היום ירד גשם ראשון בירושלים. טיפות הגשם החלו לנטוף כשעברתי דרך חצר בית ספר יסודי בזמן שהילדים נהנו מההפסקה.

מכיוון שלא הייתי מוכן לגשם, רצתי במהירות לתפוס מחסה מתחת לגגון, כששיר מימי ילדותי בארה"ב מתנגן בלבי:

"גשם גשם הסתלק, תחזור ביום אחר".

נזכרתי באותם ימים בהם ביליתי בקמפ, כשמשמעותו של יום גשום הייתה רק אחת: להישאר בצריפים... מתחת לשמיכות... במצב רוח זועף.

ובכל זאת היום, כשהגשם התחיל להתגבר, גיליתי שאני היחיד שעומד מתחת לגגון. הילדים כולם פיזזו בגשם בידיים פשוטות – כאילו שזהב נושר מהשמיים.

הם לא מרגישים שיורד גשם? שאלתי את עצמי. המים לא מפריעים להם?

אני יודע שהצעירים של היום שונים מאיתנו, אבל זה כבר היה מוגזם.

מאוחר יותר קיבלתי את התשובה לשאלתי. בבית, בתי בת השלוש רצה אליי. "אבא, רוצה לשמוע שיר שלמדתי היום בגן?"

בלי להרבות בדברים, היא התחילה לזמר:

יורד גשם, יורדים מים,
גשם הוא ברכה משמים,
הגשם הוא מתנה מהשם,
ואנחנו כל כך אוהבים גשם.

הכרתי את המנגינה של השיר, ורציתי לומר לה שהשיר המקורי שונה לגמרי, אבל בלמתי את עצמי כשפתאום הבנתי.

מכיוון שגדלתי בניו יורק, החברה הטביעה בי את ההרגשה כאילו הגשם מטריד ומעצבן. אבל בירושלים, מלמדים את הילדים שהגשם הוא ברכה נפלאה (ובאמת, התורה מתארת את ארץ ישראל כארץ שתלויה במטר השמים – דברים יא, יא).

שורש המילה חינוך הוא חנ"ך, ומשמעתו הכשרת החניך לעמוד על בסיס עצמאי איתן, שיאפשר לו לקבל על עצמו את התפקיד שהוא אמור למלא בחייו. על ההורים מוטלת האחריות – והזכות – לעצב את הרקע עבור רבות מהתחושות והגישות שילדיהם יישאו עמם במשך חייהם.

אפשר ללמד ילד שהנסיבות הן טובות או רעות. ככל שההורים מתאמצים לראות את ההיבטים החיוביים של החיים, הילד יוכל להעריך בצורה טובה יותר את הצדדים המדהימים של עולמנו.

אז האם הגשם אמור להסתלק, או שגשם הוא ברכה? הכל תלוי בדרך בה אנו, ההורים, חורזים את המילים.