בגן של בני מבקשים שנעשה לו אבחון.
בגן הילדים, כשמישהו נוגע בפנים של החבר שלו, זאת נחשבת התנהגות לא מתאימה. כשהוא פותח וסוגר שם מגירות בחוזקה, זה לא נקרא לתופף אלא להרוס. כשהוא לא מסוגל לשבת בלי לזוז, ויותר מעניין אותו לספר את הסיפורים שלו מאשר להקשיב לסיפור של הגננת, קוראים לזה בעיה.
הם חושבים שיש לו הפרעה. הם אומרים לי שהוא חי בעולם של דמיון.
ובכל זאת בבית, כשהוא מקרב אלי את הפנים שלו, ולוחץ את האף שלו על שלי, אני מוקסמת. כשהוא כורך את ידיו על שרוולי, ומלטף את ידי, אני מרימה אותו על הברכיים ואנחנו מספרים אחד לשני סיפורים. אני מתפעלת מהדמיון שלו, ונכנסת בקלות לעולמו מלא האנשים הזרים והמקומות הרחוקים, עולם שבו תעלומה מסתתרת מאחורי כל אבן.
אני קוראת לזה יצירתיות.
בבית, הוא פותח וסוגר כל מגירה. הוא כל הזמן חוקר. בעלי קורא לזה ידיים עסקניות. הוא מוקסם לגלות איך דברים עובדים, וכל הזמן שואל איך עובד החשמל, איך בטריות מפעילות דברים והאם יש למטוסים דלק.
בארוחת הצהריים, כשהוא משחק בשערה של אחותו ובועט בכיסא שלה, אנחנו אומרים שהוא לא יכול לשבת בשקט כי יש לו קוצים. לפעמים הוא גם מפיל את כוס המיץ שלו. אנחנו קוראים לזה להיות בן חמש.
בסוף שנת הלימודים בגן, קיבלתי מעטפה עבה של דיווחים. בדבריהם אני רואה ילד אחר. לבי מתאבן, וכל נשימה דורשת מאמץ.
הם מבקשים ממני לקחת אותו לאבחון. כעת כל אינטראקציה בינינו שקולה וזהירה. אני מוקפת ספקות. אני שואלת את עצמי שוב ושוב "האם זה נורמלי?"
אני זוכרת את החולצה שאחות של סבתא שלי קנתה לי פעם והיה כתוב עליה: "נורמלי זה משעמם". האם הזקתי לבני בהתעלמות מהנורמלי? אולי גם אני מופרעת משום שגם אני נהנית מהסיפורים שלו? אולי כולנו. אולי כל מי שבמשפחה שלנו נפל תחת כישוף מסוכן, ואנו שבויים בקסמו.
אני לא מוכנה לראות את בני דרך עיניים חיצוניות
אני רוצה להאמין באמיתות הניסיון שלי עם בני, ובכל זאת הבקשה שלהם הפרה את הקסם. הפה שלי מלא בטעם זר וכימי. המילים שלהם מציפות אותי. אני לא מוכנה לראות את בני דרך עיניים חיצוניות.
כל כולי מתמרדת נגד ביצוע האבחון הזה. מחשבות מטורפות מתרוצצות במוחי. אני אגן על הילד שלי מתווית. אני אעשה לו בית ספר בבית. אני אוותר על הקריירה שלי, הוא יותר חשוב מהעבודה.
ובכל זאת הבן שלי שייך לעולם. הוא עוזב את הבית בקלות, בלי להעיף מבט לאחור. הוא רוצה למצוא את מקומו בגן. הוא הרבה יותר מסתם תינוק של אמא שלו.
רק שבלימודים הוא לא יושב בשקט. הוא מתנדנד על הכיסא. הוא לא שומר את הידיים שלו לעצמו. הוא מטריד את החברים משום שלא כל ילד מתפעל מהחיבה הבלתי זהירה שלו. רוב בני החמש לא כורכים את ידיהם סביב כתפיהם של חבריהם כשהם מציעים להם לשחק.
הלוואי שמישהו היה יכול ליצור מציאות חלופית – מקום שבו בני חמש יוכלו להיות חופשיים להשתובב ולנוע כרצונם. בכל אופן, מה שלמדתי כאם הוא שאני יכולה רק ליצור את העולם שבתוך הבית. ברגע שילדיי עוזבים את הבית, הם חייבים להיות מוכנים לפגוש עולם שונה.
בלי האבחון הזה, הוא יהיה מטרה נוחה לתסכולם של המורים. הוא תמיד ייחשב עקשן ומרדן.
אז אני עושה את הטלפונים הנחוצים, ומחפשת מומחה שיוכל להבחין בין משובותיו של ילד קטן ואוהב הנאה לבין ילד מופרע. הבירור הזה הוא מתנה בשבילו. אני רוצה למצוא מישהו שעיניו לא כהו מקסם הילדות. אני רוצה למצוא מישהו שיראה בו הרבה יותר מסתם בעיית התנהגות. רק אז אקבע פגישה.
מאוחר יותר השנה, הוא ישב מול אדם זר שיבחן אותו, וכל מילה שלו תקבע לאיזו קופסא יכניסו אותו. בסופה של הפגישה, הוא יקבל שם נוסף, שם שלא אנו נבחר עבורו.
אולם אני מבטיחה לבני, שבבית שלנו, תמיד נכבד אותו על מה שהוא. נמשיך לראות את שמחתו ועליזותו, ואת מגע האהבה העדין שלו.
(15) אנונימי, 24/7/2019 06:21
וואו מהממת שאת
(14) בחורה, 2/2/2015 07:04
תגובה
אני עברתי ועוברת את אותו הדבר עם ילדי ובהתחלה זה היה מאוד קשה לקבל ואח"כ מקבלים ומתרגלים וחיים עם זה לפעמים זה לא כל כך נורא לפי דעתי כמה שפחות כדורים זה יותר טוב לכולם
(13) אנונימי, 30/5/2012 18:52
הי, מנחת הורים יקרה, את לא קצת מוטה?
אף על פי שהצגת את עצמך כאם, בסוף המאמר מצויין שאת מנחת הורים. את לא מדברת בשם שיטת שפר במקרה? מוכר מדי השיטה של לדחות את כל האבחונים, לטמון את הראש בחול, ולטעון "הכל בסדר"... חבל, כי הרבה מדי פעמים בעיות מתעצמות אחר כך ויוצאות מכלל שליטה, והיה אפשר למנוע אותן כשהן עדיין קטנות.
(12) יצחק, 30/5/2012 15:49
הצעה לרופא מאבחן מקסים
שלום רב, גם לנו ילד מתוק בן 5 שמבחינות רבות הוא גאון ועולה על כל בני כיתתו בגן, אבל בכל זאת המערכת אבחנה אצלו כל מיני "בעיות" שונות, עד כדי כך שבאבחון מוקדם אחד אפילו העלו את המחשבה שהוא כמעט אוטיסט, ח"ו. פנינו לאבחונים נוספים עד שהגענו לסיכום שהוא צריך ריפוי בעיסוק וטיפול עם קלינאית תקשורת, ואחרי שנתיים של טיפולים כוכבו דרך כמו מטאור וכל מי שהיינו אצלו אמר שהמשך הטיפול כמעט מיותר חוץ מהצורך לקדם אותו במיומנויות שונות. הרופא המאבחן שאיבחן בצורה מושלמת את מצבו (אחרי שהיינו כבר אצל רופא אחד ולא היינו מרוצים בכלל) הוא דוקטור חנוך קאסוטו מירושלים. הרופא הזה הוא נוירולוג ילדים ובכל מה שקשור באבחון של ילדים הוא פשוט קוסם! יש לו גישה מיידית לילד, והוא רואה מיד מה יש ומה אין בילד, ללא הנחות מוקדמות וללא שדעתו תהיה קבועה מראש על פי הדוחות שקיבל. קיבלנו עליו המלצות מכמה אנשי מקצוע בקלינאות תקשורת וריפוי בעיסוק, ובהמשך המלצנו עליו בעצמנו לכמה ידידים שנצרכו לאבחן את הילדים שלהם וכולם חזרו המומים מהמקצועיות שלו ומהקסם שלו עם ילדים. לדעתי שווה לבוא אליו אפילו מקצה הארץ וליהנות מאבחון מדויק ומושלם.
(11) אנונימי, 30/5/2012 14:07
תודה על המידע שיכול לעזור לנו
(10) דס, 30/5/2012 11:11
תראי מה זה חיבור לה'. אני בשוק!
אנחנו בדיוק באותה הסירה עם בן ה5 המוכשר שלי. היום דברתי על זה בטלפון ופתאום אני פותחת את המחשב ורואה את המאמר מולי. תודה רבה לך על כתיבתך ושליחותך במאמר זה.זה בדיוק מה שהייתי צריכה לקרא. שיהיה ב"הצלחה לשתינו! והכי חשוב שנמשיך לאהוב.
(9) אנונימי, 28/5/2012 20:47
גישה הורית יפה כל כך, ציפורה.
מאחלת לך למצוא בקרוב את המאבחן הנכון...
(8) אנונימי, 28/5/2012 20:43
אל תפגעו בילד-גודל האחריות!
הורים תשמרו על הילד!! מספיק קשה לו שבחוץ הוא מרגיש שונה מהחברים. תנו לו הרבה אהבה בבית (הרבה!!) ושירגיש מושלם עם איך שהוא- הערות של "זה לא נורמלי" לילד מסוגלות להרוג אותו נפשית לכל החיים. (זה לא סותר לעזור לו להתרגל למסגרת בחוץ אבל עם הערכה רבה ואהבה לאורך כל הדרך) וצריך לעצור את ההגדרה הזו "לא נורמלי" זה פוצע ילד ומאד-ניתן לראות - זה מתקשר לילד כאחת הפגיעות הקשות ועד לגיל מבוגר- "מה, אני באמת לא נורמלי?"... יהי רצון שאף אחד/ת לא יטעה, יפגע או יעשה ח"ו שגיאות עם ילד-- גודל האחריות!
(7) שרון, 28/5/2012 20:21
התברכי באינטואיציה שלך - איזו העזה ופתיחות יפה ורגישות לשתף.
העצה היחידה שיש לי אליך היא - חזקי את עצמך. זה הרבה יותר קל ויעיל מאשר לוותר על עצמך או ללחום במערכת. גם אם תחליטי ללכת לאבחון בסופו של דבר, אל תלכי רק כי במערכת צריכים שקט. לכי אם את בעומק תחושותייך חושבת שיש משהו שהאינטואיציה שלך רומזת לו. אם את מרגישה שהם אולי צודקים קצת(לא בשם שהם נותנים לדברים אלא באיכות שלהם) רק אם את מרגישה שיש משהו כזה ובתנאי שהוא יטופל באותה רגישות בה יאובחן והוא יקדם את ילדך, לכי על זה. האמיני רק בעצמך. את מכירה את ילדך הכי טוב - נטו - ללא השוואות, ללא פחד, ללא מגירות. תלחמי בעד ילדך כמה שרק את תוכלי - ממקום חזק, מאמין ורגיש כל כך. יישר כוחך והמון רגיעה ועוצמה לכולכם.
(6) אנונימי, 28/5/2012 17:24
ציפורה יקרה
אין ספק שהמצב בו את נמצאת הוא לא פשוט. השאלה האם הוא״נורמלי״ אינה במקום. גם ילדים המאובחנים כבעלי הפרעת קשב וריכוז הינם נורמליים לחלוטין! מניסיוני האישי כאימא לארבעה ילדים מקסימים ויצירתיים ובעצם היותי בעלת מתנת קשב וריכוז משמעותית כל מה שנותר לי הוא להגיד לך שהילד שלך מקסים ויצירתי בדיוק כמו שאת רואה אותו. מניסיוני המאוד אישי אני גם יכולה לספר לך שהתרופות שאני וילדיי לוקחים בסך הכל עוזרים לדברים להסתדר במקום ולמנוע תסכולים מיותרים. אני דרך אגב הייתי מאוד אנטי תרופות אבל אחרי ששימשתי כשפן נסיונות וראיתי איך טיפול תרופתי מאוזן ומתאים שימר את איכות החיים שלי באופן מדהים החלטתי שאני אתן לילדים שלי גם וזאת בעיקר למנוע מהם תסכולים מיותרים בעתיד ואובדן בטחון עצמי! מה שכן צריך מאוד להזהר במאבחן כיוון שיש הרבה שרלטנים בשוק. אני עשיתי מחקר שוק וראיתי תמי הרבה ובסופו של דבר הגעתי לבן אדם מקסים ואיכפתי בשם בועז רפפורט ממרפאת קשב ואני ממליצה עליו בחום! שיהיה בהצלחה ולעולם תסמכי על עצמך והאינטואיציה האימהית שלך ולא על תגובת הסביבה!!! בהצלחה אימא שאוהבת את הילדים שלה יותר מהחיים שלה!!
אנונימי, 30/5/2012 18:53
אנונימית, כל הכבוד!!!
איזו גישה יפה. בדיוק גיליתי אצל עצמי לאחרונה הפרעת קשב, ועוד לא החלטתי בדיוק לאן אני לוקחת את זה. את גורמת לי לשקול בשנית.
(5) אנונימי, 28/5/2012 16:12
הזדהיתי עם כל מילה
ממש מרגש. מזדהה עם כל מילה כמי שעוברת דברים דומים. יחד עם זאת יש לזכור כי אנו מכירות את הילדים שלנו הטוב ביותר. במכלול. עלינו לזכור זאת. אף איש מקצוע לא יודע משהו על הילד שאנו לא יודעות. אנו מכירות את חולשותיו ואנו גם יודעות את הכוחות שבו. יש להקשיב למה שאומרים מבחוץ ולהכניס זאת לתמונה השלמה.
(4) טליה, 28/5/2012 15:54
מאובחן
אמא יקרה. אני יכולה להבין את הקושי שלך כאם כאשר שולחים את בנך לאיבחונים ומוצאים בו "ליקויים". כפי שהצגת את סיפורך ,יתכן ולילדך קושי בוויסזות חושי .דבר שיוצר בין השאר קושי בגבולות. ככל שתקדימי לאבחן ולטפל כך תיטיבי עם ילדך. הטיפול במקרה כזה הינו קצר והתוצאות טובות מאוד. הגננת רואה וחווה את ילדך בצורה שונה ממך.לא כדאי להתעלם מבקשתה. אשמח להסביר לך בהרחבה.במקצעי אני עוסקת באיבחון ושיפור יכולות. בברכה
(3) אלי אה, 28/5/2012 12:44
ליבי ליבי
ליבי ליבי! והם לא ירפו כי הם לא יכולים לראות את הקסם. וכשתימצאי את המאבחן שעיניו לא כהו! אנא שתפי אותי.
(2) יהודית, 28/5/2012 12:20
הילד שלך הוא ילד
קראתי בעיון רב את מה שעברת כאם עם בנך ולצערי לא הופתעתי מהתגובות של מערכת החינוך, שלצערנו היו עסוקה במדידה שלל ציוניםף יש טבלאות וכולם צריכים להתאים לשבלונה. אך,ברוך השם, שהילד שלך זכה באם כמוך שמבינה שהילד שלה בסדר גמור. אני יכולה רק להמליץ לך כאם וכמחנכת ,לא לקחת ללב הערות של מערכת החינוך. כן הייתי עושה לבני אבחון כדי להיות שקטה ולדעת כיצד לכוון את המורים בעבודה עימו במידה ושי קושי. כל ילד יכול הלצליח אם יש לו אהבה אינסופית וקבל הבבית,אל תדאגי.
(1) לאה, 28/5/2012 11:33
משהו באמצע
אני חושבת שניתן לגשר בין האהבה והכבוד שניתן לרחוש לילד, לבין הרצון לעזור לו להסתגל ולהשתלב וכל שאר המילים - האולי מעצבנות לפעמים, אבל מבטאות את השאיפה והאהבה שיש כלפי הילד, לעזור לו ביצירת הקשר עם העולם מבחוץ. זה נכון שעולם פנימי עשיר אינו מובן מאליו ויקר לכשלעצמו, אבל יש גם צד חשוב בעניין הזה והוא החיבור למציאות החיצונה, לחברת הילדים בגן, ובבית הספר, ובצבא, כי הרי לא נרצה להגביל את הילד ולמנוע ממנו גבולות שמחר יעזרו לו לבחור, ולעמוד כאדם עצמאי.