הורים רבים שואלים את עצמם כיצד לטפח את היצירתיות של ילדיהם, ומבזבזים את הונם תוך כדי חיפוש אחר התשובה. יש לי שתי עצות פשוטות וחינמיות שיכולות לעזור לפתור את הדילמה.

האחת, תשאירו אותם לבד.

מה? לא להשגיח? לא לארגן? לא לגרור לחוגים? יש הרבה יותר סיכויים שהצד היצירתי שלהם יפרח אם לא נתאמץ בכל הכוח לפתח אותו. נכון, אם הם בוחרים בתחום התמקדות מסוים, עלינו לספק להם את המסגרת המתאימה, אבל הניחו להם לבחור. תראו אם הם נמשכים לצעצועי כלי הנגינה (ולאיזה מהם במיוחד!) או לפסנתר האמיתי בסלון. אני החלטתי לא לריב עם הילדים שלי על אימוני נגינה. אם הם לא מתרגלים, השיעורים ייפסקו – הם צריכים לרצות בזה מספיק כדי להשקיע בזה, לא אני.

האם הם לוקחים את הצבעים והלורדים ורוצים לעשות יצירות כל אחר הצהריים? אולי דה-וינצ'י חדש צומח אצלכם בבית? סביר יותר שפשוט כיף להם לעשות את זה כרגע. אבל גם זה בסדר. הצד היצירתי שלהם עדיין מתפתח, גם בלי ההדרכה המקצועית.

גיליתי שרכישת "ספר מערכי שיעור" סיפקה לבנותיי אינספור שעות הנאה במשחקי 'בית ספר' – והפעם כשהן המורות ובידיהן מצוי כל הכוח. אני מקווה שהן היו יצירתיות במיוחד ושהמורות שלהן לא צועקות עליהן באמת כמו שהן צעקו על תלמידיהן הדמיוניים.

יש כמובן את הקופסאות המפורסמות שנועדו כדי שהצעצועים יהיו בהישג ידם. ויש את הבחוץ – חצר אחורית או מגרש משחקים בהם הילדים יכולים לשוטט תחת השגחת ההורים, שם התערבות מינימאלית יכולה להוביל לשעות רבות של הנאה יצירתית. אני זוכרת את ילדי השכונה שלנו מצטרפים ל"תיאטרון" של החצר האחורית שלנו, שגרם להם יותר הנאה מחלק ממופעי התיאטרון הידועים. נראה לי שתיאוריית ההורות של חברתי - מטפלת משפחתית מנוסה - מתאימה לכאן. היא מעודדת "התעלמות חיובית". היצירתיות של הילדים תגדל בלי ההגבלה התמידית של נוכחות הורית והנחיות, אם פשוט נשאיר אותם קצת לבד ולא נכפה עליהם יותר מידי תוכניות "לעידוד היצירתיות".

נראה פרדוכסלי לדאוג ליצירתיות של הילדים שלנו, ועם זאת לתקוע אותם במשך שעות מול הטלוויזיה

העצה השנייה שלי – עוד יותר קיצונית מקודמתה – היא לכבות את הטלוויזיה. ממש פרדוכסלי לדאוג ליצירתיות של הילדים שלנו, ועם זאת לתקוע אותם במשך שעות מול הטלוויזיה. נראה לי שאין דבר שמקהה את האימפולסים היצירתיים שבהם יותר מישיבה פאסיבית מול הטלוויזיה. הפסיביות מעודדת ציפייה להעסקה בלי כל צורך במאמץ או בהשתתפות. בבית שלי אין טלוויזיה מסיבות רבות כולל התוכן (פשוט בלתי אפשרי לשלוט בו כל הזמן – האם המשפחה שלכם באמת צופה רק בערוץ ההיסטוריה?), המריבות הצפויות (לילדים יש מספיק על מה לריב גם אם לא נוסיף לתערובת מריבות בנוסח תורו של מי לראות מה) והפאסיביות. כל לימוד (לא רק מהסוג היצירתי) מדוכא על ידי פעילות משתקת מוח זאת (פשוטו כמשמעו – חקרו את זה).

אז אם אנחנו באמת רוצים שהילדים שלנו יהיו יצירתיים, שיהיה להם צד ספונטאני, שהם יחשבו על פעילויות משל עצמם, אני ממליצה להגביל את שעות הצפייה שלהם בטלוויזיה (אני מנסה להיות ריאלית ולא להציע לכם להיפטר ממנה אחת ולתמיד!), ולהוציא את עצמכם מהסרט.

גיליתי שבכל פעם שהתעוררו בילדים שלי ציפיות שבעלי ואני נספק להם תעסוקה – בימי החופש למשל – לא היה סוף לנדנודים "מתי יוצאים?" "לאן הולכים?" אבל אם אמרנו "היום אתם דואגים לעצמכם", תוך זמן קצר הם התחילו לשחק יחד (בדרך כלל) בשמחה. הילדים הם יצירתיים מטבעם, ואנחנו לא צריכים לטפח את היצירתיות שלהם מעבר לסילוק כל מכשול שאנחנו בעצמנו מציבים בדרכה.