אחד מזיכרונות הילדות החזקים ביותר שלי הוא שאבא שלי ע"ה החזיק אותי בידיו. גם היום, כשאני עוצם את עיני אני יכול להרגיש את ידיו החזקות אוחזות בי, ואת סנטרו הלא מגולח מתחכך בפני הילד בן הארבע שלי, והזיכרון כל כך מוחשי, עד ש-48 שנים אחר כך, הוא עדיין מעורר בי תחושת ביטחון. תחושה פנימית של אהבה, חמימות, קשר ושהכול יהיה בסדר. אבא מחזיק אותי, הכל בסדר. וגם אני בסדר.

התורה אומרת לנו שמשה רבנו נשא את בני ישראל כמו שאם מיניקה נושאת את עוללה. אנחנו רק צריכים להושיט את היד ולפתוח את עצמנו, כדי לחוש בחיבוק. אנחנו צריכים ללכת בעקבותיו.

אנחנו יודעים שחלק מתפקידנו כהורים, ואולי החלק החשוב ביותר, הוא המשימה ליצור בבתינו "סביבה תומכת" או "מחבקת", שתתמוך בכל ילד ושכל ילד ירגיש בה נתמך. הדבר הראשון בסביבה מחבקת הוא תחושת הביטחון. כל ילד צריך לחוש בטוח בכך שאף אחד לא יפגע בו בכוונה, בטוח בידיעה שאוהבים אותו, ושהוא חלק ממשהו גדול מעצמו - שהוא שייך ומקובל.

כל ילד צריך לחוש בטוח בידיעה שאוהבים אותו, ושהוא חלק ממשהו גדול מעצמו

אנחנו תומכים בילדים שלנו כשאנחנו נזהרים ברגשותיהם. אנחנו תומכים בילדינו כשאנחנו מעניקים להם תשומת לב, כשאנחנו מקדישים להם זמן ומאזינים באמת כשהם משוחחים איתנו. אנחנו תומכים בילדינו בחיוכים שלנו, במילים הטובות ובדברי העידוד. אנחנו תומכים בילדינו כשאנחנו סלע עליו הם יכולים להישען, כתף לבכות עליה, לב מבין, שמחים בשמחתם ומשתתפים בצערם.

אנחנו תומכים בילדינו גם כשאנחנו נותנים להם להיות אחראים למעשיהם, כשאנחנו מתעקשים שעליהם לשאת באחריות על התפקידים שלהם או כשאנחנו מבקשים באסרטיביות להתנצל כשהם פוגעים באחרים. אולם גם כשאנחנו רואים בהם בני אדם האחראים להתנהגותם, אסור לנו לשכוח שאנחנו עדיין תומכים בהם, והמסר חייב להיות: "אני אוהב אותך ואתה חשוב לי, ואני מצפה ממך ליותר".

אנחנו ממשיכים לתמוך בילדינו בבגרותם. ואנחנו ממשיכים לתמוך בהם כשאנחנו רואים את ההנאה והנחת שמשודרת בצורה ברורה מהעיניים שלהם. אנחנו תומכים בילדינו כשאנחנו מובילים אותם לחופה, וכשאנחנו תומכים בילדיהם.