רשימת תפוצה
האתר בעבודות תחזוקה מצטערים על אי הנוחות הזמנית, נשוב בקרוב!

הורות

לגונן על ילדינו

ל׳ בשבט ה׳תשע״ג ל׳ בשבט ה׳תשע״ג 10/02/2013 | מאת הילרי ספירר לידר

היכן עובר הגבול בין לתת לילדים להתנסות במצבים קשים, לבין הפקרתם לפגיעה מוגזמת?

כולנו רוצים לחנך את ילדינו להיות בני אדם עצמאיים וזורמים, שמסוגלים להתמודד עם מצבים מורכבים ואנשים קשים. אולם היכן נציב את הגבול בין לתת לילד להתמודד בעצמו עם יד שמכוונת מדי פעם, לבין הגנת יתר מתחת לכנפי ההורים?

לא מזמן אסתר, חברה טובה שלי, החליטה החלטה מהותית בקשר לחינוך של בתהּ – החלטה שקשורה לקונפליקט הנ"ל שעוררה בי תובנות ביחס למקומי ותפקידי כאם.

בתה של אסתר נמצאת בגן ילדים מאז שהיא בת שנתיים. הגננות ונשות הצוות היו טובות ותומכות, ובנות קבוצתה היו בדרך כלל ידידותיות ומקבלות.

השינויים התחילו בגן טרום חובה. השנה התחילה ללא אירועים מיוחדים, והיא בדרך כלל קיבלה מבעלה דיווחים חיוביים ביחס להגעת בתה לגן בבוקר. השינוי היחיד בו הם הבחינו יחסית לשנים הקודמות, היה שנראה כאילו לא נוצר שום קשר מיידי בין בתה לבין הילדים האחרים מיד עם הגעתה לגן. אף אחד לא הזמין אותה להשתתף במשחק, והגננת הניחה לילדה למצוא את דרכה.

אסתר הייתה מספרת לי על כל מיני מקרים לא נעימים שקרו לבתה בגן. "לא היה לי יום טוב", הבת שלה הייתה מספרת, "יעקב דחף אותי והוא לא ביקש סליחה".

ואז הביקורת של ילדי הגן התרחבה לאוכל שהיא מביאה איתה לגן. "אמא, אל תכיני לי יותר לחם עם חמאה. מיכאלה ורבקה אומרות שזה מגעיל והן אומרות לכולם לא לשבת לידי בשולחן".

אסתר ואני תייגנו את זה בתור התנסות צמיחה של ילדים. אחרי הכל, הסברנו לעצמנו, בתה צריכה ללמוד כיצד להגן על עצמה ולספר לגננת אם משהו מפריע לה. ובנוסף, אסתר הייתה מציינת שלא נראה לה שזה יותר מדי מטריד את בתה. בתה הלכה לישון בצורה רגועה ואף פעם לא סירבה ללכת לגן בבוקר. היא אפילו הוזמנה לשחק בבתיהן של חברות.

אולם הסיפורים על ההערות העוקצניות נמשכו. במהלך מה שאמור היה להיות מקלחת נעימה לפני השינה, בתה גילתה ש"שרה אמרה שאם אני אוכל את הפרי שלי לפניה היא לא תזמין אותי למסיבת יום ההולדת שלה".

אסתר ניהלה אינספור שיחות עם בתה בניסיון לחזק את ביטחונה העצמי, ולתרגל תגובות יעילות למקרים כאלה. היא היתה מאוד מוטרדת מכך שבתה נחשפת בעקביות לביקורת מחבריה לגן – כבר בגיל ארבע. אולם היא עדיין תירצה את ההתנסויות האלה ואמרה, "הבת שלי צריכה ללמוד שילדים לא תמיד יהיו נחמדים. היא צריכה לפתח מיומנויות התמודדות עם אתגרים".

אסתר דווחה לגננות על המצב, אך לשווא. קשריה של בתה עם ילדים אחרים בגן החלו לסגת.

לילה אחד היא התקשרה אלי בתרועת ניצחון והודיעה: "עשיתי את זה. הוצאתי אותה מהגן."

האם בתה לא צריכה להישאר, ולו רק כדי לצמוח מתוך ההתנסויות האלה?

הייתי המומה. כן, באמת נראה שלא קל לבת שלה, אבל לא ידעתי אם זה מצדיק צעד קיצוני כל כך. האם בתה לא צריכה להישאר שם, ולו רק כדי לצמוח מתוך ההתנסויות האלה?

ואז אסתר סיפרה לי מה היה הקש ששבר את גב הגמל. היא הקשיבה לשיחה של בתה עם ילד קטן בערך בן גילה. הילד דיבר בהתרגשות על משאית יפה שהוא ראה, ובתה הגיבה במה שכנראה העסיק אותה ביותר:

"פיני בגן אמר שאני כבר לא חברה שלו."

"בגיל הזה, השיחות של בתי אמורות להיות על כמה גבוה אבא שלה נדנד אותה בנדנדה, או על הבובה שהיא אוהבת ולא על הנידוי החברתי האחרון. לא הבנתי עד כמה העלבונות האלה משפיעים עליה עד אז."

התחלתי להבין את הנקודה שלה.

"הבנתי שאני לא חייבת לשלוח אותה לסביבה שוחקת", סיכמה אסתר, "זה הזיק לה יותר מאשר הועיל".

בתור אמא לילדים, קיבלתי מבני משפחה, חברים והחברה מסביב כל מיני גישות ביחס לחשיפת הילדים למציאות החיים. רוב הגישות הללו טענו שאני חייבת לעזור לילדים הקטנים שלי ללמוד להתמודד עם זמני מצוקה, כדי להכין אותם לאתגרים הקשים של "העולם האמיתי". הגנת יתר על הילדים או סיפוק פתרונות המקבילים ל"פלסטר" נחשבים במקרה הטוב כטעות חינוכית, אם לא כפשע מזיק ונורא.

הילדות היא גם חלק מהחיים ולא רק ההכנה לקראת החיים

אני חושבת שהתפיסה הזאת משקפת שגיאה פונדמנטלית בשיטת החינוך שלנו. אנחנו שוכחים שהילדות היא גם חלק מהחיים, ולא רק ההכנה לקראת החיים. בריאותם האישית של כל בני האדם, אפילו הקטנים ביותר שבהם, דורשת לחסוך מהם כאב וקושי במידת האפשר.

כן, חשוב לתת לילד להתנסות ולהתמודד במצבים קשים כדי ללמוד שיעורים חשובים לחיים. אבל מתי בדיוק שיעור לימודי הופך לפגיעה וסבל מוגזמים?

התשובה היא פונקציה של מידת הקושי, ויכולתו האישית של הילד לעבד את הנסיבות.

אני זוכרת ששתי ילדות קטנות שהיו לבושות בסגנון הוורוד המצויץ המודרני ביותר, היו מקניטות אותי. אני הייתי לבושה במכנסי אוש-קוש כחולים כמו של בנים, ואווירת ההתנשאות והיחס העוין של שתי הבנות האלה לא תרמו לביטחוני העצמי. המבוגרים סביבי הבטיחו לי שאני מקסימה בבגדים שאני לובשת, ושאני לא צריכה את האישור של הילדות האלה כדי להרגיש טוב עם עצמי. אבל בגיל ארבע, כל מה שהבנתי היה שהג'ינס הכחול שלי מכוער ושאני נורא עצובה. עדיין לא היו לי הכלים לפרש את ההתנסות הפוגעת והמתמשכת בתור משהו אחר מההבנה שמשהו לא בסדר איתי. הזיכרונות הכאובים האלה תרמו לפגיעה בביטחון העצמי שלי במשך שנות לימודיי בביה"ס.

בתור הורים אנחנו לא יכולים להניח שכל ניסיון יתרום לחיזוק כושר ההתמודדות של הילדים שלנו. עבור ילדים רבים הפגיעה פשוט תכאב.

בתה של אסתר עזבה את הגן והיא פורחת כעת בגן קטן יותר שמאפשר לגננות לשים לב לכל ילד בכל רגע של היום. הגן מתמקד גם בהדרכת הילדים כיצד לנהל אינטראקציה חברתית בריאה.

בחייו התוססים והבלתי צפויים של ילד, לפעמים מקום תומך ובטוח הוא בדיוק מה שהוא צריך כדי לשרוד.

*שמות ופרטים מינוריים שונו כדי להגן על פרטיותן של הדמויות.

מאמרים נבחרים

1 2 3 576

Donnez du pouvoir à votre voyage juif

Inscrivez-vous à l'e-mail hebdomadaire d'Aish.com

Error: Contact form not found.

הצטרפו לניוזלטר השבועי

linkedin facebook pinterest youtube rss twitter instagram facebook-blank rss-blank linkedin-blank pinterest youtube twitter instagram דילוג לתוכן