השנה התחילה. החמודים חוזרים ללימודים בשיא המרץ. אני עדיין טורחת סביב הסעות, החזרות, היכרות עם הגננות והמורות החדשות, השלמת ציוד שנצרך בקלמר.

בתוך כל הבלגן הזה קל מאוד לשכוח דבר אחד – את הפרוסה.

את זה אני עושה שניה לפני שהם כבר נעמדים ליד הדלת, "מה אתה רוצה היום – טחינה או חומוס?" השאלה באה אם יש לי עוד כמה דקות, ובמקרה הכי גרוע אני מורחת שוקולד ויוצאת ידי חובה. שוקולד כל אחד אוכל, ביחוד כשהוא רעב.

זה נראה לנו פשוט, הפרוסה הקטנה הזאת. אבל לא.

אמרה לי חברה שעובדת כמורה, שאפשר לראות על הפרוסה שהילד שולף מהתיק את כל מה שקורה בבית.

מגיע הצלצול. כל ילד שולף פרוסה. אחת שולף אותה עטופה בנייר לבבות ופתק קטן נושר ממנה. אחד שולף חצי חלה משבת עם השאריות מהמטבוחה. אחת מוציאה לחם חצי יבש מתוך שקית שופרסל. כל אחד מהילדים חוזר לרגע אחד לבית.

זו עם הלבבות חוזרת לאהבה.

זה עם החצי חלה חוזר לחרדת האכילה.

זו עם הלחם החצי יבש מתבוננת סביבה בקנאה, נזכרת באם עייפה וטרודה, ומנסה לרכך את הפת עם השיניים שלה.

חשבתם פעם מה זה עושה לילד, כשאמא קמה חמש דקות לפני הזמן וטורחת רק בשבילו, להכין לו את הפרוסה שהוא אוהב? הטעם של האהבה מלווה אותו גם בהפסקה.

אני בתור ילדה, כל בוקר זכיתי בסנדוויץ' ענק ומושקע. זה המשיך כשהייתי לבחורה, בתיכון תמיד הייתי הילדה היחידה והמעצבנת שאמא שלה עדיין שלחה לה פרוסה לבית ספר. הייתי נכנסת כל יום לכיתה ושלושים מבטים מורעבים מלווים את תיקי ואותי לכיסאי.

הייתי מקרה נדיר, לאף אחד לא היתה פרוסה. כשהייתי מוציאה אותה מהתיק, עשרים תלמידים עטו עלי "תני לי ביס" ובסופו של דבר נותרתי עם ביס קטן ביד. ממש "העוגיה של רותי". אגב, בגלל זה אני לא מסוגלת לספר לילדים היום את "העוגיה של רותי". זה סיפור עצוב מידי בעיני.

לפחות פעם בשבוע גנבו לי את הפרוסה מהתיק. הייתי נכנסת, שואלת מי החמוד שלקח לי את הפרוסה ורואה את פרחת הכיתה יושבת עם פרצוף תמים, ואומרת לא ראיתי כלום כששפם לבן ענק של גבינה לבנה מהפרוסה ז"ל שלי מרוח מעל שפתה.

חמש דקות כל בוקר יכולות להאיר לילד יום שלם

בכל אופן, זה היה נפלא להרגיש כל כך מושקעת על ידי הורי. אני חושבת שחמש דקות כל בוקר יכולות להאיר לילד יום שלם.

אחרי שזכיתי להתקרב יותר ליהדות, גיליתי שיש עומק אמיתי בכל העניין הזה, של הסנדוויץ' של הבוקר. חז"ל אמרו ששישים איש רצו, ולא השיגו את מי שאכל פת שחרית. ועוד הוסיפו חכמים: שלושה-עשר דברים (מעלות) נאמרו בפת שחרית, ומהם: מצילה מפגעי חום וקור, ומחכימת פתי, ודבריו נשמעים, ותלמודו מתקיים בידו, ומוציאה את הקנאה והכעס (מכיוון שליבו טוב עליו) ועוד.

הנה מספר טיפים שחשוב לדעת לפני עבודת הקודש שבהכנת הפרוסה:

*רצוי לשאול את הילד לילה לפני, מה הוא רוצה לאכול בפרוסה. כך תוכלו להימנע מויכוחים של סנדוויץ' על הבוקר.

* ניתן להוסיף פתק קטן ומחמם את הלב – למדתי את זה מחברה טובה, שהיתה מצוטטת לי מידי יום את הפתק שכתבה לבנה. ניסיתי את זה והדבר מחמם את לב הילדים פלאות. אנו שולחים את הילדים ליום עמוס, מלא בחוויות, כדאי לתת להם קצת הפוגה מכל ההתמודדויות ותמריץ ליום נפלא. אני אישית שמתי לביתי פתק ושכחתי, וכשהבת שלי חזרה עם עיניים נוצצות והתרגשות כזו, נזכרתי ששמתי שם פתק קטן: "מתוקה שלי יום מקסים שיהיה לך"~ והנה התוצאות לפני. יום שלם זה ליווה אותה. אז למה לא להוסיף – לב?

* רצוי לגוון בממרח – אמא שלי היתה שמה לי כל בוקר חומוס. מאוד אהבתי, עד שנמאס לי ולא יכולתי לראות חומוס. ביקשתי חביתה. ואז חודש שלם קיבלתי רק חביתה. אתם מבינים את הרעיון? לגוון, לשנות, לא להמאיס ממרח על הילד גם אם הוא מאוד אוהב אותו.

* להוסיף פרי קטן – לפעמים דווקא מנת המתוק הזו ממריצה יותר מכל. ומה יותר טוב ממתוק שמגיע ממקור טבעי. הילד רחוק מהמקרר, זהו הזמן הטוב ביותר לדחוף לו כמה שיותר אבות מזון.

* לנשים עובדות – וגם סתם כך אם אין לך כוחות בבוקר. כשאני הייתי עובדת בשעות מוקדמות במיוחד, ונאלצתי לעזוב את הבית בטרם הילדים יצאו, למדתי טכניקות לשכלול הוצאת הילדים מוקדם. הייתי משכיבה אותם עם פרטי לבוש נוחים וכך קיצרתי לי את זמן ההלבשה בבוקר. כמו כן הכנתי את הפרוסות מהלילה במקרר, לילדים ולעצמי. תתפלאו עד כמה הסנדויץ' נותר טרי בקירור!

* החשוב מכל – לוודא שהילד לקח את הפרוסה! אחרת מה שווה כל ההשקעה.

אמא שלי גם עשתה יותר מזה. היא היתה רצה עם פרוסה כל פעם ששכחתי אותה. אפילו שהיתה אשת קריירה מצליחה ועסוקה, היה חשוב לה שנאכל כמו שצריך, ואם שהתה מחוץ לבית שלחה איזו שכנה או חברה או מסוק עם הפרוסה.

את זה אולי כבר לא כל אחד יכול לעשות, אבל זה סתם טיפ קטן. את בבית? הפרוסה על השולחן? הביאי אותה לילד, תראי איך פניו מוארות בשניה. הוא מרגיש חשוב ובעל ערך, עד כדי כך מתאמצים בשבילו כדי שיאכל וירגיש בטוב.

עד כאן נושא הפרוסות להיום. עכשיו אני לא יודעת מה איתכם, אני הפכתי תוך כדי לרעבה ופתאום ממש בא לי – פרוסה. חבל שאמא רחוקה.