רשימת תפוצה
האתר בעבודות תחזוקה מצטערים על אי הנוחות הזמנית, נשוב בקרוב!

הורות

זהירות כאן בונים

ט״ו בתמוז ה׳תשע״ג ט״ו בתמוז ה׳תשע״ג 23/06/2013 | מאת מלכי פרוליך

האמנות של בניית הביטחון של הילד עדינה מאוד, צריך לשים לב לכל מילה.

"אני יכולה לעזור?" בת השנתיים וחצי שלי הופיעה במטבח בזמן שהגשתי את ארוחת הצהריים בשבת.

בחרתי לנצל את ההזדמנות כדי להקנות לה הרגלים טובים, והושטתי את ידי לקערית קטנה של חמוצים. היא לעומת זאת כבר שמה עין על השניצלים שסידרתי בקפידה בתוך מגש חרסינה. ההיסוס שלי חלף בלי שהיא תרגיש לפני שנעניתי לה, כשאני סומכת על נוכחותו של בעלי בראש השולחן, במרחק צעדים ספורים מהמטבח. סידרתי את ידיה השמנמנות של בתי בדיוק בזוית הנכונה מסביב לצלחת ודחפתי אותה קלות לכיוון חדר האוכל – שם אמורה לחכות לה ידו המושטת כרגיל של בעלי (ונשימתו העצורה) שתסייע לה לסיים את המשימה – והתחלתי לפרוס את הפשטידה.

כמה רגעים אחר כך שלחתי מבטים אל השולחן, האורחים וכל השאר, כשאני תוהה לאן נעלמה העוזרת המיוחדת שלי. מצאתי אותה עומדת מאחורי בעלי (שכפי הנראה היה עסוק במשהו אחר ולא הבחין בכניסתה המרשימה לסלון), אוחזת בצלחת ריקה ופניה חפויות. השניצלים המעודנים מצופי הקורנפלקס ופירורי הלחם בתיבול דבש וחרדל שהכנתי, נערמו למרגלותיה, הפירורים מפוזרים בכל מקום. גיחכתי למראה הסצנה הקלאסית.

רגע מאוחר מידי קלטתי את השלכותיה של תגובתי חסרת המחשבה. מייד הוצפתי בגל גואה של רגשות אשמה אימהיים, איך העזתי לגחך מול מבוכתה של בתי. כן, אין ספק שזו תגובה עדיפה על התפרצות בחמת זעם, אולם עדיין רחוקה מלהיות נכונה.

לפעמים אני שוכחת כמה כוח מונח באמת בקצות אצבעותיי... ולשוני

ניסיתי מיד לתקן את טעותי. לקחתי בזהירות את המגש מידיה, ויחד אספנו את השניצלים והנחנו אותם על המגש. ואז זקפתי כתפיים ו(בנשימה עמוקה)הגשתי את השניצלים החפים מפירורים לתדהמת המסובים. בתי, בכל אופן, נשמה בהקלה.

ואז, אחרי שניקיתי את הפירורים, שאלתי אותה אם היא רוצה לנסות שוב והפעם להגיש את הפשטידה. היא נראתה לא בטוחה בעצמה ואמרה, "אבל אני אפיל את זה!"

לבי צנח לרצפה, והתפלש בין מעט פירורי הלחם שנותרו עליה. "מיכל, את העוזרת המיוחדת שלי ואת יודעת להגיש מצוין. אבל כולם טועים לפעמים... אפילו אמא. בואי ננסה שוב."

הושטתי לה את צלחת הפשטידה ושלחתי אותה לדרכה, כשאני נצמדת אליה מאחור, ומבשרת בקול רם על הגעתנו. בעלי מילא את תפקידו, ובתי רשמה לעצמה הישג מזהיר. נאנחתי אנחת הקלה כשכולנו הרענו לה, והחזרנו את הביטחון העצמי שלה למקומו הראוי.

בהמשך סעודת השבת המקסימה שלנו, לא יכולתי שלא לשחזר את כל האפיזודה במחשבתי. איך יכולתי להיות כל כך חסרת רגישות? אילו המגש היה נופל לאחד מהאורחים שלי, אני בחיים לא הייתי מגחכת!

הבנתי שאני עושה טעויות דומות לעתים קרובות למדיי... טעויות שרבים מאיתנו ההורים פשוט לא שמים אליהן לב. כמה פעמים אנחנו נוזפים בילדינו השובבים בסופרמרקט... בקול רם מספיק שהקופאית תשמע כך שלא יחשבו עלינו שאנחנו הורים "לא אכפתיים"? ומה לגבי ההערות הסרקסטיות שאנחנו ממלמלים בעודנו נמנעים בצדקנות מעימות ישיר? "שנינותה" של אם עלולה לגרום בקלות לקריסתן של הלבנים בהן אנחנו מתאמצים כל כך לבנות את ביטחונם של ילדינו.

זיכרון ילדות

כשהייתי בכיתה ג', ההורים שלי הודיעו לנו שניקח חופשה של שבועיים מהלימודים, כדי לבקר את הסבא שלנו שגר במונטריאול שבקנדה. התרגשתי מאוד וציפיתי ל"חופשה" הקרבה. כשהודעתי למחנכת על היעדרותי הממושכת הצפויה, היא שאלה בסבר חמור, "האם החופשה הזאת קשורה למשהו טוב או מועיל?" אמרתי לה שבהחלט, משום שאני נוסעת לבקר את סבא שלי, שלא ראיתי אותו כבר די הרבה זמן.

השמש עדיין לא זרחה כשנכנסנו למעלית, גוררים אחרינו את המזוודות, וירדנו למטה כדי לעלות על המונית שתוביל אותנו לשדה התעופה. "ובכן..." פתח אבי, כשחיוך ערמומי נפרש על שפתיו. "לאמא ולי יש הפתעה ענקית בשבילכם ילדים! אנחנו נוסעים לדיסניוורלד!" לא משנה שארזנו גם בגדי חורף ומגפיים; התלהבנו לגמרי.

ובכן, די אם נאמר שרחצנו לאורה המלאכותי של כל מה שארה"ב יכלה להציע. נסענו אפילו למיאמי לכמה ימים, ובדרך אגב, ביקרנו קרוב משפחה שלא הרגיש טוב. זה היה הכיף של החיים שלי.

כשחזרתי בסוף לבית הספר, המורה שוב הזמינה אותי לשולחן שלה. "מלכי", היא פתחה, כשניצוץ חינוכי בעיניה, "אני לא מכירה כל כך הרבה אנשים שמשתזפים כל כך יפה בחורף בקנדה".

הערתה עקצה אותי. יכולתי לחוש כיצד הסומק פורח בלחיי, כשמורתי המוערכת המתינה לתשובה. "אני... אני נסעתי לדיסניוורלד בפלורידה." לחשתי לכיוון נעליי.

אני לא זוכרת הרבה מכיתה ג', אולם הערתה הלעגנית נעוצה היטב בזיכרוני

"אה". מובן שהיא לא הייתה בטוחה אם לשלוח אותי למנהל או לפסיכולוג. היא הצליחה להתעשת מספיק כדי לשאול, "ובכן, האם הצלחת לעשות מעשים טובים כלשהם כשהיית בפלורידה?" זאת הייתה הפעם הראשונה בה שמחתי על אותו ביקור משעמם אצל אותו קרוב משפחה. סיפרתי לה עליו, והכל היה בסדר.

אני לא זוכרת הרבה מכיתה ג', אולם הערתה הלעגנית טמונה היטב בזיכרוני. מה שמעניין לציין הוא שאילו אותה הערה הייתה נאמרת על ידי חברה, הייתי צוחקת. אחרי הכל, זה היה מצחיק. והיום, עשרות שנים אחר כך, הסיפור מתועד בחלק ה"קומי" של עברי הססגוני. אולם אז, זה גרם לי להעריך את מורתי טיפ טיפה פחות, ובנה בינינו חומה בלתי נראית.

אני נזכרת באותו יום ושואלת את עצמי... אם הערה קטנה ממורה, שאפילו לא הייתה משפילה במיוחד, יכולה להתחפר עמוק כל כך בזיכרוני, מה לגבי כל אותן הערות חסרות טקט שאני אומרת בתור אם לילדיי? לפעמים אני שוכחת כמה כוח באמת מונח בקצות אצבעותיי... ולשוני.

ובעודי מתעסקת עם מנת השניצל הממוחזר שלי, שלחתי מבט אל העוזרת הקטנה והגאה שלי, והתפללתי בשקט שבפעם הבאה אתפוס את עצמי לפני שאני פותחת את פי. ואז התענגתי על כל חתיכה.

מאמרים נבחרים

1 2 3 576

Donnez du pouvoir à votre voyage juif

Inscrivez-vous à l'e-mail hebdomadaire d'Aish.com

Error: Contact form not found.

הצטרפו לניוזלטר השבועי

linkedin facebook pinterest youtube rss twitter instagram facebook-blank rss-blank linkedin-blank pinterest youtube twitter instagram דילוג לתוכן