"אתה יכול להכניס קצת היגיון בילד שלי?"

אני שומע את הבקשה הזאת לעתים קרובות. והתשובה שלי היא לא. אני לא יכול להכניס היגיון לתוך אנשים. אילו יכולתי, הייתי דורש הרבה יותר כסף ממה שמשלמים לי עכשיו.

אני לא בעסקי שכנוע. אני בעסקי הקשבה.

אני אוהב לעקוב איך בני עשרה מכניסים הגיון לעצמם. זה המקום שבו באמת מתרחש הקסם של הטיפול.

לפני שתחשבו שיש לי חוש הומור קצת מוזר, אני קורא לזה "קסם" מפני שמשהו פתאום מופיע מתוך מה שנראה לכאורה כמו לא-כלום. כנות ופתיחות קורנות פתאום מפנים חתומות שהכריזו קודם לכן: סליחה, אנחנו סגורים.

אמינות היא המטבע היחיד שהם מוכנים לקבל. אנחנו המבוגרים אוהבים ליצור אמינות מזויפת, ולמרות שזה עשוי לעבוד בעולמם המהיר והענייני של המבוגרים, זה לא עובד אצל הילדים. אתה לא יכול 'למכור' להם כנות.

מדוע מתבגרים מציבים דרישה כל כך חד משמעית לכנות וטוהר כוונות?

משום שזה נוטע בהם תקוות חדשות שאולי – רק אולי – הבגרות אינה 'גרועה' כמו שהם חשבו. שיקום התקווה הזאת הוא מה שבני הנוער זקוקים לו היום יותר מתמיד. זה נותן להם תחושת ביטחון. תזכורת לכך שהפתיחות שמשדרת החברה כלפי ילדים לא בהכרח מגיעה לקיצה, אלא פשוט מקבלת צורות וביטויים שונים.

אז נסו להעניק להם מעט תשומת לב טהורה ומלאה. בפתיחות ולא מתוך שיפוטיות.

זה הרבה יותר קשה ממה שזה נשמע. אבל הנה כמה נקודות שיסייעו לכם לפתוח את הדלת שתוביל אתכם למקום שממנו תוכל תקשורת אמיתית להתפתח באופן טבעי...

1. בדקו את המניעים שלכם

זכרו, ברגע שמבוגר ניגש אל נער מתבגר, מערכת ההגנה שלו מופעלת מיד (באופן מודע או בלתי מודע). בני הנעורים אינם מורגלים ליחס מקבל וסלחני, אלא לחטטנות, הוראות, הרצאות ומאבקי כוח. כך זה לפחות נראה בעיניהם. בתור מבוגרים אנחנו בדרך כלל "אשמים עד שתוכח חפותנו", ורבים מאיתנו עשו עבודה טובה כדי לחזק את המגמה הלא מוצלחת הזאת.

אל תשכחו שהמטרה אינה תחקור, אלא תקשורת!

בני הנוער יחשפו מיד כל מניע זר. אל תשאלו אותם 'מה העניינים' כדי לגרום להם לגלות איזשהו סוד. תשאלו אותם 'מה העניינים', בגלל שאתם רוצים לתת להם את מה שהם כמעט אף פעם לא מקבלים: תשומת לב מלאה ומכל הלב. אל תשכחו שהמטרה אינה תחקור, אלא תקשורת!

2. היו קנבס ולא צייר

נסו לראות את העולם מבעד לעיניהם. אם אנחנו לא מוכנים לעזוב לרגע את צורת החשיבה שלנו, יישאר רק מקום מועט לשיחה אישית תמימה. אנחנו רוצים להשפיע על בני הנוער הרבה יותר ממה שאנחנו רוצים להיות מושפעים מהם. זהו תחום הנוחות שלנו. אנחנו נאיר, והם יהפכו נאורים.

אולם בני הנוער שונאים את זה. זה מחזק את פחדיהם התת הכרתיים ש"התבגרות" משמעותה סופה של הספונטניות ותחילתה של הצגה חסרת חיים.

הפתיעו אותם בסקרנות. נסו להחליף הילוכים. תנו להם להוביל. הפכו למקשיבים שהם מעולם לא פגשו. הם יעריכו באופן אינטואיטיבי את נכונותכם לצאת מהקופסא, משום שזהו בדיוק המקום בו בני הנוער אוהבים לשחק - מחוץ לקופסא.

3. הסתכלו מעבר למסך

בני נוער וטכנולוגיה צועדים פעמים רבות יד ביד. הם אוהבים לגלוש על גלי הפיתוחים החדשניים ביותר והגאדג'טים המגוונים שמאפשרים זאת.

במקום לבקש מהם לכבות את המסכים, נסו להצטרף להנאה. זוהי דרך כניסה קלה. פגשו אותם במקום שבו הם נמצאים. שאלו אותם במה הם אוהבים לשחק, ואיך הם אוהבים לצ'וטט – פייסבוק? טוויטר? שימו לב להתרגשות שלהם. עודדו אותה. אם משהו מעורר בהם התלהבות, לכו על זה! אפילו אם הם מבזבזים 20 דקות כדי לנסות להסביר לכם מדוע אנגרי-בירדס זאת ההמצאה הכי גאונית מאז הלחם הפרוס – לעולם אל תגלגלו עיניים. אם זה חשוב להם, יש לזה ערך. אל תחתרו תחת ערכיהם, אלא אם אתם רוצים שהם יחתרו תחת שלכם.

לפגוש אותם במקום בו הם נמצאים, זאת אומרת לתת להם את יתרון המגרש הביתי. וזה עושה המון. אם אתם יכולים לשחק במגרש שלהם, אולי הם ירצו באותה המידה לבקר בשלכם.

אחרי שיצרנו קשר המבוסס על אמון עם מתבגר או מתבגרת, הסיכויים שלנו לתקשר איתם גדלים בטור הנדסי. יש להם משהו בראש. והרבה.

אז הסתכלו מעבר למסכים ועסקו בבני העשרה שלכם.

יתכן אפילו שתופתעו לטובה ממה שתגלו.