רשימת תפוצה
האתר בעבודות תחזוקה מצטערים על אי הנוחות הזמנית, נשוב בקרוב!

הורות

מציקן אחד!

י׳ בטבת ה׳תשע״ג י׳ בטבת ה׳תשע״ג 23/12/2012 | מאת סלובי יונגרייז וולף

האם אנחנו מחנכים את ילדינו להיות אכזריים?

"הם לא נותנים לילד שלנו לשחק איתם. הם אף פעם לא משתפים אותו במסיבות יום ההולדת שלהם. הבן שלי רוצה להיות חבר שלהם, אבל הם צוחקים עליו. הוא לא מצטיין במשחקי כדור ויש לו ליקוי למידה, אבל האם זה נותן להם זכות להיות אכזריים?"

בני הזוג עמדו לפניי שבורי לב, אחרי הרצאה שמסרתי בנושא חינוך ילדים, וברור היה שהם סובלים.

"בן כמה הבן שלכם?" שאלתי.

"שמונה. הוא רק בן שמונה וכבר יש מאחוריו מספקי סבל בשביל כל החיים", הם השיבו בעצב.

מה אני יכולה לומר להורים כאלה?

העיתונים מלאים בסיפורים על התעללויות בבתי הספר. לפעמים נראה שהרוע מתחיל כבר בגיל צעיר. מדי שבוע פונים אלי בטלפון או במייל הורים שסובלים מהמצוקה של ילדיהם. והם לא רק בני עשרה ומתבגרים – כבר לא.

במאמר שקראתי לא מזמן סיפרה יועצת בבית ספר שהיא "רואה תלמידים בכתה א' שמורטים לעצמם שיער, מקיאים לפני הלימודים ומתלוננים על כאבי בטן תמידיים. כבר לא "קוּל" אם אין לך נייד או אם אתה לא לובש בדיוק את הבגדים שעכשיו באופנה."

המאמר ממשיך וטוען שהורים לילדי גן ובתי ספר יסודיים מודאגים במידה משמעותית יותר מהתעללות מאשר הורים לבני נוער.

"אנחנו מבינים שאנחנו צריכים לטפל בזה כבר בגן הילדים"

סקר שנערך בין 273 תלמידי כתות ג' בארה"ב דיווח ש-47% סבלו לפחות פעם אחת מהתעללות; 52% סיפרו שכינו אותם בשמות גנאי, ושצחקו או לעגו להם בצורה פוגעת; ו-51% אמרו שהשאירו אותם מחוץ לעניינים בכוונה, סילקו אותם או דחו אותם לגמרי מקבוצת החברים לפחות פעם אחת בחודשיים האחרונים.

מה גורם לילדים האלה להיות כל כך אכזריים? האם יתכן שהילדים שלנו לומדים מהיחס השלילי לזולת שהם רואים בעולם שסביבם? האם יתכן שהם משקפים את הגישות וההתנהגויות חסרות הרגישות הללו?

אולי אם נקדיש רגע לבדוק את העולם בו גדלים ילדינו, נוכל לרכוש מספיק הבנה כדי ליצור שינוי ולגדל דור מחונך ואדיב יותר.

ילדים קטנים-גדולים

היום, ילדים בני 7 מסתובבים כמו בני 13. אפילו לילדים הקטנים ביותר יש כלים טכנולוגיים שמעולם לא היו לילדים בגילם.

לרוב הילדים בגיל בית הספר יש אחד או יותר מהדברים הבאים: טלפון נייד, אייפוד, אייפון או מחשב משלהם. אני מכירה כמה בני שמונה שקיבלו מכשירי סמארטפון אישיים.

זוהי טעות נוראית לתת את הגאדג'טים האלה לילדים בלי לחשוב פעמיים. בעיני זה כמו לתת להם את המפתחות של הרכב ולהפטיר כבדרך אגב - תיהנה!

חישבו על זה, ילדה בת 9 משתכשכת בבריכה. בת כיתתה מצלמת אותה בפוזה מביכה ברגע של חוסר תשומת לב. ואז היא שולחת את התמונה עם הערה של "איזה חמודה" לכל החבר'ה. תוכלו לדמיין מה קורה אחר כך?

כל אחד מעביר את התמונה לחברים שלו, וכולם צוחקים ומעבירים הלאה. תוך זמן קצר הילדה הופכת להיות הבדיחה של כל בית הספר... ולא רק. היא מוצאת את עצמה בגיהינום וירטואלי ומסרבת לשוב לבית הספר.

הוריה התקשרו אלי בדמעות. האם נראה לכם שניתן למחוק את העבר?

הטכנולוגיה העכשווית מאפשרת התעללות בלחיצת כפתור. במקום לדבר רק עם חבר אחד, אתה יכול להגיע לעשרות בן רגע. וככל שהפגיעה מתפשטת, הסבל מתפשט יחד איתה - ואין אפשרות בלימה במסלול הפרוע הזה.

מה אנחנו יכולים לעשות?

הדבר הראשון שאנחנו צריכים לעשות הוא ללמד את ילדינו מה זאת אחריות. אין דבר כזה לפגוע בזולת ולא לשלם מחיר על מעשינו. אתם אחראיים לאן התמונה או הטקסט המרושעים האלה יגיעו בסופו של דבר. לא משנה ששלחתם אותו רק לחבר אחד או שניים. דעו איזו השפעה נוראית הייתה למעשה שלכם.

הילדים שלנו חייבים להבין שנזק אמיתי נעשה עם כל לחיצה על 'שלח'.

הילדים שלנו חייבים להבין שנזק אמיתי נעשה עם כל לחיצה על 'שלח'

יתכן שהעובדה שהילדים שלנו לא רואים מולם את פניו של הקרבן, מקשה עליהם להבין את הצער שהם גורמים. טלפונים ניידים נראים כל כך תמימים. אבל הילדה שהתמונה שלה נשלחה או מי שעליו כתבו את הטקסט המרושע, נפגשים בלעג ובצחוק שוב ושוב.

הילדים שלנו חייבים לדעת היטב - אם אתם משתמשים בפלאפון או במחשב, אתם מוכרחים להשתמש בו בתבונה.

האם העולם שלנו רע יותר?

הילדים שלנו צופים בטלוויזיה בתוכניות ובסרטים שלא מעודדים טוב לב. תוכניות ריאליטי, קומדיות מצבים וסרטים גורמים לנו לראות בהתנהגות אכזרית התנהגות נורמטיבית, ואפילו משעשעת. סף הרגישות מיטשטש, עם הצפייה באנשים שפוגעים באנשים אחרים.

כיצד נוכל לשמור על הילדים שלנו?

יש מי שמרגיש שההורים של היום הם איכשהו "קשים" יותר, אבל אני לא מקבלת את זה כאמת. אני יודעת שאנחנו לחוצים ונמשכים לכל מיני כיוונים. יש משבר כלכלי עולמי. בבתים רבים יש לחץ נפשי רב, ומתחים בחיי הנישואין. בבתים חד-הוריים נוסף על כל זה הכורח ללהטט בין התפקידים.

כתוצאה מכך, יתכן שלא נבחין במה שקורה עד שתתעורר בעיה. אנחנו שמחים כשנראה שהכול בחזית הביתית שקט, והילדים לא מטרידים אותנו.

אם הבת שלכם מוזמנת למסיבה פרטית עם החברות הטובות שלה, ודאי שתשמחו לשמוע שכללו גם אותה. אולם מה תעשו אם תגלו שאחת מבנות החבורה הקרובה אליה נשארה מחוץ לעניין והיא פגועה? האם תלמדו את הבת שלכם לנקוט עמדה?

האם תתקשרו לאמה של הבת המארחת ותבקשו ממנה לכלול את הבת המורחקת?

אלו הן שאלות קשות. יש מי שיאמר שתלוי בגילה של הבת, במעמדה החברתי ובמערכת היחסים שלכם עם הילדה או עם האם האחרת.

תהיה מה שתהיה תגובתנו, עלינו לדעת שלמעשינו יש השפעה הרבה יותר חזקה מכל נאום שנישא בפני ילדינו על חסד ורחמים. הדרישה לשתף את הילדים הדחויים יכולה להיות השיעור שישנה את חייהם. לתת לילד לצאת בלי לחשוב פעמיים ולשמוח שלפחות הוא כן הוזמן, עלול לפתח בילד לב קר וחסר רגישות לדמעות הזולת. ויום אחד, ה'זולת' הזה עלול להיות בני המשפחה.

אם נוכל ללמד את ילדינו לחשוב לפני שהם מדברים, לשקול את השפעות מעשיהם לפני שהם פועלים, ולכל הפחות להצטער כשהם שומעים שמישהו אחר נפגע – שערו לעצמכם איזה דור נפלא נוכל לגדל.

הדבר בידינו.

מאמרים נבחרים

1 2 3 576

Donnez du pouvoir à votre voyage juif

Inscrivez-vous à l'e-mail hebdomadaire d'Aish.com

Error: Contact form not found.

הצטרפו לניוזלטר השבועי

linkedin facebook pinterest youtube rss twitter instagram facebook-blank rss-blank linkedin-blank pinterest youtube twitter instagram דילוג לתוכן