אין דבר מלחיץ יותר מלהיות הורים. אנחנו כל הזמן בוחנים את עצמנו במבט לאחור, ומלקים את עצמנו על כל החלטה, מעשה או מילה. אנחנו קוראים ספרים ומשתתפים בשיעורים כדי למצוא את תשובות הפלא, ורוצים באופן נואש לעשות את הדבר הנכון.

בשלב כלשהו, כשהילדים שלי עוד היו קטנים, ולבעלי ולי היו מעט מאוד הזדמנויות לצאת יחד לערבים פרטיים משלנו, הגעתי להחלטה נחרצת: "אני לא מתכוונת לבלות את 'זמן היחד' היקר שלנו, בלי הילדים, בהשתתפות בשיעורי חינוך!"

עם זאת, משום שהילדים כל כך יקרים לנו, משום שהם כל כך חשובים לנו, אנחנו לא יכולים להימנע מעיסוקים אלה לגמרי. כך שבסופו של דבר קראנו יחד מאמר נוסף, השתתפנו בסדנא נוספת, התקשרנו לחברים ומורים כדי לקבל עצה. לא הכל בידינו, אבל קיימים כמה עקרונות אוניברסאליים, ולהלן אחד מהם:

ילדים זקוקים נואשות לתשומת הלב שלנו ומעוניינים בה. ידוע לכולם שאם הם לא יקבלו אותה בדרך הנכונה, הם ינסו להשיג אותה בדרך אחרת. ידוע לנו גם שעלינו לעודד ולחזק התנהגויות רצויות, ובכל זאת, פעמים רבות אנחנו שוגים בנקודה הזאת. אנחנו מתעלמים מילד שמתנהג יפה, משום שאנחנו טרודים בגערות או בהתייחסויות אחרות שנועדו לטפל במי שלא.

פעמים רבות אנחנו מתעלמים מילד שמתנהג יפה, משום שאנחנו טרודים בגערות שנועדו לטפל במי שלא

חשוב מאוד לתת לילדים שלנו תשומת לב כשהם מתנהגים יפה, ולא כשהם לא בסדר. לא רק כדי שהם לא ינסו למשוך תשומת לב בצורה שלילית, אלא גם משום שלפעמים אנחנו מתעלמים מהילד שמתנהג יפה, בשל צרכיו של הילד שאינו מתנהג כראוי.

לעולם לא אשכח פרויקט קיץ שעשיתי באוניברסיטה. אחד הסטודנטים שהשתתף באותו פרויקט, היה מאחר בקביעות. בפעם היחידה בכל הקיץ בה הוא הגיע בזמן – כולם שמו לב והחמיאו לו. אני לא זכיתי לשום כבוד על כך שהגעתי בזמן מדי יום. זאת לא הייתה טראומה רצינית, אבל היא לימדה אותי לקח חשוב בתחום חינוך הילדים. אם נתמקד בילד שכוסס את הציפורניים, במקום בזה שאוכל את ארוחותיו ללא בעיות; אם נתמקד בילד שמתקשה לשבת ולהכין את שיעורי הבית, במקום בחרוץ הכיתה – יתכן שנעביר להם את המסר הלא רצוי. אולי, בסופו של יום, נרפה את ידיו של הילד שמתנהג יפה, ונעודד את השני להמשיך במעשיו הלא בדיוק אידיאליים.

דרוש איזון, אולם עלינו להיזהר באופן בו אנו מטים את כפות המאזניים. עלינו להשקיע יותר בשיעורי החשבון של הילד שמתקשה במקצוע, ובכל זאת איננו יכולים להרשות לעצמנו לשכוח לשבח את מאמציו של מי שאינו מתקשה. איננו יכולים לקבל כמובן מאליו שהם יכירו בהישגיהם, והם ודאי לא ידעו זאת אלמלא נאמר להם בעצמנו.

כל הילדים, הנגררים והמובילים, המצטיינים והנכשלים, הנדיבים והאנוכיים, זקוקים נואשות לאהבה ולתשומת לב חיובית. והתפקיד שלנו – קל להגיד וקשה לעשות – הוא לספק להם אותה.