בעלי ואני גדלנו שנינו בבתים שאמנם סיפקו את צרכינו הגשמיים, אבל לא ממש את הרגשיים. לא שהזניחו אותנו. היינו שייכים למעמד הבינוני – אני השתתפתי בחוגי בלט ודרמה, ובקיץ הייתי מבלה בקאנטרי קלאב. בעלי למד פסנתר, היה חבר בתנועת-נוער ויצא למחנות קיץ.

ובכל זאת, כשהכרנו, זיהינו זה בזה מידה רבה של בדידות. זאת הייתה בדידות שנובעת מההרגשה "שאין לך מקום במשפחה שלך.  זאת הייתה הבדידות של "להיראות ולא להישמע.

הקושי כשגדלים במשפחה מסוג זה, הוא שאחרי שלא שמו לב לצרכים הרגשיים שלך במשך זמן כה רב, אתה מתחיל להסתפק אם יש לך בכלל רגשות ואם יש לך את הזכות להרגיש אותם. שנינו יצאנו משכילים ומלומדים, אנשים שחיו חיים שנשלטים על ידי השכל ולא על ידי הלב.

היינו צריכים ללמוד כיצד להתקרב זה אל זה, במקום לשקוע בשקט לתוך אחד מספרי הקריאה הרבים

כשהתחתנו, היינו צריכים ללמוד כיצד להתקרב זה אל זה, במקום לשקוע בשקט לתוך אחד מספרי הקריאה הרבים שכיסו את מדפי הקירות בביתנו. היינו צריכים ללמוד כיצד לומר, "אני צריך/צריכה אותך כעת. בבקשה תסגור את הספר/ המחשב/ הנייד ותן לי תשומת לב".

זה לא היה קל, וזה לא בא לנו בטבעיות. הלכנו לטיפול זוגי וקראנו ספרי עזרה עצמית, על  נישואין מוצלחים. עשינו שעורי בית, את התרגילים המומלצים. כתבנו רשימות, ערכנו תרשימים, ולמדנו איך להקשיב באופן פעיל. נכשלנו ונפלנו הרבה בעודנו שואפים לפתח קרבה אמיתית, וזה בהחלט היה עדיף מבריחה אל מאחורי חומותיה המוכרים של השתיקה, תוך העמדת פנים כאילו אין לנו צרכים רגשיים, משום שחששנו להביע אותם. בסופו של דבר הגענו למערכת יחסים מספקת בינינו, שיכולה גם לתמוך במשפחה משלנו.

אנו מתפעלים איך הילדים שלנו מצליחים לבטא את עצמם. בן הארבע שלי יודע לומר: "בבקשה אל תכריחו אותי לעשות את זה, זה מדי מפחיד." אחותו הגדולה יותר יכולה לומר, "פגעת ברגשות שלי כשאמרת את זה, ולמרות שלא בכיתי עם העיניים, בכיתי בלב." לפעמים אני שומעת אותה אומרת לאחיה הקטן. "אל תבכה, תשתמש במילים שלך. תגיד לי מה לא בסדר."

הכלל בבית שלנו הוא שתמיד יש מקום לרגשות, ובעוד שהרגשות שלהם אינם קובעים את הכללים של הבית, ולילדים שלי יש גבולות ברורים שהם יודעים לא לחצות, בכל זאת אחריותנו כהורים היא לתת להם הרגשה שאנחנו נמצאים שם כדי לשמוע אותם, ושמובטחת להם האפשרות להישמע.

לא קל להתייחס לאחריות הנוספת הזאת של האזנה אקטיבית כאל הוראה, לימוד או הדרכה, אבל המאמץ משתלם. כשהילדים שלי הולכים לישון, אני מנצלת את זמן ההשכבה כדי להקשיב להגיגיהם המעורפלים האחרונים על היום שעבר עליהם. אני יודעת מי החברים שלהם, אני יודעת מי פגע ברגשותיהם. אני יודעת שלפעמים קשה להקשיב למורה שמדברת בקול מוזר, ושהנטייה לצחקק בזמנים כאלה יכולה להיות חזקה מהם.

ובכל זאת, אני יודעת גם שמדי פעם המחשבות האקראיות הללו נדחקות מפני דאגות רציניות יותר, כגון "אמא, את אוהבת אותי כשאני לא מתנהגת יפה? ואם כן, אז למה את מענישה אותי?"

במקרים הללו אני מאמינה שההקשבה שלי, יותר מהתשובות שלי, הן גילוי האהבה האמיתי לילדיי. אני מקווה שיום אחד הילדים שלי ידעו שכל מילה או מחשבה שהם חלקו עמנו, נשמעה, נקלטה ונשמרה, והפכה לחלק ממרקמו העדין של הבית שלנו.