זהו כורח המציאות – ילדים רבים אחד עם השני. למרות מאמצינו הרבים לעודד אווירה של שיתוף פעולה וניסיונותינו לתת הכל שווה בשווה – מחלוקת עוגיות ועד לאהבה, אין הורה שלא שומע את הקטנים שלו אומרים זה לזה דברים שלא היינו מאחלים לגרועים שבאויבינו, מתגרים, עוקצים, חוטפים ורבים זה עם זה. וכשאנחנו מנסים למלא את תפקידו של שלמה המלך, הם שואגים: "זה לא פייר!", "אתם אוהבים אותה יותר!"

האם ישנן דרכים להתערבות מועילה? בוודאי.

1. שווה משמעותו פחות

שוויון מתאים אולי לחוקה, אבל לא ל"חוקות" של הקטנים שלנו. ילדים צריכים לקבל אהבה וטיפול באופן ייחודי, מכיוון שהם ייחודיים ובעלי צרכים שונים. כמה טוב יהיה אם נאבד את סרט המידה, ונבטיח לכל אחד שהוא מיוחד ושהוא יקבל את כל מה שהוא צריך.

כשדניאל מתחיל להתלונן ש"זה לא פייר" שאחיו קיבל סנדוויץ' גדול יותר, אמרו פשוט, "אתה עדיין רעב? רוצה עוד חצי או שתוכל לגמור שניים שלמים?"

אם רחל שואלת, "את מי את הכי אוהבת?" במקום להרגיע ש"אני אוהבת את שניכם אותו הדבר", הרבה יותר מועיל וריאלי לענות, "כל אחד מכם מיוחד עבורי. אין עוד רחל בכל העולם!"

כשאלי - חסר סבלנות וכועס כשאת עוזרת לאחותו להתכונן למבחן במתמטיקה - מתלונן, "אמא, את מדברת איתה יותר ממה שאת מדברת אתי!" תוכלי להסביר שזהו מבחן חשוב בחשבון, אבל את מאוד רוצה לשמוע מה יש לו לספר ברגע שתסיימי.

2. רדו מכס המשפט והניחו את הפטיש

בתור הורים, הילדים שלנו מצפים מאתנו להיות הגוף המחוקק, השופט והמבצע גם יחד. לא משנה מה תעשו, בכל מקרה תפסידו, הרי אחד הילדים ודאי יהיה בצד ה"מפסיד" – ומיד אתם מצטרפים אליו לשם מבחינתו. ראשית, קבעו סדר עדיפויות. לא כל ויכוח קטן הוא "העסק" שלכם. השתדלו ככל האפשר להניח לילדיכם למצוא בעצמם פתרונות לדברים הקטנים.

"הדברים הגדולים" אכן דורשים את התייחסותנו, אולם במקום לשחק את תפקיד השוטר או השופט, מטרתנו היא ללמד אותם ליישב בעיות בעצמם.

לדוגמא, שירה בת השבע ומיכאל בן השש מתווכחים בלהט על בובות התיאטרון שלהם. כל אחד מהם צורח ותופס אותן כמו מתאבק סומו. הנטייה הטבעית שלנו היא לצרוח ולהתחיל לחקור מה קרה: "תפסיקו מיד!" "מי התחיל? תגידו את האמת! תתביישי לך שירה, תני את זה לאחיך הקטן ותשחקי בברבי שלך!" "אתם לא יכולים ללמוד לשחק ביחד?!" "אף אחד לא מקבל את זה! כל אחד לחדר שלו!"

אנחנו יודעים שכל הנ"ל יכניס אותם למערבולת, ויעורר בהם יותר תסכול וכעס, משום שהם יטענו או יחשבו: "אני ניצחתי/הפסדתי", "אבל זה לא פייר!" "הם תמיד לטובתו (טובתה)." "למה שאני אוותר?!"

הרבה יותר פשוט:

א. להגדיר את הרגשות: "אני רואה שני ילדים שכועסים אחד על השני".

ב. להגדיר את המחלוקת: "אהממם. שירה, את שיחקת בזה ואחר כך גם מיכאל רצה לשחק. וואו. זה לא קל. עכשיו שניכם רוצים לשחק באותו משחק."

ג. להחזיר אליהם את הכדור: "אנחנו בטוחים שאם תחשבו טוב ביחד, תצליחו למצוא לזה פתרון." ואז תיעלמו משם.

אני שומעת אתכם גונחים, "כן, בטח...". אבל לא תאמינו, רוב הילדים, כשאתם מראים להם שאתם סומכים על יכולתם לפתור את הבעיה, יעשו זאת! ואתם תצליחו להתחמק מסדרת הפיצוצים שבאים בעקבות "תיווך הורי".

3. לעצור את מעגל המציק והקרבן

במערכות יחסים של אחים רבים נוצר מעגל כוח של "מציק" מול "קרבן". פעמים רבות שמעתם אותם אומרים: "אם לא תצא/י, אני..." כש"המציק" מאיים או חוטף, בעוד ה"קרבן" מתכווץ, מיילל, מספר סיפורים ומצפה מאיתנו להעניש את התוקף? וזה באמת קשה, משום שפעמים רבות אנחנו מזדהים עם הקרבן.

לדוגמא, דוד בן ה-10 חובט בטייפ של אחותו בת השמונה ומאיים "חני, אם לא תעופי מפה אני אשבור לך את זה". חני היסטרית. במקום להגיד: "דוד! אתה שוב מציק לאחותך! תפסיק מיד!" הרבה יותר יעיל להגיד, "בלי להתגרות ולשבור. אתה יודע איך לבקש יפה מה שאתה רוצה, ואני מצפה ממך לעשות את זה תיכף ומיד".

וביחס ל"קרבן", במקום לחזור אל המסלול של "תינוקת מסכנה", המשימה כאן היא לעזור לה ללמוד לעמוד על שלה. הערות כמו: "את יכולה להגיד לאחיך 'קיבלתי את זה ליום ההולדת שלי. זה הצעצוע שלי'", או, "אם הוא מתגרה בך בפרצופים מאיימים, תגידי לו 'אתה לא מפחיד אותי!'"

אם נלמד את ילדינו שהתעללות אינה מקובלת, ושהם לא צריכים להיות "קרבנות", נלמד אותם להתנהג בדרך מתורבתת מתוך ביטחון.

4. כשהדברים הגדולים יוצאים מכלל שליטה

בעולם מושלם, כל הסעיפים הקודמים יצליחו, אולם כמו שאנחנו יודעים, לפעמים דברים עלולים לצאת מכלל שליטה, וכמובן שאנחנו חייבים להיכנס לתמונה כדי למנוע מצב בעל סיכון פוטנציאלי!

לדוגמא, אתם שומעים צרחות ומוצאים את התאומים בני התשע שלכם מרביצים זה לזה. קודם כל בררו, "אתם רבים באמת או במשחק?" (משחקי היאבקות מותרים אך ורק בהסכמת שני הצדדים! אלימות אמיתית אסורה). אם אתם מסיקים במהירות שהם מחפשים דם, תארו את זה: "אני רואה שני בנים עצבניים שעלולים לפגוע זה בזה." ואז הפרידו ביניהם כשאתם אומרים, "זה מסוכן. שניכם צריכים להירגע. מהר, לחדרים שלכם (או לאזורים נפרדים אחרים), מיד!"

לפעמים חייבים להתערב.

5. "אולם הכינוסים"

בין אחים, ניתן להבחין בטריגרים שחוזרים על עצמם. אלי שלכם, בן הארבע עשרה, שומר על הילדים כשאתם יוצאים לזמנים קצרים, אולם אז הוא הופך לעסקן-על, מפקד על אחיו, ומחליט על כל פרט ופרט מצפייה בטלוויזיה עד לאיזה משחק ישחקו בגיים-בוי. אם הם לא שומעים בקולו, הוא מכה אותם.

א. זמנו פגישה משפחתית כדי לדון בנושא.

ב. בקשו מכל ילד לבטא את רגשותיו וקשייו.

ג. כתבו את כל מה שהם אומרים, והקריאו את הנקודות בקול כדי לוודא שכולם מודעים למה שקורה.

ד. בקשו מהילדים להציע פתרונות הוגנים, ואז כתבו את כולם, בלי שיפוטיות.

ה. קבעו את הכללים הסופיים יחד איתם. לדוגמא: "אין מפקדים". "אסור להכאיב". קבעו איך מחליטים במה לצפות בטלוויזיה, ואיזה משחקים מותר לשחק ומתי.

ו. ערכו פגישה נוספת כעבור שבוע כדי לברר אם כולם מרוצים מיישומה של התוכנית החדשה.

חשבו על ילדים הגדלים בבתים שבהם לא מרשים פגיעות הדדיות; שבהם הילדים לומדים לשאת ולתת באופן חופשי; ושבהם מעודדים שיתוף פעולה ולא תחרותיות. בבית כזה, הם רוכשים את הכלים ואת הביטחון לגדול יחד ולהתקרב זה לזה.