האפשרות 'לא לעשות כלום' אינה מוערכת כראוי, בפרט כשמדובר בהורות.

"כלום?" אתם שואלים.

כן, כלום.

לפני שאתם מתייגים אותי כלא רלוונטית ושייכת לעבר, אומר כי אני לא מדברת על לא לעשות "כלום" כשיואב הקטן רץ לכביש או משתמש בראשו של אחיו התינוק לשם אימוני קליעה למטרה.

אני מדברת על הטרנד החדש (והמוזר) יחסית, שהורים "טובים" צריכים להשקיע את עצמם באופן מתמיד במשימה האינסופית של "להיות מעורבים בחיי ילדיהם" או לעצב את צאצאיהם למה שלדעתם הם "אמורים להיות" – לטובתם כמובן.

לא רק שבדרך כלל המשימה הזאת מתסכלת, אלא שתוצאותיה הרבה פעמים גורמות לצאצאינו לבחור בחקר ארצות רחוקות בתור קריירה.

אישיותם של ילדינו עקשנית יותר ממיגרנה

אם נעמיק יותר לביולוגיה של המוח, ולמושג החמקמק הזה שאנחנו מכנים "אישיות", נגלה שהילדים שלנו מגיעים לעולם עם "מפת דרכים" אישית. האישיות שלהם יותר עקשנית ממיגרנה. רק הנסיבות הקיצוניות ביותר (תחשבו על ילד שגדל בג'ונגל) יכולות לשנות אותה באופן יסודי. בכל מקרה אחר, אחנו לא יכולים לתכנת אותה או לחנך אותה.

למרות שהד.נ.א מגיע מאותם ההורים, כמה פעמים שאלנו את עצמנו "מאיפה זה בא לו?" (או האשמנו איזה גן גחמתי מהמאגר הגנטי של בן הזוג).

יש ילדים שמגיעים לעולם עדינים כיונה, נוחים, מתוקים, רגועים וכך הם יישארו עד שיגיע זמנם לקבל את קצבת הזקנה. האחרים פורצים לעולם ברעש געש, כשהגופים הקטנים שלהם מתפקדים כמו ארנב על קפיץ עם מקור אנרגיה אינסופי. אלה הילדים שינסו לגלות דרך חדשה להודו כשאתם לוקחים אותם לגינת המשחקים.

ובכל זאת, למרות המדע והממצאים האנקדוטליים שלנו, אנחנו ההורים עדיין מאמינים פעמים רבות ברוב טיפשותנו, שיש לנו יותר שליטה בעיצוב האישיות של ילדינו ממה שיש לנו באמת. אין לנו.

ואפילו גרוע מזה. כל ניסיון לעבוד על ה"ליבה" של הילד או על אישיותו המיוחדת, רק תוביל למאבק כוחות שיגרום לכל מדיניות החוץ הישראלית להיראות כמו משחק טאקי תמים.

מובן שאנחנו לא יכולים להרשות לילד שלנו פשוט להסתער על העולם כמו סופה, בלי להתחשב בתכתיבים חברתיים, וליצור חוקי יחסי אנוש חדשים משלו, או לקחת את המכונית שלנו לנסיעה מהנה אחרי "נאום הגבר" של בר-המצווה.

האתגר הגדול כאן הוא לדעת מתי, איך וכמה להילחם בטבע האישיותי של הילד. מה שעובד, מה שמצופה ומה שיעיל עם דינה, עלול להכשיל לגמרי את ירון שלנו. זהו אתגר גדול במיוחד לוודא שאנחנו מחנכים להתנהגות אנושית ומוסרית תוך עבודה עם, ולא נגד, ההבדלים האישיותיים הקיימים בין הילדים. אפילו ההורים האוהבים ביותר יודו שהם "זורמים" יותר עם ילד אחד לעומת האחר, בפרט אם ה"אחר" הוא בעל אופי יותר קשה.

ובכל זאת, אנחנו חייבים להבדיל. קבלת אישיותו המולדת, יכולותיו וסובלנותו של כל ילד, אינה רק מיומנות מומלצת, אלא מיומנות הישרדותית חיונית – גם להם, וגם לנו. אחרי שאנחנו מבינים זאת, נוכל לעבוד עם ילדינו על ליטוש תכונות האישיות שלהם ולעבוד עם כל אחד מהם באופן אישי, תוך כדי זכירה מתמדת ש"כל המוסיף גורע".

אלה מאיתנו שמתמודדים עם מה שמכונה ילדים "קשים" או "בעיתיים", מפספסים פעמים רבות את העובדה ש"הבעיה" עלולה להחמיר כשההורים מנסים 'לשנות', 'להתערב', 'לעצב' וכן, אפילו 'לאבחן' יותר מדי. ובכל זאת, כמה פעמים חששנו מבעיה פוטנציאלית, שיגענו את עצמנו (את בני הזוג שלנו, את המורים, וכל מיני אנשים בסופרמרקט), רק כדי להיווכח שבסופו של דבר הבעיה נפתרה מאליה? וכמה פעמים התערבנו, רק כדי לגלות שיצרנו בעיות חדשות וגרועות יותר? גרוע מזה, תיאוריות חדשות ותרופות דחפו את ההורים וחלק מהעוסקים ברפואה ליצור תרבות של ילדים מאובחנים יותר מדי ומטופלים יותר מדי, שמתויגים במהירות מוגזמת כסובלים מ- "ADHD", "ליקויי למידה" ו"אוטיזם בתפקוד גבוה"? וכל זה כבר בגיל 5.

טיפים להתמודדות יעילה עם ה"שוני" האישי של הילד

  1. בחנו בשיקול דעת אם בכלל יש בעיה. יש הבדל גדול בין "שוני" ל"לקות" או "הפרעה". אם הילד מסתדר, שמח בדרך כלל, מתפקד ומבחינה התפתחותית עומד לרוב בציפיות, "הבדלים" יכולים להיות עניין של אישיות.

  2. סבלנות. ילדים קטנים מתבגרים בקצב שונה. "בעיה" קטנה בגיל שלוש, עשויה להיעלם כשהילד בן שמונה.

  3. ראו את תכונות האופי כטבעיות וקבלו את ההבדלים. "עקשנות" יכולה להוביל לעמידה על עקרונות. נטייה לפעול לבד יכולה להוביל לרמה גבוהה של יצירתיות. אפילו "כעס" יכול להוביל למודעות ולפעילות למען דברים חיוביים. התפקיד שלנו הוא לכוון ולהוביל, ולא לשנות אותן.

  4. בלי תגובות מוגזמות. עצם התהליך שמוביל אותנו לדאגת יתר או לטיפול יתר עלול להזיק, ולגרום לילד לחץ מיותר ופגיעה בדימויו העצמי.

  5. עבדו עם אישיותו של הילד. במקום להילחם בה, עודדו את הצדדים החיוביים ובו בזמן נתבו בצורה חכמה את הצדדים ה"שליליים".

הורה שעושה את כל מה שצריך כדי – א) לנווט את תכונות ילדיו כדי להפוך אותם לאמפתיים, מנומסים ועקביים, ו-ב) לאפשר לילדיו להתפתח בהתאם לקצב האישי שלהם – הוא באמת אמן בהורות.