"הם חבורה של ילדים טובים – רק קצת שובבים", הזהירה אותי שרה בלילה הקודם. "תלמידי כיתה ג' רגילים. כדאי רק שתשימי לב לאלי וולנובסקי*. אם הוא עושה לך צרות, תשלחי אותו ישר לרב לואיס, והוא כבר יטפל בו."
מילים אלה הדהו במוחי שוב ושוב כשצעדתי במסדרון לכיוון הכיתה, ותהיתי ביני לבין עצמי מיהו האלי וולנובסקי הזה. איזו מין מפלצת צריך להיות תלמיד בכתה ג' כדי לזכות לכזאת התראה מראש? האם הוא באמת יכול להיות כל כך נוראי? שרה, שסיימה זה עתה את לימודיה בסמינר למורים, מלאה את מקומה של המחנכת שיצאה לחופשת לידה, ואני מילאת את מקומה. עבודת מילוי המקום השנייה שלי בביקורי הקצר אצל הוריי. אולי פשוט קשה לה להתמודד עם הילדים?
אולם ממש ליד הכיתה, נתקלתי במנהל.
"את נכנסת היום לכיתה ג'?" שאל הרב לואיס.
הנהנתי.
"הקשיבי", הוא אמר וגחן לעברי. "אם אלי וולנובסקי מתחיל איתך, פשוט תשלחי אותו אליי. אנחנו כבר רגילים לתעלולים שלו, אז אל תהססי אפילו שנייה אחת – זה לא אומר כלום על כישורי השליטה שלך בכיתה."
גם המנהל אומר את אותו הדבר? הרגשתי איך מרדנות, מהולה בשמץ חמימות, מתעוררת בקרבי. תמיד הייתה בלבי חיבה ל'מקופחים', ומקרה זה לא היה יוצא מן הכלל.
בדקתי נוכחות בעניין, תוהה מי מבין בני התשע המפרכסים בכיסאותיהם הוא אלי המפורסם. הילד השמנמן בפינה שבלי ספק מתעסק במשהו מתחת לשולחן? או אולי הילד החסון בטור האמצעי שנועץ בי עיניים זועפות?
כשילד עדין עם שיער בלונדיני ועיניים תכולות, כמעט שקופות, הרים את ידו, הופתעתי. אתה? חשבתי, ובחנתי אותו בפליאה. אתה הילד המתוק והבלתי מובן שכולם הזהירו אותי מפניו? בחרתי ילד שיוביל את התפילה והתחלנו את היום, קול הזמרה המתוק של הבנים מילא את האוויר כשהם מתפללים בתערובת של שעשוע, כוונה מוגזמת וצחקוקים.
המורה הכינה אותנו, ממלאות המקום, היטב. הוצאתי דף חזרה בחומש מתוך התיקייה וביקשתי מהבנים להוציא ספרים. רחש נשמע כש-23 בנים החלו מחטטים בתיקיהם, ואני התחלתי למסור את השיעור.
"רגע!"
אלי וולנובסקי נעמד, ונופף את ידו באוויר, "שכחת לעשות צדקה!"
בשום מקום לא הוזכרה צדקה בבוקר, אולם בליל של קולות הוכיח לי שאלי צודק. מוישי כץ – או אולי נפתלי פלומנבאום? - מיהר להביא את קופת הצדקה, ואני עברתי בין טורי השולחנות כשכל הבנים משלשלים לתוכה את מטבעותיהם.
הרמתי את דף החזרה והתחלתי שוב, כשאלי עצר אותי.
"אבל את לא נתת צדקה!"
זה היה נכון. השארתי את הארנק בבית משום שידעתי שתהיה לי הסעה אל בית הספר ובחזרה ממנו. "אתה צודק", עניתי לו, "אבל היום אין לי פה כסף, אז אני לא יכולה."
"אין לך כסף?" עיניו היו פעורות לרווחה בזעזוע. "אז אני אתן לך!" הוא חיטט בתיק שלו ודילג אל שולחן המורה, כשהוא מחזיק בידו מטבע. "הנה! עכשיו גם את יכולה לתת צדקה", הוא אמר והניח את המטבע בכף ידי. שלשלתי אותה לקופת הצדקה וכולנו המשכנו עם השיעור.
שאר הבוקר חלף חלק ככל שניתן לצפות, כשהילדים מתנהגים כמו בני כתה ג' רגילים – המון צחוק, כמות סבירה של הקשבה, וכתמי התנהגות לא נאותה - קצת יותר מפה ושם. החיבה שחשתי כלפי אלי לפני שנכנסתי לכיתה רק גברה, ואני חייכתי אליו במשך כל הבוקר. הוא תמיד השיב לחיוך שלי בחיוך ביישן מצידו, ובכל פעם שראיתי אותו תהיתי מה עשה המותק הזה כדי להיות ראוי לכאלה אזהרות.
בדרכי הביתה, התלהבותו המתוקה של אלי ומראהו העגום של הרב לואיס המשיכו להסתחרר המחשבתי. איך אני יכולה לסיים סתם כך את היום בלי לעשות כלום? ואז הבנתי: אני צריכה להתקשר להוריו של אלי. אבל האם זאת לא תהיה חריגה מהסמכות שניתנה לי?
אחרי הארוחה הרמתי את ספר הטלפונים המקומי, הופיעה שם רק משפחה אחת בשם הזה. בדקתי את הכתובת והרגשתי איך הגרון שלי מתכווץ עוד יותר. מיכאל ויהודית וולנובסקי היו שני בעלי מקצוע מוכרים שגרו בשכונה אקסקלוסיבית. האם הם יעשו מטעמים מחוסר ההסמכה שלי? אני עדיין לא מורה מוסמכת – אני רק באמצע הדרך לתואר ופשוט עושה טובה לבית הספר וממלאת מקום בתקופה לחוצה.
אבל בכל זאת חייגתי, אצבעותיי רעדו מעט כשהטלפון החל לצלצל.
"הלו?" קולו של הגבר נשמע צעיר, ברור ומלא ביטחון.
המילים הבאות רטטו בתוקפנות בלתי צפויה
"שלום, מר וולנובסקי?" האם הוא שומע את ההיסוס בקולי? "מילאתי היום מקום בכיתה של אלי."
"אה". הביטחון התערער וכמעט יכולתי לראות איך כתפיו שחות כשהוא נאנח. עם זאת נראה שהוא התאושש במהירות, משום שהמילים הבאות רטטו בתוקפנות בלתי צפויה. "מה הפעם?"
כל מה שרציתי לעשות היה לנתק את הטלפון, אבל זאת כבר לא הייתה אפשרות. "רק רציתי להגיד לך", פתחתי בהיסוס, "שיש לך ילד קטן ומיוחד. אני רק ממלאת מקום, ולא ידעתי שהם נוהגים לתת צדקה אחרי התפילה, אבל אלי הזכיר לי. וכשהוא ראה שאין לי כסף לתת, הוא מיד קפץ ממקומו ומיהר להביא לי מטבע, כדי שגם אני אוכל לתת צדקה. זה היה כל כך חמוד. הוא ילד כל כך נדיב וטוב לב, והוא באמת בלט לטובה בכיתה היום. פשוט רציתי לשתף אתכם בזה."
מעברו השני של הקו נשמעה שתיקה ארוכה, ואני גיליתי שאני עדיין רועדת. מה אבא של אלי חושב? ממתי ממלאות מקום מתקשרות להורים של ילד – ורק כדי לדווח על משהו כזה? האם מותר לי בכלל לעשות את השיחה הזאת? אבל נראה שלמיכאל וולנובסקי זה לא הפריע.
"אני כל כך מודה לך שהתקשרת לספר לי את זה." קולו היה מהוסה, כמעט מלא יראה. "אכפת – אכפת לך לספר את זה גם לאשתי?" הוא שאל בלהט.
"מובן שאני אספר לה", אמרתי לו.
שמעתי אותו קורא לאשתו ברקע. "יהודית, בואי מהר – קחי את הטלפון!".
חזרתי על הסיפור גם באזניה של גברת וולנובסקי, וגם היא הגיבה באותה חמימות, הקלה והפתעה כמו בעלה. שניהם אמרו לי שלום, כשהם מודים לי שוב ושוב שצלצלתי.
ישבתי ובהיתי בטלפון זמן רב אחרי שניתקתי. הרגשתי שהשמחה של משפחת וולנובסקי ממלאת את האוויר. יכולתי לדמיין איך הם אומרים לאלי בבוקר כמה הם גאים בו. וידעתי, שבפעם הבאה שאני אעמוד במצב דומה, אני כבר לא אהסס להתקשר.
*השמות שונו.
(13) רחלי, 13/3/2016 19:48
ריגשת אותי.
גם אני מורה, ומשתדלת לנהוג בגישה שבה נהגת, אבל עשית זאת בצורה מעוררת התפעלות. יירבו מורות כמוך בישראל!! ואשמח אם תוסיפי לכתוב בנושאים דומים מאמרים נוספים. תודה לך!!
(12) לאה, 2/3/2014 02:16
למורות כמוך שווה לחכות-ייש כח
הלוואי שנפנים עד כמה החיוך ומאור הפנים יכול לשנות לטובה. בטוחני שכאשר נפנים זאת וננהג בהתאם הכל יראה שונה.
(11) אנונימי, 22/10/2013 21:59
מקסים
עמוק ומרגש. תודה לך.
(10) ביט, 22/10/2013 20:37
כתוב כל כך יפה ומרגש. תודה !!!!!!!!!!!!
(9) אנונימי, 21/10/2013 19:41
מדהים!
(8) אנונימי, 21/10/2013 07:03
תודה רבה
תודה רבה את לא יודעת איזה חסד עשית איתי כשכתבת את הכתבה, הלוואי ועל כולנו הסתכלות כמוך
(7) ליטל, 20/10/2013 16:50
יפה ומרגש
תודה
(6) רות, 20/10/2013 15:07
אהבתי את המאמר, את התום של ממלאת המקום ואת יכולתה
להתגבר על ספקותיה, להתגבר על החשש מהאפשרות שהיא עלולה למצוא את עצמה עושה משהו שאולי הוא לא נהוג עד בלתי מקובל, והכי הכי - על יכולתה להתגבר על דעות קדומות בחינניות ובלב נקי, רק גישה מסוג זה יכולה לאפשר לפתוח צוהר חדש, של תקווה וחום אנושי אמתי עבור ילדים שאחרים (בין ילדים בין מבוגרים) מכתימים אותם בסטיגמות. יישר כוחך, ו-כן ירבו :) :) :)
(5) celia, 20/10/2013 11:32
אלי המתוק
פשוט בכיתי מאמצע המאמר.
(4) לוני נבו, 20/10/2013 10:21
וווואאאאווווו
אין מילים ככ התרגשתי קשקראתי את המאמר.. למרות שידעתי באלי יתגלה כילד מקסים ושתינתן לו ההזדמנות... חייבים להניח דעות קדומות בצד ולתת היזדמנות לכל אדם.. מקסים
(3) מרים, 20/10/2013 10:21
מקסים! עין טובה היא המפתח לשער החינוך...
(2) מירי, 20/10/2013 10:09
איזו מתוקה את! הלוואי שאת אמיתית
והלוואי שלכל ילדי יהיו כאלה מורים ומורות...
(1) אילנית, 20/10/2013 10:02
שינוי צורת המחשבה שלך - תוביל לשינוי צורת ההרגשה שלך..
אני מזדהה איתך. גם לי היה מקרה מאוד דומה, כשמלאתי את מקומה של מחנכת כיתה ד' למשך 3 חודשים. כולם הזהירו אותי מפני הילד ה"מופרע הזה". אצלי הוא היה פשוט ילד מקסים. כנראה שחיפש הזדמנות חדשה, משהי שתכיר במעלותיו ולא בחסרונו. האמנתי ביכולתו , פרגנתי לו בכל דרך. אותה מחנכת קיבעה אצלו את השלילי וכך הוא התנהג. צריך להיזהר מזה מאוד כהורים וכמחנכים...