לשרה יש חמישה ילדים בריאים, שמחים ופעילים, שבאופן טבעי מסוגלים להתנהג באופן שיכול להוציא כל הורה שפוי מדעתו, אבל מעולם לא ראיתי אותה מגלה שום סימן לאיבוד השלווה, אפילו לרגע קט. יש לה עיניים תכולות בהירות שמשקפות תמיד ים של רוגע, אפילו כשהבית שלה סוער ורוגש. היא מדברת בשקט וברכות, למרות נדנודים מחרישי אוזניים או מריבות אחים נמרצות.

אמנם הכרתי את שרה כשעדיין הייתי רווקה ולא היה לי מושג איזה אתגר זה לאמא לשמור על רוגע ברגעים מעין אלה, אבל מה שכבר ידעתי הספיק כדי להרגיש ששרה שונה מרוב ההורים.

במקרה יוצא דופן, כששתינו היינו שקועות בשיחה, בנה בן החמש של שרה לקח שלט זכוכית לדלת, שהיה עטוף כמתנה עבור דודו שהתחתן זה עתה. אמא שלו שלחה לעברו מבט ואמרה ברוגע, "בבקשה תניח את זה, אני לא רוצה שזה יישבר".

הוא המשיך להחזיק במתנה השבירה. "בבקשה תניח את זה, זה עלול להישבר." אבל הוא לא הניח את המתנה.

אחרי רגע, שמענו את הנפילה ואת הזכוכית נשברת. שרה גחנה ללא מילים, הרימה את אריזת הצלופן של הזכוכית המנופצת, והניחה אותה על השולחן לצידה. היא נעצה את עיניה בעיניו של בנה ולא הסירה אותן לכמה רגעים, ואז היא פנתה אליי והמשיכה את השיחה מהמקום שבו הפסקנו.

ביטאתי את התפעלותי וביקשתי ממנה לגלות לי את סוד השלווה שלה

כשבנה חמק מהחדר בבושה ויצא לחפש ריגושים במקום אחר, ביטאתי את התפעלותי וביקשתי ממנה לגלות לי את סוד השלווה שלה. היא סיפרה לי שלפני מספר שנים היא נסעה אל הרבנית קנייבסקי, אשתו של הרב חיים קנייבסקי אחד מגדולי עולם התורה בדורנו, ושאלה אותה, "מה אני יכולה לעשות כדי להיות אמא טובה?"

הרבנית המבוגרת והחכמה ענתה שהיא צריכה לקרוא פעמיים בשבוע את איגרת הרמב"ן. מכתב שכתב הרמב"ן, שחי במאה ה-13, לבנו. במכתבו, הוא נותן לנו עצה יסודית כיצד להפוך להיות האנשים שאנחנו רוצים להיות, כשהוא מדגיש במיוחד את חשיבותם של הענווה בפני כל אדם ושל דיבור בנחת בכל עת. שרה הבטיחה לי שהשינון התמידי של האיגרת, הוא הוא שהפך אותה להיות אדם רגוע כמו שהיא.

דחפים זרים

והנה אני עומדת 9 שנים אחר כך, אמא לשלושה ילדים בריאים וקופצניים משל עצמי. מכיוון שמעולם לא החשבתי את עצמי לאישה כעסנית מטבעי, לא יכולתי להתכונן לאתגר השליטה בכעס בתור אם. להיפך, תמיד הייתי כל כך גאה באופיי הנוח ובהעדרם של סכסוכים מחיי החברה שלי. אני זוכרת בבירור שהייתי רואה אנשים זרים צועקים או אפילו מכים את ילדיהם בציבור, והייתי משוכנעת שרק טיפוסים פסיכוטיים מסוגלים להגיע להתנהגויות כאלה. כך שהחוויה החדשה הזאת, של להט שנולד מכעס שמפעפע בכל גופי הייתה עבורי תופעה חדשה. הדחפים הזרים האלה שמלאו את קרביי הביכו אותי לחלוטין. האם אני מאותו סוג של האנשים העלומים מזיכרוני?

זכרתי את המרשם הסודי של שרה, כיצד להיות אם רגועה. שלפתי מהמדף עותק של איגרת הרמב"ן, ניגבתי את שכבת האבק שהצטברה עליו, והתחלתי להחדיר את המסר שלו להווייתי.

"תנהג תמיד לדבר כל דבריך בנחת. לכל אדם ובכל עת ובזה תינצל מן הכעס. שהיא מידה רעה, להחטיא בני אדם."

המכתב התמציתי עובר דרך שלבים בצמיחה אישית - מריסון הכעס, דרך רכישת ענווה ועד ליצירת קשר עמוק עם אלוקים. המתכון מתחיל בעצה לדבר בנחת. פשוט לא להרים את הקול. שלוט בכך, והשג שליטה בעצמך – מבצע לא פשוט.

איגרת הרמב"ן הוכיחה את עצמה כיעילה מאוד לרבים. למעשה, לא מדובר בתהליך הבנה לוגי, מכיוון שקריאה חד-פעמית של האיגרת לא אומרת שהיא חדרה למעשה אל הלב ושהקורא השתנה לנצח. אבל המכתב מסתיים בהבטחה שמי שיקרא אותו לכל הפחות אחת לשבוע, יראה הצלחה והתגשמות רצונותיו בכל המישורים, אולם בעיקר באלה שקוראי האיגרת מקווים להשיג, בשליטה בכעס וברכישת ענווה.

הרב אברהם חיים פוייר חיבר חוברת מקסימה, 'מכתב לדורות', בה הוא מרחיב על כל שורה באיגרת זאת. הוא מסביר שכאשר אדם מרגיש שמצבו נתון בשליטתו, הוא נלחץ מכל מצב מדאיג, משום שהוא מדמיין שהעולם כולו תובע את תשומת ליבו ותגובתו. לכן הוא צועק בחזרה, מרים את קולו בניסיון להשיג שליטה על המוסרות שמעולם לא היו בידיו.

ולעומת זאת, מי שלמד לבטוח באלוקים, רגוע ומושל ברוחו, מפני שהידיעה שאלוקים שולט בכל מרגיעה אותו. הוא חופשי לדבר בנחת וברוגע, משום שאין לו צורך להוכיח את עצמו לאף אחד, כולל לו עצמו.

בוקר יום ראשון רגיל מעורר מספיק הזדמנויות להפוך כל אמא לסוהר נבחני – אחד הילדים התעורר מאוחר וההסעה שלו מגיעה עוד רגע, השני לא רוצה לאכול את ארוחת הבוקר והשלישית לא מוצאת מה ללבוש. הקול הלחוץ אומר, "כולם סומכים עליי ומצפים ממני לפתור להם את הבעיות, ובכל זאת אף אחד לא מקשיב להנחיות שלי. אני לא מסוגל להתמודד עם כל זה בבת אחת, אז אני אצעק עליהם." אבל הרמב"ן נותן לנו אפשרות אחרת: שמרו על קול מתון. צעקות רק יגבירו את הלחץ.

אנחנו לא יכולים לשלוט בילדים שלנו, אבל אנחנו כן יכולים לאהוב אותם ולהאמין בהם, ואז לאהוב אותם קצת יותר. תפקיד ההורים ביום ראשון בבוקר הוא להיות מקור לאהבה, חמימות ותמיכה – לעודד את המאחר לקום, להסביר לו שהוא מסוגל להספיק להתארגן בזמן, לגלות סימפטיה לזה שלא אוהב את ארוחת הבוקר, ולחבק את המתבגרת המתוסכלת ש"אין לה מה ללבוש".

נקודת רתיחה

תמיד יהיו רגעים קשים בהם נרגיש את לחץ המילים שמנסות לפרוץ מפינו בכעס, ונילחם לבלום אותן. זה כמו לצעוד על חבל דק ומשומן כשאין לנו מושג כמה זמן נצליח לשמור על שיווי המשקל. ברגעים כאלה – כשאתם רוצים לצעוק, שירו! כשאתם רוצים להכות, דגדגו!

כשהדחפים האלה מתחילים להתעורר בבטן, ואנחנו יודעים שנצליח לדכא אותם רק לזמן קצר, הכי טוב לשחרר אותם – אבל בצורה שונה. כשאתם מרגישים שבא לכם לצרוח בכל הכוח, הבטן שלכם תחוש את אותו סיפוק אם תשירו במלוא הכוח. שירו במלוא הריאות את הג'ינגל החביב עליכם, או שתמציאו משהו משל עצמכם (הג'ינגל החביב עליי ביותר נשמע ככה: אף אחד לא יכול לגרום לי לצעוק עכשיו, אף אחד לא יכול לגרום לי לאבד את השליטה...").

את הילדים משעשע לראות כיצד ההורים שלהם פוצחים בשירת אופרה כשהבית מתפרק, ובאמת לא משנה להם מה המילים. אז למה לנסות לכלוא כוחות כל כך עוצמתיים?

ובאשר לטיעונים המביכים, המפחידים לעתים וכל כך הגיוניים תמיד, שמתרצים מדוע מכות הן הפתרון היעיל ביותר, פשוט גרשו אותם ע"י טיפול בילד – בתוספת דגדוג אוהב. מבטיחה לכם, לא רק שהטכניקה הזאת עוזרת להיפטר מהדחפים הנוראיים, אלא היא בדרך כלל מוציאה את כל הבית ממצב המאבק היללני המוזר אליו נקלע, ומחזירה אותו לבלגן הרמוני ושמח. שווה לנסות!