אני מכניסה את בן החמש שלי למיטה, כשלפתע ידו נשלחת ולופתת את צווארי. הוא מייד הופך את התנועה הפתאומית לליטוף. נראה כאילו היד שלו פועלת מאליה, והראש שלו קולט מה היא עושה רק רגע אחר כך. האיום נותר תלוי לזמן מה באוויר, ואני מכבה את האור ויוצאת מחדר השינה.
אני מסתכלת עליו, ומבחינה בגילויי האלימות הקטנים שלו. הרבה פעמים אני רואה כיצד הם מופנים כלפיי – תמיד בלי כל התגרות מצדי, ותמיד בלתי צפויים.
אני מוצאת קשקושים מתחת לשולחן. יצר ההרס שלו חבוי ומוסתר. מאוד קשה לתפוס אותו בשעת מעשה.
כריכתו של הספר החדש שרוטה. לא רציני, אבל מתי הוא עשה את זה, ולמה? אני לא שואלת מי עשה את זה.
אני שוכבת במיטה ופתאום הוא מגיע ומשליך עלי מטבע. המטבע פוגעת בקיר שמעליי, הצליל חד ומאיים.
אני סוגרת טוב את העיניים, וכשאני פוקחת אותן הוא עדיין מחייך.
לפעמים הוא נושך. הוא נושך את אבא שלו כשהם מתפללים. ומייד מכסה את הפגיעה בנשיקה.
האם זה משחק או איום? לפעמים אי אפשר לדעת
הוא רודף אחרי אחותו, וצועק: "אני אנשך אותך". שניהם צוחקים ונהנים מהריצה. האם זה משחק או איום? לפעמים אי אפשר לדעת. ואני לא בטוחה שהוא בעצמו יודע.
האלימות שלו היא כמו לשון של זיקית שמבזיקה לרגע ומייד נסוגה למערת הפה החמימה, ותמיד מתלווה אליה חיוך או נשיקה.
הוא מושיט בתמימות לגננת שלו כוס שתן, בתור כוס שמן זית. היא נבוכה מהתנהגותו. נראה שהיא מתקיימת בלי שום קשר לנסיבות.
אני מבינה את המבוכה שלה, משום שגם אני לא מבינה מה משמעותם של מעשיו. איך יתכן שלמתיקות כזאת מתלווה אלימות שכזאת? איך הן יכולות לחיות יחד?
ואיך כל זה קורה בתוך הבן שלי, שמאיר את חיי מאז לידתו?
יותר קל לי להאשים את עצמי שאני אמא גרועה, ולהשאיר אותו נקי מרבב. זה יאפשר לי לשמור עליו – לשמור על שלמותו.
כמויות מסיביות של אומגה שלוש ושינויי התזונה אינם מועילים. הוא נושך את רגלה של אחותו, וכשאני מרחיקה אותו לפסק זמן בחדרו, הוא נושך את עצמו. בגן הוא נושך חבר בלחי. ולמחרת, הוא נושך מישהו אחר.
בפעם הראשונה שאני נותנת לו תרופה, אני מרגישה כאילו שאני מרעילה אותו. כל תופעת לוואי אפשרית רודפת אותי כשאני שוחקת את מנת הבוקר שלו בין שתי כפיות וזורה אותה על הסנדוויץ שלו. וכשהוא מתפרץ בהתקפת זעם מאוחר יותר באותו יום, כשהשפעתה של התרופה פגה, אני לוקחת אותו בידיי ומנענעת אותו.
הרופא ממליץ על מנה נוספת אחר הצהריים בנוסף לזאת של הבוקר. במקום זה אני יוצאת איתו לגינה, ומתרצת לעצמי שהוא פשוט צריך לשחרר קצת מהאנרגיה העודפת שלו. אני לא רוצה להאמין שמשהו כל כך לא בסדר אצלו, שצריכים תרופה כדי לתקן אותו.
בשעות הלימודים בני מתענג בקרני השמש החדשות של שבחי הגננת שלו. בחופשות אני מבחינה מקרוב בשינוי שחל בו. אני רואה כיצד הוא מסוגל לשמור על ריכוז במשימות חשיבה. הוא משחק משחקי לוח, ומשלים פאזלים של מאה חלקים, פעילויות שבעבר היו מעבר ליכולתו. הוא יושב בשקט, ונראה בשלום עם הגוף שלו, בפעם הראשונה מזה שנים.
כשהתרופה מתחילה להתפוגג, הוא מדבר מהר יותר והדיבור שלו נהיה מבולבל יותר. הוא נע מהר יותר ואינו מפסיק להתנועע. הוא מתרחק אל תוך נפתוליה של תנועה בלתי פוסקת. החברים שומרים מרחק, והצעצועים מתפזרים ונשברים.
הוא אינו מסוגל להשתתף בפעילויות אחר הצהריים, משום שהתנהגותו מפריעה לילדים אחרים. כל מה שהיה יכול להוות פורקן יצירתי הופך לדלת נוספת שנסגרה.
הכדור הקטן הזה עומד בינו לבין חיים של נידוי חברתי
אני נכנעת, ומתחילה לתת לו מנה נוספת אחר הצהריים. התרופה מביאה איתה אתגרים חדשים. הוא מסרב לקחת אותה. הוא מתלונן שהיא לא עוזרת לו, שהוא לא צריך אותה. אני משכנעת ומשדלת, מאיימת ומשחדת, והכל כדי שהוא ייקח אותה.
מכיוון שתרופה נגד היפראקטיביות מעוררת, הוא לא יכול להירדם עד שהשפעתה פגה. בחלק מהימים הוא מתפרק, ולא מסוגל לווסת את התנהגותו כשהשפעתה פגה. ואז אני כורכת אותו חזק בשמיכה, ומחזיקה אותו כשהוא משתולל, מגוננת עליו מההתפרצות, ובו בזמן מגנה גם על עצמי.
יש בקשר שלנו ייחודיות שלפעמים מכבידה וחונקת. אם אני לא פנויה לתפקיד הזה, אם אני חולה או שצריכים אותי במקום אחר, ההשלכות אדירות. אף אחד לא מסוגל להרגיע אותו כמוני. אחותו ואבא שלו מנוטרלים בשל חוסר היכולת שלהם להתמודד עם הזעם שלו.
כשאני מנווטת בשדה המוקשים שלפני זמן השינה, אני מחכה שהוא יגדל, וירכוש הבנה עמוקה יותר ושליטה עצמית טובה יותר. אני מתפללת לסוף טוב. אני אומרת לו שוב ושוב שאני אוהבת אותו. ואני מתכוונת לזה.
בכל כלי התקשורת אני שומעת אנשים שמזלזלים במיתוס של בעיות קשב וריכוז. הם מעמידים בספק את אהבתו של כל הורה, שמחליט לתת לילד שלו טיפול תרופתי. ובכל זאת, אני מבינה שהכדור הקטן הזה, שאני מוסיפה לארוחות הבוקר והצהריים של בני, עומד בינו לבין חיים של נידוי חברתי. ובדיוק כמו השמיכה בה אני עוטפת אותו כשהוא משתולל בזעם, הוא מהווה מקלט קטן של אהבה שמגן עליו מפגיעה.
(11) פאטמה, 22/4/2015 19:52
כל הכבוד,
קראתי מה שכתוב, ואני חושבת שכל מי שקורא יכול להבחין בהשקעה והאהבה שהאם מעניקה לבנה אני מאוד מעריכה את זה.. טוב שיש לו אימא כמוך שמבינה אותו ומנסה לעזור לו בצורה הנפלאה הזאת .. מעניין אותי לדעת מה מצבו היום .. האם יש שינויים במצב שלו?
(10) יעל יזרעאלי, 15/2/2015 18:08
adhd
אני כל כך מזדהה איתך. וכל אלה שסותרים/מטיפים/וכו'......אתם לא מתמודדים עם הקשיים בבית!!! הבן שלי בן 9 וחצי ומקבל קונצרטה. עברתי איתו גיהנום בבית!!!! התפרצויות הזעם, התסכול, כמה פעמים מצאתי את עצמי מסתובבת בחוץ בוכה מרוב תסכול, מהרגשת החמצה, מעצב, מחוסר אונים........כמה חיפשתי כל הזמן דרכים לשנות את זה.......ואני עדיין, אבל אין מה להשוות!!!! החיים פתאום נורמליים פחות או יותר!!!!
(9) מאובחן, 16/2/2014 06:26
מוזר, לא חשבתי לרגע שתוקפנות היא תוצאה של ADHD
שכותבת המאמר תבדוק טוב טוב מדוע בנה מגלה סימני אלימות. הקשר בין אלימות להפרעת קשב וריכוז הוא שולי ביותר. מאובחן.
(8) רויטל, 30/1/2014 11:51
מזדהה עם המאמר
גם אני נאלצתי לתת לבני כדור ריטלין מגיל 5 .לא קל לי עם זה עד היום שהוא בן 9 ועדיין נותנת לו.נתתי לו אחרי שניסינו המון טיפולים וסדנאות וזה מה שנשאר.אם לא היה מקבל טיפול תרופתי ,אזי מצבו החברתי היה נידוי חברתיעצום,חוסר ביטחון,וכל הדברים הכי לא טובים שאין המקו פה לפרטם.יום מן הימים יתבגר,ולא יצטרך את הטיפול התרופתי ב״ה.
(7) מיכל, 30/1/2014 07:19
כדאי לך להצטרף לחוג הורים בגישת שפר
זה יכול לעזור מאוד!!
(6) יעל, 29/1/2014 22:11
המלצה מינסיון גם אישי שלי כאמא
יישר כח גדול, נכון ביותר, ילד שזקוק לתרופה ואינו מקבל זו התעללות והזנחה, מסכן חבריו, אחיו ואפילו הוא עצמו לא סובל את עצמו. בשלב מסויים הוספנו אף תרופה פסכיאטרית וב"ה אנחנו איכות החיים שלנו השתפרה פלאים. (איכות חיים זה שהילד לא עושה נזקים מכל מיני סוגים).
(5) אנונימי, 29/1/2014 21:14
מצפון אימהי
אנחנו לא רוצים לפגוע בילדינו אבל לפעמים מה שנראה לו כפוגע ומזיק דווקא מאזן את הילד ונותן לו ביטחון וגבולות ברורים .....בהצלחה
(4) מיכל, 29/1/2014 19:44
כתבת כל כך מרגש!
תודה רבה!!!
(3) בשמת, 29/1/2014 17:06
כדאי לדבר עם עוד אמהות, את לא לבד
מה שהכי כאב לי בטקסט שלך, זאת ההרגשה שהכל עליך, הכשלון והאכזבה שלך מהתפקוד שלך עצמך. כדורים זה בהחלט כלי עזר מצויין, אבל זה לא ממש פותר את הבעיה, זה רק עוזר להסתדר במסגרות חברתיות, אבל המצוקות של הילד עדיין קיימות ומחכות להתפרץ. את צריכה לחפש איש מקצוע שיעזור לך וחכל המשפחה להכיל את הייחודיות של בנך. אני מאוד ממליצה לך לקרוא את הספר "ילדי האנדיגו" כדי להכיר יותר אפשרויות טיפול והתמודדות. אני לא אגיד לך שום דבר נגד הכדורים, רק שזה אף פעם לא מספיק. עוד המלצה שלי - קחי כדור בעצמך, כדי שתוכלי להבין למה הוא מתנגד, שתביני איפה הוא נמצא. אני מאחלת לך הרבה נחת מהילד, ובטוחה שבסופו של דבר בעזרתך ובתמיכתך הוא יגדל להיות אדם טוב. רק על תשכחי לשמור על הכוחות שלך, כי הדרך ארוכה... בהצלחה, בשמת
(2) יעל, 29/1/2014 16:08
את אישה אמיצה
שלום לך אישה יקרה, רציתי להגיד לך שאת מאוד אמיצה, והכנות בה את משתפת ומתארת את התמודדותכם מעוררת השתאות. אני מאמינה שביחד תלמדו לחיות עם זה ולהתמודד יישר כח מיעל
(1) סיגל זוהר, 29/1/2014 10:53
את אמא נהדרת!!
את אמא נהדרת.לתת את התרופה זה לא קל לך אבל את מצילה את חייו. ילד מנודה ובודד הגדל עם סטיגמה של ילד מופרע,לא רצוי ולא מקובל זה חטא.חטא שלנו כהורים.חשוב שנדאג שילדינו יתפתחו בצורה הכי טובה ובריאה שניתן, ואם יש קושי שיש לו פתרון זה מבורך. רק בריאות!!