הזמן. כמו שאומר הפתגם, "בלי ילדים, ממה נתעצבן?" ובכל זאת, מאז אדם וחוה, ולפחות עד אלינו, התפללו לילדים.

ולמה? לא רק משום שזהו ציווי א-לוהי. לא רק בגלל שילדים הם המפתח לנצחיות שלנו. ולא רק משום שכפיות הטובה הגדולה ביותר לעבר, היא לסרב מסיבות אנוכיות לקחת על עצמנו את אותם חובות שבזכותן אנו חיים כאן על פני האדמה, ושאם כולם יסרבו לקחת אותן על עצמם, נגיע להתאבדות גלובלית. זה הרבה מעבר לסיבות האלה.

בחירה מרצון שלא להביא ילדים, היא שלילה של צלם הא-לוהים שבנו – של רוח הא-לוהים שהמעשה הראשון שלו שמתואר בתורה הוא בריאה.

הוגי דעות יהודיים שאלו שאלה זאת לפני זמן רב. אם א-לוהים שלם ואינו זקוק לדבר, אז למה הוא היה צריך לברוא אותנו? א-לוהים אין סופי ומושלם לגמרי. לא חסר לו כלום. אז למה הוא צריך אותנו? התשובה רלוונטית במיוחד. העולם הזה נברא כביטוי של אהבה. חלק משלמותו של הא-ל היא מידת החסד שבו. א-לוהים הוא אהבה וחסד ונתינה. כל המידות הללו דורשות צד מקבל. האהבה הא-לוהית חייבה לכאורה בריאה – מכיוון שכל עוד לא נבראנו כילדיו, לא הייתה לא-לוהים אפשרות לבטא במלואה את מהותו האמיתית בתור אב אוהב בשמים.

לפני זמן מה, הרב יונתן זקס, שלח מתוקף תפקידו כרבה הראשי של בריטניה, מכתב איחולים לדוכס והדוכסית מקיימברידג' לרגל הולדת בנם הראשון. מאוד ריגש אותי שמתוך כל הדברים שהרב זקס היה יכול להדגיש באיגרת שכתב לכבוד האירוע, הוא מיקד את המסר שלו דווקא: "בזכות שבאפשרות לאהוב". הוא רצה שההורים הטריים ידעו: "אין משימה קדושה יותר או מתגמלת יותר. כל ילד שנוצר באהבה הוא עדות ברורה ומעוררת לאמונה בעתיד, להתחדשות האנושית, ולברכה הנעלה שבחיים עצמם. וכל הורה יודע עמוק בלבו או לבה, שהזכות האמיתית מונחת פחות בלהיות אהוב מאשר באפשרות להעניק אהבה."

כדי לממש את הצלם הא-לוהי שלנו, אנחנו זקוקים להזדמנות לאהוב. אנחנו צריכים להיות בין אלה שנותנים, במקום בין אלה שפשוט נוטלים. אנחנו צריכים להכיר בזכות לאהוב, בדיוק כפי שא-לוהים מושלם "היה צריך" אותנו כדי שהוא יוכל ממש את טובו.

הבאת ילד היא הביטוי האולטימטיבי של היכולת לברוא בדומה לא-לוהים

השמחה שביצירת תינוק, להרעיף עליו את כל צרכיו, להעניק בלי שום מחשבה על תמורה ל"השקעה" – זוהי אהבה ייחודית ועמוקה שאין לה תחליף. לזוגות בלי ילדים אולי יש מספיק זמן וכסף כדי לטייל ברחבי העולם, למלא כל פנטזיה הדוניסטית, לחיות את ימיהם בהנאה לכאורה, אולם הם לעולם לא יכירו את החוויה של האושר העמוק ביותר שמגיע מחיקוי הבורא והפיכה לבוראים.

כולנו שואפים לאושר, לזה צריך לשאוף, ועל זה ראוי להתפלל. לא תפילה לעושר, לא תפילה למעמד וגם לא תפילה להצלחה, תהיה הגדרתה אשר תהיה תוכל לתת לנו את האושר הנכסף. המשפחה תמיד תהיה המפתח למימוש אישי ואושר, וכדאי להיזכר בזה בזמן שאפשר לעשות מה שהרגש האנושי הבסיסי שמוטבע בנו דוחף אותנו לעשות: לפרות ולרבות, ולא לתת לשיקולי נוחות אגואיסטיים וזמניים לבלבל אותנו בתקופה הקריטית שבה עדיין ביכולתנו לעשות בזה השתדלות ראויה.