שיא של שלוש שנים! זעקו הכותרות, 16,000 מפוטרים! וזה אחרי ש- 12,000 פוטרו בחודש הקודם... המאמרים עצמם אינם נושאים בשורות מעודדות, ומדווחים על עלייה בשיעורי האבטלה, ירידה בביקוש לעובדים ותחושה כללית שגם אנחנו מתחילים 'ליישר קו' עם הכלכלה העולמית הקורסת.

לא שהנתונים האלה מפתיעים מישהו יותר מדי. למרות ששיעורי האבטלה בארץ נמוכים יחסית למדינות ה-OECD, לא כל מועסק מצליח לפרנס את עצמו. חלק מה'לא מובטלים' עובדים רק שעות בודדות בשבוע, ומתפרנסים בהתאם, ואחרים עובדים במשרות שאינן מספיקות כדי לכלכל את בני משפחתם אפילו בצמצום. נראה שטלטוליה של הסירה הכלכלית אינם פוסחים גם על בני 'המעמד הבינוני' שקורסים תחת נטל המיסים ובקושי מצליחים לסגור את החודש, והגברים, שבדרך כלל אחראים על פרנסת המשפחה, מתארים לילות של חוסר אונים מלאי פחדים, חרדות וזיעה קרה, ומפלט בפיתויי באינטרנט.

משפחות סובלות

ולא רק הגברים סובלים. חיי הנישואין סובלים. האינטימיות סובלת. הקשר עם הילדים סובל.

נוצרת תחושת סחרור. רגשות של עצב, חוסר שקט וחולשה מציפים ומייאשים. מפלט בכיוונים לא חיוביים, דעיכת האהבה ופריצת מריבות עלולים להרוס את המשפחה כולה.

בעלים ונשים מתלחשים ביניהם על חשבונות אשראי, שכר לימוד ומשכנתא שמחכים לתשלום על השולחן

פגשתי מספר רב של זוגות שמתאמצים בכל כוחם להיאחז בחיים שפעם הם קבלו כמובנים מאליהם. בעלים ונשים מתלחשים ביניהם על חשבונות אשראי, שכר לימוד ומשכנתא שמחכים לתשלום על השולחן. האיום על שלום הבית שלהם ממשי.

כיצד נוכל לעזור לילדינו לעמוד בפני הדחף להיכנס לדיכאון, כשהם חשים בצל של חוסר תקווה שמרחף מעליהם כל הזמן?

איני יכולה לומר שיש לי תשובות מלאות. אבל אני יודעת שיבוא זמן שהילדים שלנו ייזכרו בזמנים הקשים האלה ויעלו זיכרונות. אולי כשיהיו להם אתגרים חדשים משלהם, ואולי כי הם סתם ייזכרו בילדותם.

וכשהם יחשבו עליכם, מה הם יזכרו?

טלפון מהבן

קרן ומשה נראים כמו זוג מושלם. בני זוג עוד מתקופת התיכון שמשלימים בקלות זה את דבריו של זה. למשה הייתה משרה מצוינת כבנקאי השקעות, עד לפרוץ המשבר הכלכלי. ביום בו הוא פוטר, קיבלתי מייל מקרן אשתו.

"בעלי נתן את חייו לחברה בה הוא עבד. מה הוא יעשה עכשיו? אני מפחדת שהוא ייכנס לדיכאון. מה יהיה איתנו? אני כל כך מפחדת."

עודדתי את קרן ומשה להצטרף לשיעור וללמוד איתי. זוגות שלומדים יחד מתקרבים זה לזה. חוכמת התורה מעגנת אותנו ומחזקת את רוחנו.

השנה חלפה באיטיות. תוך כדי חיפוש אחר עבודה, משה התחיל לרוץ. יום אחד הוא נפל ושבר את רגלו בשבר מורכב. הוא נזקק לניתוח, ולאחריו לקביים ולחודשים ארוכים של פיזיותרפיה.

בתכתובות מייל יומיומיות שוחחנו על תקוותם האיתנה. דננו בכוחם של מילה טובה, וחיוך שנותנים לזולת חיים. לא קל לנו בזמנים קשים, אבל עדיין יש לנו את היכולת לגעת זה בנשמתו של זה עם הטוב שבנו. ביקשתי ממשה וקרן לא להניח ליום לחלוף בלי לעשות משהו טוב למען המשפחה שלהם... אפילו מעשה קטן ביותר של חסד יכול לעזור למשפחה להישאר מלוכדת.

משה מצא לבסוף עבודה, ורגלו החלימה. קרן לקחה על עצמה משרה חלקית כדי להקל על העול, ובנם הגדול עזב את הבית והתחיל ללמוד באוניברסיטה.

לילה אחד, אחרי השיעור, משה וקרן ביקשו לדבר איתי. הבן שלהם התקשר הביתה וסיפר להם על ליל גיבוש חברתי. כל אחד מהסטודנטים התבקש לספר על הגיבור שלו. כשהגיע תורו של בנם, הוא דיבר על אבא שלו.

"אבא, סיפרתי להם איך לימדת אותי שלא משנה כמה החיים קשים, אסור אף פעם להיכנע"

"אבא, סיפרתי להם איך לימדת אותי שלא משנה כמה החיים קשים, אסור אף פעם להיכנע. אמרתי להם שאיבדת את העבודה שלך ושברת את הרגל, אבל לא הסכמת לשכב ולהרים ידיים. אבא, אמרתי לכולם שאתה הגיבור שלי."

אני קוראת להורים בכל מקום לשאול את השאלה הבאה: כשהילדים שלכם ייזכרו בימים אלה, מה יעלה במוחם?

האם הם יזכרו אב היושב חסר אונים בכיסאו ומבט חלול בעיניו, לילה אחרי לילה?

האם תעלה בדמיונם תמונה של אמא שמתפרצת בזעם מכל בקשת עזרה קטנה?

או שהם ידעו בלב לבם שלמרות כל הלחץ והדאגה הקשה, אתם, ההורים שלהם, מעולם לא וויתרתם והרמתם ידיים.

לא על האמונה, ולא זה על זה.

מעולם לא איבדתם את אהבת החיים שלכם, את מסירותכם למשפחה, את היכולת שלכם להחזיק מעמד.

מעולם לא נכנעתם לייאוש.

אני מתפללת שילדינו יזכרו תמיד שהחיים הם טיפוס משפחתי משותף על הרים גבוהים. ולמרות שאולי לא חלמנו שנצטרך לצעוד בדרך המסוימת הזאת, המסע הוביל אותנו למקומות שעזרו לנו לגלות את משמעותה האמיתית של האהבה.