בגן של בני מבקשים שנעשה לו אבחון.

בגן הילדים, כשמישהו נוגע בפנים של החבר שלו, זאת נחשבת התנהגות לא מתאימה. כשהוא פותח וסוגר שם מגירות בחוזקה, זה לא נקרא לתופף אלא להרוס. כשהוא לא מסוגל לשבת בלי לזוז, ויותר מעניין אותו לספר את הסיפורים שלו מאשר להקשיב לסיפור של הגננת, קוראים לזה בעיה.

הם חושבים שיש לו הפרעה. הם אומרים לי שהוא חי בעולם של דמיון.

ובכל זאת בבית, כשהוא מקרב אלי את הפנים שלו, ולוחץ את האף שלו על שלי, אני מוקסמת. כשהוא כורך את ידיו על שרוולי, ומלטף את ידי, אני מרימה אותו על הברכיים ואנחנו מספרים אחד לשני סיפורים. אני מתפעלת מהדמיון שלו, ונכנסת בקלות לעולמו מלא האנשים הזרים והמקומות הרחוקים, עולם שבו תעלומה מסתתרת מאחורי כל אבן.

אני קוראת לזה יצירתיות.

בבית, הוא פותח וסוגר כל מגירה. הוא כל הזמן חוקר. בעלי קורא לזה ידיים עסקניות. הוא מוקסם לגלות איך דברים עובדים, וכל הזמן שואל איך עובד החשמל, איך בטריות מפעילות דברים והאם יש למטוסים דלק.

בארוחת הצהריים, כשהוא משחק בשערה של אחותו ובועט בכיסא שלה, אנחנו אומרים שהוא לא יכול לשבת בשקט כי יש לו קוצים. לפעמים הוא גם מפיל את כוס המיץ שלו. אנחנו קוראים לזה להיות בן חמש.

בסוף שנת הלימודים בגן, קיבלתי מעטפה עבה של דיווחים. בדבריהם אני רואה ילד אחר. לבי מתאבן, וכל נשימה דורשת מאמץ.

הם מבקשים ממני לקחת אותו לאבחון. כעת כל אינטראקציה בינינו שקולה וזהירה. אני מוקפת ספקות. אני שואלת את עצמי שוב ושוב "האם זה נורמלי?"

אני זוכרת את החולצה שאחות של סבתא שלי קנתה לי פעם והיה כתוב עליה: "נורמלי זה משעמם". האם הזקתי לבני בהתעלמות מהנורמלי? אולי גם אני מופרעת משום שגם אני נהנית מהסיפורים שלו? אולי כולנו. אולי כל מי שבמשפחה שלנו נפל תחת כישוף מסוכן, ואנו שבויים בקסמו.

אני לא מוכנה לראות את בני דרך עיניים חיצוניות

אני רוצה להאמין באמיתות הניסיון שלי עם בני, ובכל זאת הבקשה שלהם הפרה את הקסם. הפה שלי מלא בטעם זר וכימי. המילים שלהם מציפות אותי. אני לא מוכנה לראות את בני דרך עיניים חיצוניות.

כל כולי מתמרדת נגד ביצוע האבחון הזה. מחשבות מטורפות מתרוצצות במוחי. אני אגן על הילד שלי מתווית. אני אעשה לו בית ספר בבית. אני אוותר על הקריירה שלי, הוא יותר חשוב מהעבודה.

ובכל זאת הבן שלי שייך לעולם. הוא עוזב את הבית בקלות, בלי להעיף מבט לאחור. הוא רוצה למצוא את מקומו בגן. הוא הרבה יותר מסתם תינוק של אמא שלו.

רק שבלימודים הוא לא יושב בשקט. הוא מתנדנד על הכיסא. הוא לא שומר את הידיים שלו לעצמו. הוא מטריד את החברים משום שלא כל ילד מתפעל מהחיבה הבלתי זהירה שלו. רוב בני החמש לא כורכים את ידיהם סביב כתפיהם של חבריהם כשהם מציעים להם לשחק.

הלוואי שמישהו היה יכול ליצור מציאות חלופית – מקום שבו בני חמש יוכלו להיות חופשיים להשתובב ולנוע כרצונם. בכל אופן, מה שלמדתי כאם הוא שאני יכולה רק ליצור את העולם שבתוך הבית. ברגע שילדיי עוזבים את הבית, הם חייבים להיות מוכנים לפגוש עולם שונה.

בלי האבחון הזה, הוא יהיה מטרה נוחה לתסכולם של המורים. הוא תמיד ייחשב עקשן ומרדן.

אז אני עושה את הטלפונים הנחוצים, ומחפשת מומחה שיוכל להבחין בין משובותיו של ילד קטן ואוהב הנאה לבין ילד מופרע. הבירור הזה הוא מתנה בשבילו. אני רוצה למצוא מישהו שעיניו לא כהו מקסם הילדות. אני רוצה למצוא מישהו שיראה בו הרבה יותר מסתם בעיית התנהגות. רק אז אקבע פגישה.

מאוחר יותר השנה, הוא ישב מול אדם זר שיבחן אותו, וכל מילה שלו תקבע לאיזו קופסא יכניסו אותו. בסופה של הפגישה, הוא יקבל שם נוסף, שם שלא אנו נבחר עבורו.

אולם אני מבטיחה לבני, שבבית שלנו, תמיד נכבד אותו על מה שהוא. נמשיך לראות את שמחתו ועליזותו, ואת מגע האהבה העדין שלו.