אני מכניסה את בן החמש שלי למיטה, כשלפתע ידו נשלחת ולופתת את צווארי. הוא מייד הופך את התנועה הפתאומית לליטוף. נראה כאילו היד שלו פועלת מאליה, והראש שלו קולט מה היא עושה רק רגע אחר כך. האיום נותר תלוי לזמן מה באוויר, ואני מכבה את האור ויוצאת מחדר השינה.

אני מסתכלת עליו, ומבחינה בגילויי האלימות הקטנים שלו. הרבה פעמים אני רואה כיצד הם מופנים כלפיי – תמיד בלי כל התגרות מצדי, ותמיד בלתי צפויים.

אני מוצאת קשקושים מתחת לשולחן. יצר ההרס שלו חבוי ומוסתר. מאוד קשה לתפוס אותו בשעת מעשה.

כריכתו של הספר החדש שרוטה. לא רציני, אבל מתי הוא עשה את זה, ולמה? אני לא שואלת מי עשה את זה.

אני שוכבת במיטה ופתאום הוא מגיע ומשליך עלי מטבע. המטבע פוגעת בקיר שמעליי, הצליל חד ומאיים.

אני סוגרת טוב את העיניים, וכשאני פוקחת אותן הוא עדיין מחייך.

לפעמים הוא נושך. הוא נושך את אבא שלו כשהם מתפללים. ומייד מכסה את הפגיעה בנשיקה.

האם זה משחק או איום? לפעמים אי אפשר לדעת

הוא רודף אחרי אחותו, וצועק: "אני אנשך אותך". שניהם צוחקים ונהנים מהריצה. האם זה משחק או איום? לפעמים אי אפשר לדעת. ואני לא בטוחה שהוא בעצמו יודע.

האלימות שלו היא כמו לשון של זיקית שמבזיקה לרגע ומייד נסוגה למערת הפה החמימה, ותמיד מתלווה אליה חיוך או נשיקה.

הוא מושיט בתמימות לגננת שלו כוס שתן, בתור כוס שמן זית. היא נבוכה מהתנהגותו. נראה שהיא מתקיימת בלי שום קשר לנסיבות.

אני מבינה את המבוכה שלה, משום שגם אני לא מבינה מה משמעותם של מעשיו. איך יתכן שלמתיקות כזאת מתלווה אלימות שכזאת? איך הן יכולות לחיות יחד?

ואיך כל זה קורה בתוך הבן שלי, שמאיר את חיי מאז לידתו?

יותר קל לי להאשים את עצמי שאני אמא גרועה, ולהשאיר אותו נקי מרבב. זה יאפשר לי לשמור עליו – לשמור על שלמותו.

כמויות מסיביות של אומגה שלוש ושינויי התזונה אינם מועילים. הוא נושך את רגלה של אחותו, וכשאני מרחיקה אותו לפסק זמן בחדרו, הוא נושך את עצמו. בגן הוא נושך חבר בלחי. ולמחרת, הוא נושך מישהו אחר.

בפעם הראשונה שאני נותנת לו תרופה, אני מרגישה כאילו שאני מרעילה אותו. כל תופעת לוואי אפשרית רודפת אותי כשאני שוחקת את מנת הבוקר שלו בין שתי כפיות וזורה אותה על הסנדוויץ שלו. וכשהוא מתפרץ בהתקפת זעם מאוחר יותר באותו יום, כשהשפעתה של התרופה פגה, אני לוקחת אותו בידיי ומנענעת אותו.

הרופא ממליץ על מנה נוספת אחר הצהריים בנוסף לזאת של הבוקר. במקום זה אני יוצאת איתו לגינה, ומתרצת לעצמי שהוא פשוט צריך לשחרר קצת מהאנרגיה העודפת שלו. אני לא רוצה להאמין שמשהו כל כך לא בסדר אצלו, שצריכים תרופה כדי לתקן אותו.

בשעות הלימודים בני מתענג בקרני השמש החדשות של שבחי הגננת שלו. בחופשות אני מבחינה מקרוב בשינוי שחל בו. אני רואה כיצד הוא מסוגל לשמור על ריכוז במשימות חשיבה. הוא משחק משחקי לוח, ומשלים פאזלים של מאה חלקים, פעילויות שבעבר היו מעבר ליכולתו. הוא יושב בשקט, ונראה בשלום עם הגוף שלו, בפעם הראשונה מזה שנים.

כשהתרופה מתחילה להתפוגג, הוא מדבר מהר יותר והדיבור שלו נהיה מבולבל יותר. הוא נע מהר יותר ואינו מפסיק להתנועע. הוא מתרחק אל תוך נפתוליה של תנועה בלתי פוסקת. החברים שומרים מרחק, והצעצועים מתפזרים ונשברים.

הוא אינו מסוגל להשתתף בפעילויות אחר הצהריים, משום שהתנהגותו מפריעה לילדים אחרים. כל מה שהיה יכול להוות פורקן יצירתי הופך לדלת נוספת שנסגרה.

הכדור הקטן הזה עומד בינו לבין חיים של נידוי חברתי

אני נכנעת, ומתחילה לתת לו מנה נוספת אחר הצהריים. התרופה מביאה איתה אתגרים חדשים. הוא מסרב לקחת אותה. הוא מתלונן שהיא לא עוזרת לו, שהוא לא צריך אותה. אני משכנעת ומשדלת, מאיימת ומשחדת, והכל כדי שהוא ייקח אותה.

מכיוון שתרופה נגד היפראקטיביות מעוררת, הוא לא יכול להירדם עד שהשפעתה פגה. בחלק מהימים הוא מתפרק, ולא מסוגל לווסת את התנהגותו כשהשפעתה פגה. ואז אני כורכת אותו חזק בשמיכה, ומחזיקה אותו כשהוא משתולל, מגוננת עליו מההתפרצות, ובו בזמן מגנה גם על עצמי.

יש בקשר שלנו ייחודיות שלפעמים מכבידה וחונקת. אם אני לא פנויה לתפקיד הזה, אם אני חולה או שצריכים אותי במקום אחר, ההשלכות אדירות. אף אחד לא מסוגל להרגיע אותו כמוני. אחותו ואבא שלו מנוטרלים בשל חוסר היכולת שלהם להתמודד עם הזעם שלו.

כשאני מנווטת בשדה המוקשים שלפני זמן השינה, אני מחכה שהוא יגדל, וירכוש הבנה עמוקה יותר ושליטה עצמית טובה יותר. אני מתפללת לסוף טוב. אני אומרת לו שוב ושוב שאני אוהבת אותו. ואני מתכוונת לזה.

בכל כלי התקשורת אני שומעת אנשים שמזלזלים במיתוס של בעיות קשב וריכוז. הם מעמידים בספק את אהבתו של כל הורה, שמחליט לתת לילד שלו טיפול תרופתי. ובכל זאת, אני מבינה שהכדור הקטן הזה, שאני מוסיפה לארוחות הבוקר והצהריים של בני, עומד בינו לבין חיים של נידוי חברתי. ובדיוק כמו השמיכה בה אני עוטפת אותו כשהוא משתולל בזעם, הוא מהווה מקלט קטן של אהבה שמגן עליו מפגיעה.