כשהבנות שלי שואלות אותי אם ללכת לקורס הכנה ללידה, אני אומרת להן שבסופו של דבר האפשרויות בלידה מצטמצמות לשתיים – לנשום או לצרוח. והעצה הזאת מתאימה לכל שלב בהורות.

חוץ ממנה, ישנם עוד כמה כללים בסיסיים שמתאימים לכל גיל, שלב או זמן. הראשון הוא שאנחנו צריכים כל הזמן להתפלל. הורות היא משימה קשה, ואם אינכם מודעים לכך, סימן שאתם הורים צעירים במיוחד! אנחנו זקוקים לעזרת האלוקים בכל צעד ושעל לאורך הדרך.

השני הוא שילדים אינם לוחות חלקים או גושי חמר. הם מגיעים עם אישיות ודחפים, מעלות וחסרונות. התפקיד שלנו הוא לעזור להם לכוונן בעדינות את התכונות שלהם, למקד אותם, לעזור להם להפיק את הטוב ביותר ממעלותיהם ולתעל את חולשותיהם לכיוון הנגדי. אנחנו לא מתחילים מאפס ומחליטים מי ומה אנחנו רוצים שהם יהיו.

הכלל השלישי הוא, שהמטרה היא ליצור בני אדם מצליחים. בעוד שהגדרתה של הצלחה כשלעצמה היא נושא לדיון שלם, הנקודה העיקרית היא שאנחנו רוצים לזכור כל הזמן את המטרה, את סוף המשחק ולא רק את הרגע הנתון בציר הזמן. המשמעות של זה יכולה להיות למשל, להניח לילד להשתולל מכעס במלוא הקיטור בחנות, ולא להיכנע לדרישותיו. יתכן שזה ידרוש מאתנו להשלים עם מחשבות ומבטים פטרוניים ולא נעימים. אבל אתם יודעים שבסופו של דבר, העובדה שלא נכנעתם תעזור לכם לעצב בוגר בריא יותר, אדם עם ציפיות ריאליות וללא תחושת 'מגיע לי'.

לאחר שהפנמנו את העיקרון הזה, נוכל לפרט כמה יסודות נוספים בהורות:

1. חנוך לנער על פי דרכו. למילים האלה, שאמר המלך שלמה החכם באדם, יש השלכות רבות. הן מלמדות אותנו שכל ילד שונה וצרכיו שונים. שאין הורות ב'מידה אחת שמתאימה לכולם'. אנחנו צריכים להכיר בהבדלים הללו ולפעול בהתאם. להכיר בכך שגם אם אתם טיפוסים תוססים וחברתיים שנהנים ממסיבה טובה, והבת שלכם שקטה ומעדיפה להיות לבד, אתם צריכים לכבד את רצונה. אסור לכם בשום פנים ואופן להניח שיש לה בעיה או לנסות לגרום לה להיות יותר דומה לכם. אל תנסו להפוך אותה למשהו או למישהו שהיא לא.

2. הילדים שלנו אינם הזדמנות להחיות את כל החלומות שלא הגשמנו. הם לא נולדו כדי להיות הפסנתרנית או הרקדנית או המשורר שההורים שלנו אמרו לנו שאנחנו לא יכולים להיות. אין זה ראוי בשום אופן לחיות את חיינו בעקיפין דרכם – בהתנסויות הלימודיות שלהם, עם החברים שלהם, בתחומי העניין שלהם או בחוויותיהם. כל ניסיון כזה מציב עול כבד מדי על כתפיהם הרכות (איך הם מסוגלים להיות כל מה שרציתם להיות?), יוצר בלבול לגבי הדברים שבאחריותם (מה עם מטרותיהם ושאיפותיהם האישיות?) ומעוות את מערכת היחסים בין ההורה לילדו (למה אמא יותר מדי מתלהבת לשמוע על המסיבה הזאת?).

3. הדינמיקה המשפחתית משתנה עם כל ילד נוסף. אחים צעירים יותר אינם גדלים באותה משפחה כמו אחיהם הגדולים. אין שני ילדים שהם ממש "מאותה משפחה", ועלינו להיות ערניים לצורות הביטוי השונות של זה. האם אנחנו לא מטילים מספיק משמעת משום שהתעייפנו? האם אנחנו יותר מדי סומכים על האחים הגדולים שישמשו 'הורים' לאחיהם הקטנים? או להיפך, האם אנחנו מפנקים יתר על המידה (כפי שטוענים כל שאר הילדים!) את התינוקות במשפחה?

4. אנחנו חייבים להשתדל לאתר ולהבין את התכונות הטובות הייחודיות לכל ילד וילד, לפעול באופן מעשי כדי לגלות כיצד לפתח אותן, ולשבח את ילדינו כשהם משתמשים בהן נכון. אצל חלק מהילדים שלנו, הכישרונות או המעלות האישיות עלולים להיות נסתרים, ומתפקידנו לחפש ולאתר אותם. אנחנו צריכים לעזור לשייף ולעדן אותם. ובפרט אם מעלותיהם של ילדינו אינן מאלה שזוכות להערכה ציבורית, עלינו מוטל לעזור להם לדעת עד כמה הם מיוחדים (אזהרה: מכיוון שתנועת הביטחון העצמי עומדת על כך שיש לומר לילדים שהם מאוד מיוחדים בלי שום סיבה, אני מדגישה שעלינו לדאוג לכך שהמחמאות שלנו יתבססו על משהו אמיתי בילדינו).

5. אנחנו ההורים של הילדים שלנו, לא החברים שלהם. גם לזה יש כמה השלכות. אנחנו צריכים לשמור על ערכים איתנים ויציבים. אסור לנו להניח לכללים המשתנים בלי הפסקה של העולם סביבנו להשפיע עלינו. הילדים שלנו צריכים לדעת איפה הם יכולים למצוא אותנו. הם צריכים להיות מסוגלים לסמוך עלינו. המטרות והדעות הברורות שלנו צריכות להיות יציבות וברורות בחייהם. לעולם לא אשכח כשקבוצה של נערי תיכון (שנהנו מקצת שתייה לפני הגיל המותר, בזמנם הפנוי), אמרו לי עד כמה הפריעו להם המקרים הנדירים בהם האבות שלהם השתכרו. הם (בבירור) לא התנגדו לשתייה. אבל מאוד הטריד אותם לראות את הדמויות, שייצגו את היציבות בחייהם, נראות כל כך חסרות שליטה.

היבט נוסף של הנושא הוא שאנחנו צריכים ללמד את הילדים שלנו לכבד אותנו – ומבוגרים אחרים. חייבת להיות לנו גישה של אפס סובלנות לחוצפה, כבר מגיל צעיר מאוד. הילדים שלנו בהחלט אינם יכולים לראות אותנו מחייכים כשהם קוראים להורים שלהם בשמם הפרטי. ואם מדברים על זה, קוראי הנאמנים יודעים שאני סוברת בהחלט שילדים צריכים לפנות למבוגרים בכינויים כמו גב', אדון, דוקטור או רב. חבריהם של הוריהם אינם החברים שלהם.

בכלל זה נמצאת הרגלת הילדים לא להיכנס לדברי אחרים. ילדים (וחלק מהמבוגרים) מאמינים שהם מרכז העולם. התפקיד שלנו הוא ללמד אותם (בעדינות) שזה לא כך. אסטרטגיה חיונית לכך היא להתעקש שהם יחכו ויאמרו את דבריהם רק כשאנחנו נסיים את שלנו (זה מתאים במיוחד לטלפון, שכל עוד לא מדובר חס וחלילה במקרה חירום, אני באמת לא רוצה להמתין בשקט מצדו השני של הקו, בעוד אתם מנהלים דיון ממושך עם בת השלוש שלכם על האפשרויות השונות שלה בבחירת חטיף!).

6. התעלמות או השגחה מתמדת? נראה שהתעוררה היום מעין תחרות איזו שיטת הורות היא הטובה ביותר. האם אלה האמהות הסיניות הקשוחות? או אולי הצרפתים? טוענים שאמהות צרפתיות מצטיינות בהתעלמות מילדיהם בחצר המשחקים תוך שהן עסוקות בשיחת מבוגרים. אתם תוהים בודאי מדוע צריכים לטפח כל כך את המיומנות הזאת!

אני מאמינה בהחלט שילדים זקוקים לזמן חופשי בחצר-המשחקים מבלי שהוריהם ירחפו סביבם, אולם אני דוגלת בעיקרון של התעלמות סבירה (בניגוד לסגנון הצרפתי שנשמע יותר כמו התעלמות נטו!). ילדים צריכים ללמוד להיות יצירתיים ולהעסיק את עצמם. הם צריכים זמן נטול מסגרת ורגעים בלי השגחה. עם זאת, באותו זמן הם צריכים גם לדעת שאנחנו שם, למקרה שהם יצטרכו אותנו. אנחנו צריכים להשגיח עליהם – ממרחק בטוח. אנחנו חייבים לזוז מדרכם כך שהם יוכלו להצליח ולגדול, אך עם זאת להיות מוכנים לתפוס אותם כשהם נופלים. למרות שאני מאמינה שילדים צריכים ללמוד לא להפריע לשיחות של מבוגרים, אני חושבת שהסוד האמיתי הוא לחכות עם השיחות האלה עד שהילדים נכנסים למיטה!

***הורות היא דבר מסובך. תיאוריות הן דבר קל; המציאות הרבה יותר מורכבת. בכל רגע מתעוררים מצבים חדשים. אין תשובות פלאים, אלא רק תשובות שיסייעו לנו לבנות מסגרת אשר דרכה נוכל לבחון את האתגרים האלה, וגם יעזרו לנו לישון טוב בלילה.

ויותר מכל, עוזר להבין שבעוד שאנחנו בהחלט צריכים לעשות כל מאמץ, ובעוד שהמאמץ יכול לפעמים (בסדר תמיד) להיות קשה מאוד, השאר באמת נתון בידי הא-ל. אנחנו צריכים לעשות את התפקיד שלנו, אבל לא את שלו.