"הם חבורה של ילדים טובים – רק קצת שובבים", הזהירה אותי שרה בלילה הקודם. "תלמידי כיתה ג' רגילים. כדאי רק שתשימי לב לאלי וולנובסקי*. אם הוא עושה לך צרות, תשלחי אותו ישר לרב לואיס, והוא כבר יטפל בו."

מילים אלה הדהו במוחי שוב ושוב כשצעדתי במסדרון לכיוון הכיתה, ותהיתי ביני לבין עצמי מיהו האלי וולנובסקי הזה. איזו מין מפלצת צריך להיות תלמיד בכתה ג' כדי לזכות לכזאת התראה מראש? האם הוא באמת יכול להיות כל כך נוראי? שרה, שסיימה זה עתה את לימודיה בסמינר למורים, מלאה את מקומה של המחנכת שיצאה לחופשת לידה, ואני מילאת את מקומה. עבודת מילוי המקום השנייה שלי בביקורי הקצר אצל הוריי. אולי פשוט קשה לה להתמודד עם הילדים?

אולם ממש ליד הכיתה, נתקלתי במנהל.

"את נכנסת היום לכיתה ג'?" שאל הרב לואיס.

הנהנתי.

"הקשיבי", הוא אמר וגחן לעברי. "אם אלי וולנובסקי מתחיל איתך, פשוט תשלחי אותו אליי. אנחנו כבר רגילים לתעלולים שלו, אז אל תהססי אפילו שנייה אחת – זה לא אומר כלום על כישורי השליטה שלך בכיתה."

גם המנהל אומר את אותו הדבר? הרגשתי איך מרדנות, מהולה בשמץ חמימות, מתעוררת בקרבי. תמיד הייתה בלבי חיבה ל'מקופחים', ומקרה זה לא היה יוצא מן הכלל.

בדקתי נוכחות בעניין, תוהה מי מבין בני התשע המפרכסים בכיסאותיהם הוא אלי המפורסם. הילד השמנמן בפינה שבלי ספק מתעסק במשהו מתחת לשולחן? או אולי הילד החסון בטור האמצעי שנועץ בי עיניים זועפות?

כשילד עדין עם שיער בלונדיני ועיניים תכולות, כמעט שקופות, הרים את ידו, הופתעתי. אתה? חשבתי, ובחנתי אותו בפליאה. אתה הילד המתוק והבלתי מובן שכולם הזהירו אותי מפניו? בחרתי ילד שיוביל את התפילה והתחלנו את היום, קול הזמרה המתוק של הבנים מילא את האוויר כשהם מתפללים בתערובת של שעשוע, כוונה מוגזמת וצחקוקים.

המורה הכינה אותנו, ממלאות המקום, היטב. הוצאתי דף חזרה בחומש מתוך התיקייה וביקשתי מהבנים להוציא ספרים. רחש נשמע כש-23 בנים החלו מחטטים בתיקיהם, ואני התחלתי למסור את השיעור.

"רגע!"

אלי וולנובסקי נעמד, ונופף את ידו באוויר, "שכחת לעשות צדקה!"

בשום מקום לא הוזכרה צדקה בבוקר, אולם בליל של קולות הוכיח לי שאלי צודק. מוישי כץ – או אולי נפתלי פלומנבאום? - מיהר להביא את קופת הצדקה, ואני עברתי בין טורי השולחנות כשכל הבנים משלשלים לתוכה את מטבעותיהם.

הרמתי את דף החזרה והתחלתי שוב, כשאלי עצר אותי.

"אבל את לא נתת צדקה!"

זה היה נכון. השארתי את הארנק בבית משום שידעתי שתהיה לי הסעה אל בית הספר ובחזרה ממנו. "אתה צודק", עניתי לו, "אבל היום אין לי פה כסף, אז אני לא יכולה."

"אין לך כסף?" עיניו היו פעורות לרווחה בזעזוע. "אז אני אתן לך!" הוא חיטט בתיק שלו ודילג אל שולחן המורה, כשהוא מחזיק בידו מטבע. "הנה! עכשיו גם את יכולה לתת צדקה", הוא אמר והניח את המטבע בכף ידי. שלשלתי אותה לקופת הצדקה וכולנו המשכנו עם השיעור.

שאר הבוקר חלף חלק ככל שניתן לצפות, כשהילדים מתנהגים כמו בני כתה ג' רגילים – המון צחוק, כמות סבירה של הקשבה, וכתמי התנהגות לא נאותה - קצת יותר מפה ושם. החיבה שחשתי כלפי אלי לפני שנכנסתי לכיתה רק גברה, ואני חייכתי אליו במשך כל הבוקר. הוא תמיד השיב לחיוך שלי בחיוך ביישן מצידו, ובכל פעם שראיתי אותו תהיתי מה עשה המותק הזה כדי להיות ראוי לכאלה אזהרות.

בדרכי הביתה, התלהבותו המתוקה של אלי ומראהו העגום של הרב לואיס המשיכו להסתחרר המחשבתי. איך אני יכולה לסיים סתם כך את היום בלי לעשות כלום? ואז הבנתי: אני צריכה להתקשר להוריו של אלי. אבל האם זאת לא תהיה חריגה מהסמכות שניתנה לי?

אחרי הארוחה הרמתי את ספר הטלפונים המקומי, הופיעה שם רק משפחה אחת בשם הזה. בדקתי את הכתובת והרגשתי איך הגרון שלי מתכווץ עוד יותר. מיכאל ויהודית וולנובסקי היו שני בעלי מקצוע מוכרים שגרו בשכונה אקסקלוסיבית. האם הם יעשו מטעמים מחוסר ההסמכה שלי? אני עדיין לא מורה מוסמכת – אני רק באמצע הדרך לתואר ופשוט עושה טובה לבית הספר וממלאת מקום בתקופה לחוצה.

אבל בכל זאת חייגתי, אצבעותיי רעדו מעט כשהטלפון החל לצלצל.

"הלו?" קולו של הגבר נשמע צעיר, ברור ומלא ביטחון.

המילים הבאות רטטו בתוקפנות בלתי צפויה

"שלום, מר וולנובסקי?" האם הוא שומע את ההיסוס בקולי? "מילאתי היום מקום בכיתה של אלי."

"אה". הביטחון התערער וכמעט יכולתי לראות איך כתפיו שחות כשהוא נאנח. עם זאת נראה שהוא התאושש במהירות, משום שהמילים הבאות רטטו בתוקפנות בלתי צפויה. "מה הפעם?"

כל מה שרציתי לעשות היה לנתק את הטלפון, אבל זאת כבר לא הייתה אפשרות. "רק רציתי להגיד לך", פתחתי בהיסוס, "שיש לך ילד קטן ומיוחד. אני רק ממלאת מקום, ולא ידעתי שהם נוהגים לתת צדקה אחרי התפילה, אבל אלי הזכיר לי. וכשהוא ראה שאין לי כסף לתת, הוא מיד קפץ ממקומו ומיהר להביא לי מטבע, כדי שגם אני אוכל לתת צדקה. זה היה כל כך חמוד. הוא ילד כל כך נדיב וטוב לב, והוא באמת בלט לטובה בכיתה היום. פשוט רציתי לשתף אתכם בזה."

מעברו השני של הקו נשמעה שתיקה ארוכה, ואני גיליתי שאני עדיין רועדת. מה אבא של אלי חושב? ממתי ממלאות מקום מתקשרות להורים של ילד – ורק כדי לדווח על משהו כזה? האם מותר לי בכלל לעשות את השיחה הזאת? אבל נראה שלמיכאל וולנובסקי זה לא הפריע.

"אני כל כך מודה לך שהתקשרת לספר לי את זה." קולו היה מהוסה, כמעט מלא יראה. "אכפת – אכפת לך לספר את זה גם לאשתי?" הוא שאל בלהט.

"מובן שאני אספר לה", אמרתי לו.

שמעתי אותו קורא לאשתו ברקע. "יהודית, בואי מהר – קחי את הטלפון!".

חזרתי על הסיפור גם באזניה של גברת וולנובסקי, וגם היא הגיבה באותה חמימות, הקלה והפתעה כמו בעלה. שניהם אמרו לי שלום, כשהם מודים לי שוב ושוב שצלצלתי.

ישבתי ובהיתי בטלפון זמן רב אחרי שניתקתי. הרגשתי שהשמחה של משפחת וולנובסקי ממלאת את האוויר. יכולתי לדמיין איך הם אומרים לאלי בבוקר כמה הם גאים בו. וידעתי, שבפעם הבאה שאני אעמוד במצב דומה, אני כבר לא אהסס להתקשר.

*השמות שונו.