כשאיימי צ'ווה, כוהנת החינוך הסיני-מסורתי, הייתה קטנה, היא דיברה אל אמא שלה בחוצפה, ואביה קרא לה זבל – בסינית כמובן.

היום איימי היא אם בעצמה, וכשבתה סופיה התנהגה בחוצפה, היא כינתה אותה "זבל" - אבל באנגלית. ערב אחד, במסיבה חברתית, איימי סיפרה לחברותיה מה היא עשתה, ומייד הרגישה מנודה. אחת האורחות אפילו נשברה, התחילה לבכות ועזבה מוקדם. המארחת והאורחים שנשארו ניסו לשווא לשכנע את איימי לשנות את דרכיה.

איימי היא פרופסורית למשפטים באוניברסיטת ייל, ומטיפה לחינוך בשיטה הסינית. מאמר שהיא פרסמה בעבר, מסביר כיצד מצליחים ההורים הסיניים לגדל ילדים כל כך מוצלחים - באופן מובהק.

להלן רשימה חלקית של דברים שסופיה ולולו, בנותיה התאומות, מעולם לא הורשו לעשות:

• לישון אצל חברות

• להיפגש עם חברות למטרת משחק

• להשתתף בהצגה בבית הספר

• להתלונן שהן לא משתתפות בהצגה בבית הספר

• לצפות בטלוויזיה או במשחק מחשב

• לקבל ציון פחות מ-10

• לא להיות התלמידה הראשונה בכל תחום להוציא התעמלות או דרמה

• לנגן בכל כלי שהוא חוץ מפסנתר וכינור

• לא לנגן בפסנתר וכינור.

וו'או.

ולא רק זה, איימי כותבת שאמהות סיניות יכולות לומר לבנות שלהן, "הי שמנה – תורידי כמה קילו", ומקוננת על כך שההורים במערב מסווים את על בעיית המשקל של ילדיהם על ידי דיבורים על "תזונה", ונמנעים מלהזכיר את המילה שמתחילה ב"ש". ובכל זאת ילדיהם סובלים בסוף מהפרעות אכילה, שדורשות שנים של טיפולים כדי להילחם בדימוי גוף שלילי.

גם בתחום הלימודי איימי מרגישה שההורה המערבי נכשל.

בעולם שלנו – עשר, גורר שבחים. שמונה גורר שבחים או אכזבה, אבל לעולם לא יגרום לאף הורה לרמוס את הביטחון העצמי של ילדו תוך שימוש במילים כמו "טיפש", "לא שווה" או "בושה".

גם הורים שדואגים להישגיהם של ילדיהם עושים זאת בצנעה, ובסופו של דבר אולי ישוחחו עם המנהל על שיטות ההוראה של המורה שלהם ועל תוכנית הלימודים הבית ספרית.

מה יעשו הורים סיניים?

ילדים סיניים לעולם לא יחזרו הביתה עם 8. ואם הם כן - תהיה התפרצות של צרחות ותלישת שיער

אמהות סיניות יזדעזעו מ-9. ילדים סיניים לעולם לא יחזרו הביתה עם 8. ואם כן – יהיו צרחות ותלישת שיער. ואז, האם שתזדעזע עד עמקי נשמתה מכישלונו של ילדה, תשיג מאה דפי עבודה עד שהילד יתקדם ל-10.

אין דבר כזה ילד שלא מצליח. אם הוא לא מגיע לשלמות, אין ספק שהוא פשוט לא מתאמץ מספיק. הפתרון יהיה תמיד להעניש או לבייש את הילד. ילדים מסוגלים להיות חזקים מספיק כדי לקבל את הבושה ולהיות טובים יותר בזכותה.

איימי מסכמת את מאמרה בהוכחה שמאשרת את שיטות ההורות שלה.

היא מספרת סיפור שלדעתה מחזק את אמונתה בכפיה הסינית.

לולו, אחת מהבנות שלה, הייתה בת 7 ועבדה על יצירה קשה מאוד בפסנתר.

אחרי שבוע של ניסיונות, לולו הודיעה שהיא נכנעת. היא סירבה בעקשנות לשוב אל הפסנתר. וכשאילצו אותה לעשות זאת, היא השתוללה הרביצה ובעטה, ובנוסף, קרעה את חוברת התווים. איימי הדביקה אותה שוב והגנה עליה בניילון שקוף. היא איימה על לולו ב"אין ארוחת צהריים, אין ארוחת ערב, אין חג המולד, אין חנוכה (אבא שלה יהודי), אין מסיבות יום הולדת במשך 2, 3, 4 שנים." היא כינתה אותה עצלנית, פחדנית, אנוכית ומסכנה.

אביה של לולו החליט להתערב. הוא אמר לאשתו שלא נראה לו שאיומים מועילים ואולי היא פשוט לא מסוגלת לעשות את זה.

איימי השיבה שאחותה של לולו, סופיה, יכלה לנגן את היצירה הזאת בגילה.

וכשהוא אמר שהן שני בני אדם שונים, איימי גלגלה את עיניה.

"אוה לא, לא זה", אמרתי. "כל אחד מיוחד בדרכו שלו", חיקיתי בסרקסטיות. "אפילו לוזרים מיוחדים בדרך מיוחדת משלהם. טוב, אל תדאג, אתה לא צריך לנקוף אצבע. אני רוצה להתעסק בזה כמה זמן שזה ייקח, ואני שמחה להיות זאת ששונאים אותה. ואתה יכול להיות האבא האהוב בגלל שאתה מכין להן פנקייקס ולוקח אותם למשחקי ספורט".

הם דנו בזה כל הלילה, בלי לצאת אפילו להפסקת שירותים או שתייה. היו כל כך הרבה צעקות שאיימי איבדה את קולה.

איימי מסכמת את מאמרה בניצחון, עם הבשורה שבסופו של דבר לולו הצליחה לנגן את היצירה. היא חשה ביטחון עצמי וניגנה מקסים ברסיטל שלה.

סוף הסיפור.

אבל לא בספר שלי.

ודאי שיש פעמים רבות בהן אנחנו מרשים לילדים שלנו להיכנע. מובן שלפעמים אנחנו מוותרים לילדים שלנו יותר מידי בקלות, מתוך ניסיון לגונן על ביטחונם העצמי. כל מי שאי פעם קרא את המאמרים שלי, או השתתף בשיעורים שלי, יודע שהרבה פעמים אני מדברת על כך שאנחנו מגדלים דור של 'ילדי מגיע לי', שגדלים עם תחושת עצמיות מנופחת. הורים שמריעים ומוחאים כפיים לילדיהם על כל מעשה ולא רואים אותם כבוגרים ואחראיים, מלמדים את ילדיהם לטפח את האגו שלהם במקום להתאמץ.

אולם בכל המאמר הזה לא הייתה שום התייחסות לאישיות של הילד.

כיצד מגדירים ילד מוצלח?

מהם הערכים שאני מנסה להעביר לילדיי לגבי מי הם ואיזה אנשים אני מקווה שהם יגדלו להיות?

האם אני יכולה לקרוא לעצמי הורה מוצלח אם הילד שלי וירטואוז בפסנתר, בעוד שבאותו הזמן אני מלמדת אותו שזה בסדר גמור לרמוס את לב הזולת?

בושה יכולה להביא לתוצאות מיידיות, אולם כיצד זה משפיע על הנשמה שלהם?

זה אכזרי לכנות ילדים בשמות כמו "זבל" או "שמן". ודאי שניתן להשיג תוצאות מיידיות על ידי ביוש הילד, אולם כיצד זה משפיע על הנשמה שלו? הלבנת פנים מנוגדת לדעת התורה הקדושה. אנחנו מאמינים שכל אדם נברא בצלם אלוקים, עצמו. כשאנחנו מביישים מישהו, אנחנו למעשה מזלזלים בקדושה שאלוקים נטע בתוך כל אחד מאיתנו.

ואיזו מין אם תהיה הילדה הזאת לכשתגדל? איך היא תדבר עם בן הזוג שלה ועם ילדיה?

באיזה מחיר אנחנו מרגישים שהצלחנו?

אילו הייתי משוחחת עם איימי, הייתי מספרת לה סיפור שונה לגמרי על גידול ילדים מוצלחים.

כשבתי שיינדי הייתה בגן הילדים, היינו חדשים בשכונה. רציתי שהבת שלי תתיידד עם בנות גילה, אז ביקשתי מהגננת שלה את רשימת הילדות בגן, ואחרי שעברנו על כמה שמות, החלטנו להזמין את שרה לשחק אצלנו.

למחרת, בשעה שהגיעה ההסעה, שתי הבנות ירדו מהמיניבוס. שלוש השעות הבאות עוררו בי מבוכה - שרה לא הוציאה מילה מפיה, היא מצצה את אגודלה, התקשתה בהליכה ונצמדה לשמלתה של שיינדי.

אחרי שבאו לקחת את שרה, קראתי לשיינדי למטבח.

"שרה חברה שלך, חמודה?" שאלתי.

"לא אמא, לשרה אין בכלל חברות."

"ואתן משחקות יחד בגן?" תהיתי.

"לא אמא, שרה לא משחקת."

לא יכולתי להבין.

"אוי אמא", אמרה שיינדי בעצב. "כל יום הגננת מקריאה שמות מי הולכת אל מי אחרי הלימודים. וכל יום שרה בוכה בגלל שהגננת אף פעם לא מקריאה את השם שלה. פשוט לא רציתי שהיא תבכה שוב, אמא".

הילדה הקטנה הזאת הביטה בי, ואני הרגשתי שנגעתי בדבר שאינו ניתן לתיאור - משהו טהור וקדוש. קראו לזה נשמה, נפש או עומק הלב. ממש לא משנה. האם אין זו המהות של מה שאנחנו שואפים להיות – בתור מבוגרים או ילדים?

היום שיינדי היא כבר אמא בעצמה. היא גרה בירושלים וממשיכה להושיט יד לאחיה היהודים ולגעת בנשמות צמאות.

אנחנו כאן כהורים על מנת ללמד רחמים, חסד וטוב לב. אנחנו הדוגמא הטובה ביותר, והבתים שלנו הם חדרי הלימוד. המטרה שלנו עבור כל ילד היא לממש את הפוטנציאל שלו. לא על ידי כינויים כמו זבל, ולא על ידי בושה, אלא דרך גידול ילד עם נשמה.