רשימת תפוצה
האתר בעבודות תחזוקה מצטערים על אי הנוחות הזמנית, נשוב בקרוב!

הורות

כשהמורה מתקשרת

י״ג בטבת ה׳תשע״ב י״ג בטבת ה׳תשע״ב 08/01/2012 | מאת אמונה ברוורמן

לפני שאתם קובעים דעה, הקשיבו לצד של הילדים שלכם.

אתמול סיפרה לי חברה 'סיפור של בית ספר'. סיפור שבמשך השנים כבר שמעתי בוריאציות רבות ממכריי.

אמהּ של אחת מחברותיה של בתהּ התקשרה כדי לדבר איתה על התנהגותן הרעה של שתי בנותיהן בכיתה. החברה שלי לא הייתה בבית, כך שהיא לא הספיקה לשמוע את כל הפרטים מבתהּ, אבל היא הזדעזעה. האִם היא לא חנכה אותה לא לענות למורים? איפה היא טעתה? כיצד היא תוכל להראות את פניה שוב בבית הספר?

ברגע שהיא ראתה את בתהּ התחיל מטח הביקורת. "אני לא מאמינה שהתנהגת בצורה כזאת. איך את לא מתביישת. הסברתי לך מה התוצאות של חוצפה."

"אבל אמא", אמרה לה בתה בדמעות, "את לא רוצה לשמוע קודם את הצד שלי?"

תהיה הסיבה אשר תהיה, הילדים שלנו מרגישים נבגדים

אנחנו נוטים להאמין יותר לאחרים מאשר לילדים שלנו. לא כל כך ברור לי למה, אולי זה בגלל שאנחנו כל כך נבוכים שבאותו הרגע קשה לנו לראות את הדברים לאשורם? אולי אנחנו מקבלים את זה באופן אישי, ויותר מדי מתרכזים בביקורת המשתמעת על שיטות החינוך שלנו, מאשר בטובתם של ילדינו? אולי אנחנו נותנים באופן אוטומטי יותר אמון באדם בעל תפקיד סמכותי? או שאולי אנחנו מתרכזים יותר מדי בשמירה על יציבותה של ספינת הידידויות שלנו?

תהיה הסיבה אשר תהיה, הילדים שלנו מרגישים נבגדים. חוף המבטחים שלהם אינו בטוח עוד, ואין להם לאן לפנות.

מה עלינו לעשות?

1) אם הגבתם מבלי להקשיב, פתחו בהתנצלות: "מצטערים, היינו צריכים לשמוע אותך קודם. ספר/י לי מה קרה."

2) נסו לברר את העובדות לאשורן, או לכל הפחות לקבל פרטים מדויקים ככל האפשר. חברה אחרת תיארה בפני את הסצנה הבאה: אחרי שחברה של בתהּ שיחקה אצלם בבית, היא קבלה טלפון מאמהּ של אותה חברה. מייד אחרי שהיא הניחה את השפופרת, היא התנפלה על בתה בת ה-10: "אמא של שרה התקשרה להגיד לי שכששרה באה לשחק אצלנו לא נתת לה לשחק בצעצועים שלך, לא הצעת לה שום כיבוד וסתם ישבת לך בפינה ושיחקת עם עצמך. אני לא יכולה להאמין שהבת שלי מתנהגת בצורה כזאת. כמה פעמים דיברנו על הכנסת אורחים?! עוד לא למדת איך משתפים חברות בחפצים שלך?!" הבת שלה התחילה לבכות, וכשהיא נרגעה היא סיפרה, "זה בכלל לא מה שקרה. הצעתי לה כמה משחקים והיא לא רצתה. הבאתי עוגיות ושתייה והיא אמרה שהיא בכלל לא רעבה. כל מה שהצעתי לה היא משכה בכתפיים ואמרה לא. אז בסוף נמאס לי והתחלתי לשחק לבד."

3) תמכו בילד שלכם ויחד עם זה עודדו אותו/אותה לבחור בדרך המלך. פעם אמא אחת התקשרה אליי (נראה לי שצברתי לפחות שיחה אחת לכל ילד בסביבות כיתה ה'!) לספר שקבוצת בנות נטפלה לבת שלה בבית הספר, ושהבת שלי הייתה חלק מאותה קבוצה. הופתעתי מאוד – לא בגלל שהילדים שלי מלאכים, אלא בגלל שהתנהגות כזאת לא התאימה לאופייה של הבת המדוברת – אבל הבטחתי לשוחח איתה. כשהעליתי את הנושא בעדינות, הבת שלי הבטיחה לי שהיא לא הייתה חלק מאותה קבוצה. "אני מאמינה לך", אמרתי, "אבל מכיוון שהבת השנייה חושבת שאת כן, אולי כדאי שבכל אופן תבקשי ממנה סליחה? את לא תפסידי כלום, והיא תרגיש טוב יותר."

לכל סיפור קיימים לפחות שני צדדים. לפעמים הילדים שלנו טועים באמת (כן, זאת המציאות), ואנחנו צריכים לתת להם הזדמנות להודות בכך או להסביר את עצמם. ויהיה אשר יהיה הסיפור שלהם, עלינו להקשיב מתוך אהבה ועידוד, ואם הם מרשים לנו, אז גם עם יד על הכתף.

אולי נגלה שהם באמת לא התנהגו כמו שצריך. אולי הם באמת צריכים להתנצל. אולי הם צריכים לראות שיש תוצאות למעשיהם.

אבל הדיאלוג יהיה שונה לחלוטין אם הדאגה המרכזית שלנו תהיה כיצד אוכל לעזור לילד שלי לצמוח מההתנסות הזאת ולהמשיך לחוש אהוב? ולא מה יחשבו השכנים? או למה זה קורה לי?

ילדים לעולם אינם נפגעים מעודף אהבה.

מאמרים נבחרים

1 2 3 576

Donnez du pouvoir à votre voyage juif

Inscrivez-vous à l'e-mail hebdomadaire d'Aish.com

Error: Contact form not found.

הצטרפו לניוזלטר השבועי

linkedin facebook pinterest youtube rss twitter instagram facebook-blank rss-blank linkedin-blank pinterest youtube twitter instagram דילוג לתוכן