"יש לנו השבוע פגישה עם המורה שלך", אמרתי לבן החמש שלי בעודי מהדקת היטב את השמיכה סביב צווארו. הוא אחז באצבעותיי, צללי ריסיו הארוכים משחקים על פניו והבעתו רגועה בחיוך ישנוני. לשמע הדברים כולו נדרך בבת אחת.

"לא!" הוא אמר. "בבקשה אל תדברו עם המורה שלי!"

צחקתי. איזו עבירה של גיל חמש מדאיגה כל כך את הבן שלי? "מה הבעיה חמודי? זה רק יום הורים. אבא ואני רוצים בסך הכל לשמוע שהכל בסדר." בעלי פגש אמנם את המורה מספר פעמים מאז תחילת השנה, אולם השיחות שלהם היו קצרות. ובכל מקרה, המורה סיפר לו רק דברים מעודדים.

"הוא יגלה לכם מה עשיתי", אמר הבן שלי. "אני ילד רע".

"לא!" אמרתי כשאני מלטפת את גבו הרך, ומנשקת אותו במצח. "אין דבר כזה ילד רע. ספר לי מה קרה."

שפתיו רעדו. "אתמול", הוא אמר, ואני ידעתי שהוא לא משתמש במונח הזה בצורה מדויקת, כמו ילדים רבים בגילו, "נפלו למורה כמה סוכריות על הרצפה, ואני אכלתי אותן. כשהמורה ראה את זה, הוא מאוד כעס. בבקשה אל תלכו אליו."

החזקתי את הילד הקטן והרועד שלי קרוב אלי. "זה בסדר", אמרתי ונדנדתי אותו קדימה ואחורה. "כל אדם טועה. המורה כבר לא כועס עליך בגלל זה. באמת."

בתוכי התנחמתי. מה כבר יכול לעשות בן חמש שמגלה ממתק על הרצפה?

"בבקשה אל תלכי", הוא התחנן.

"אני אלך", אמרתי. אחזתי בלחייו, והבטתי אל תוך עיניו החומות - "אנחנו הולכים כדי לסדר את העניין הזה."

המפגש

נכנסנו לכיתה, המקושטת בתמונות בהתאם לפרשת השבוע. המורה ישב מאחורי המכתבה, בחיוך גדול על פניו.

"אתם ההורים של שלמה. אני כל כך שמח שהגעתם. לפני שאני מתחיל, יש לכם משהו שהייתם רוצים לשאול?"

"ובכן", התחלתי, "תודה רבה על החודשים הנפלאים שאתה נותן לשלמה. נראה שהוא לומד טוב ומתפתח בתחומים שונים תחת הדרכתך."

המורה נשען קדימה על המכתבה, ועיניו מצפות.

"אבל פשוט שלמה חושב שאתה לא מרוצה ממנו."

המורה הביט בנו בגבות מכווצות, נבוך בעליל.

"הסיפור של הממתקים", בעלי הסביר, וחזר על מה שהבן שלנו סיפר לי.

המורה גירד בזקנו ונראה שקוע במחשבה. שקט שרר בחדר.

"אני המום", הוא אמר. "הסיפור הזה... קרה לפני כמה חודשים, די קרוב לתחילת השנה. הייתי קצת טרוד ונזפתי בבן שלכם במשך כמה שניות. ואחר כך כל עניין פרח מזיכרוני באותה מהירות שהוא נכנס לשם."

המורה דפדף בדפים שהיו מונחים לפניו. "כל מה שהתכוונתי לומר לכם על הבן שלכם זה שהוא עושה חיל. הוא מצליח מבחינה לימודית וחברתית; הוא שמח ומסתגל היטב. ועכשיו אתם מספרים לי את זה..."

המורה עיסה את מצחו. "חשבתי ששלמה יודע שאני מתפעל ממנו, והוא כל הזמן ראה בהערה שלי הוכחה לכך שאני לא אוהב אותו." הוא חבט את הדפים על שולחנו, וערך אותם בערימה מסודרת. "זה לא בסדר", הוא אמר, "מחר אני אנסה לתקן את המצב. חבל שלא עשיתי את זה קודם."

כשיצאנו מהפגישה והלכנו הביתה, בעלי ואני שוחחנו על איך כל העניין הזה תפח. עבירה מינורית אחת, והבן שלנו עצוב במשך חודשיים?

למחרת הבן שלנו חזר קורן מהלימודים.

"המורה אוהב אותי", הוא אמר. "הוא נתן לי תפקיד מיוחד לחלק את דפי העבודה. והוא נתן לי את זה." הוא פתח את אגרופו והראה לנו ממתק מעוך. "בגלל שאני לומד כל כך טוב. ואני ילד טוב."

אותו אירוע לימד אותי כמה דברים חשובים.

  1. גם מורים עלולים לשגות. המורה אולי טעה אבל זה לא סותר את העבודה הטובה שהוא עשה. אני צריכה לעבוד עם המורים של ילדיי, ולא נגדם. ובמקרה הזה, תגובתו של בני הייתה מבוססת על תפישה שגויה. חז"ל מלמדים אותנו לדון כל אדם לכף זכות, והמורה של בני זכאי לכך לא פחות מכל אדם אחר.

  2. גם הורים עלולים לטעות. חבל שהבן שלי לא סיפר לנו על זה קודם. מאז, הבהרתי לו שהוא לעולם לא יפסיד אם יגלה לנו את האמת. יש זמן ומקום ללמד ערכים, וכשהילד משתף אתכם בעולמו הפנימי, זה לא הזמן. למרות שאני תמיד מוצאת זמן לשוחח עם ילדיי, אני צריכה לחזק את ההבנה שתמיד בטוח לספר הכל לאמא ואבא.

  3. לא הייתי צריכה להניח למספר חודשים לחלוף, בלי לשמוע על הפרטים הקטנים בחייו של בני בבית הספר. למרות שהיינו בקשר קצר עם המורה, יכולנו לשאול אותו שאלות יותר ממוקדות, כמו - "איך הבן שלנו מתנהג? מי החברים שלו? האם הוא יושב מקדימה או מאחורה? האם היו מעידות שעלינו לדעת עליהן?

  4. בעולם הגדול, ביטחונם העצמי של ילדינו יספוג חבטות מדי פעם. אבל למרות שילדים מתרסקים במהירות, הם מסוגלים גם להתאושש בקלות. הבן שלי פרח בן לילה, ברגע שזכה בטיפה קטנה של רכות מהמורה שלו. אם נשטוף את ילדינו בעידוד וחיוביות, הם יעזרו לרפד את כל החבטות והמכות הרגשיות שהם עתידים לספוג. כמו שאמר הרב וולבה זצ"ל, אנחנו נוטעים ובונים. השתילים שלנו זקוקים להשקיה וטיפוח תכופים.

כשבני שב הביתה למחרת, הוא היה בטוח עוד יותר באהבתו והערכתו של המורה שלו. עכשיו, הבן שלי כבר התרגל למעמדו החדש, ואני מתרגלת לשלי.