פעם השתתפתי ביום הורים, כשאחת הבנות שלי עוד הייתה קטנה. "כשהבת שלך מתפללת", אמרה מורתה בת ה-22, "היא עושה את זה בהמון התלהבות ומרץ."

"נפלא", הגבתי. אבל המורה עדיין לא סיימה.

"אבל לא נראה לי שהיא עושה את זה מתוך אהבת ה'; אני חושבת שהיא יותר מדי עסוקה בלנסות לזכות בהערכתי" (אשר, כפי שהיה ברור מייד, לא עמדה להגיע!).

בקייטנות המדריכים מחלקים "פרסים" כדי לעודד התנהגויות רצויות; מורות (לא זאת המתוארת לעיל) נותנות כוכבי זהב או "כסף" לבזבוז בחנות הכיתה, והורים נותנים ממתק, כסף, משחקי וידיאו או כל מה שנדרש (תלוי כמה אנחנו סחוטים ומיואשים), כדי לעודד בניית אישיות רצויה. מסתבר שבני אדם זקוקים למידת מה של מוטיבציה חיצונית.

אפילו כמבוגרים, אנחנו הרבה פעמים מבטיחים לעצמנו תגמולים מסוימים על השגת מטרות (בין אם הורדת משקל או משהו רוחני יותר).

הילדים שלנו צריכים לקבל מחמאות על מאמציהם, ולא ביקורת על חוסר ריכוז

התורה אומרת שגברים צריכים לקנות לנשותיהם תכשיטים או בגדים חדשים לכבוד החגים. רק רגע, האם אנחנו לא אמורים ליהנות מהחגים ברמה רוחנית? מובן שכן. אבל א-לוהים מכיר בכך שלפעמים אנחנו זקוקים למעט עזרה כדי להגיע לכך.

הישג נפלא הוא לעשות מה שנכון, לעבוד על עצמנו, ללמוד ולצמוח. הילדים שלנו (ואנחנו!) צריכים לקבל מחמאות על מאמצינו לפעול בכיוון זה, ולא ביקורת על חוסר ריכוז והתמקדות.

מובן שהאידיאלי ביותר הוא שילוב מושלם של השניים – המעשה הראוי עם המוטיבציה הראויה. אבל אנחנו בני אדם וכולנו זקוקים למעט עזרה. וככל שנרגיל את עצמנו להתנהג בדרך שהיינו רוצים, כך יצמחו בתוכנו יותר מיקוד וכוונה.

"היא צריכה להתאמץ יותר"

פעם הגעתי ליום הורים מייד לאחר ששמעתי הרצאה על חינוך ילדים, כשכולי שופעת תובנות חדשות על התנהגותה של בתי. הרבה פעמים כתוב לה בתעודה: "עליה להתאמץ יותר" ; "חבל שהיא לא משקיעה קצת יותר ".

אחד מרעיונות המרכזיים שהיו באותה ההרצאה הוא שבדיוק כמו שילדים שונים במיומנויות הזיכרון שלהם, ביכולותיהם המתמטיות ובכישרונותיהם המוזיקליים, הם שונים גם ביכולתם להשקיע מאמץ. יש ילדים שמטבעם שואפים למקסימום וקשה לעצור אותם - "תירגעי, את לא חייבת להיות הכי טובה בכיתה או לקבל מצוין+ בהכל", הייתי אומרת לבת אחרת שלי, "לכי לישון". אבל כל בקשותיי נפלו על אוזניים ערלות - היא לא הייתה מסוגלת להאט. מבחינתה אי הצטיינות הייתה מוקצית מחמת מיאוס.

יש ילדים שמאוד קשה להם לשבת בשקט ולהתרכז (ואני לא מדברת כאן על בעיות קשב וריכוז, וכן, עשינו לה אבחון), שעבורם קשה מאוד "להתאמץ קצת יותר". ובדיוק כמו שמילים אינן יכולות לרסן את הכוח שמניע את השאפתניים, בעלי אישיות מסוג A, הן אינן מסוגלות להניע או לזרז את הפכיהם. אין כאן עניין פשוט של "להדליק את הניצוץ"; הילדים האלה מוגבלים אפילו ביכולת שלהם לנסות.

אז אמרתי למורה של הבת שלי, כשהיא דקלמה את התלונות הרגילות, "את צריכה להבין שאפילו לנסות קשה לה." נשענתי לאחור והמתנתי להופעתו של ניצוץ הבנה.

"ממש מסכנה", אמרה המורה.

עד היום אני לא סולחת לעצמי שלא אמרתי משהו בתגובה. אפשר לומר שזאת הייתה הפעם הראשונה בחיי שהרגשתי 'מוכת אלם' (מילה שבדרך כלל משמשת לתיאור דמויות דמיוניות), אבל זה בדיוק מה שהייתי. מה אני יכולה לומר למישהי שמסרבת לראות, מסרבת להבין, מסרבת להשקיע את עצמה בתלמידיה?

וחשוב יותר, מה עם הבת שלי? בעלי ואני החלטנו על אסטרטגיה דו כיוונית. הבת שלנו צריכה לקבל ציונים גבוהים בתחומים הלא לימודיים של חיי בית הספר (אתגר רציני כשלעצמו, משום שהחלק הלימודי כל כך מתסכל) – בהתנהגות, חברה ומידות. זה כל מה שביקשנו ממנה (למען האמת, זה מה כל מה שאנחנו מבקשים מכל הילדים שלנו).

אני לא יכולה להגיד את זה בקול בלי לבכות", היא כתבה, "אבל תודה שאתם מאמינים בי"

החלטנו שבבית, נרעיף עליה אהבה ואמון בהצלחתה הסופית. זה לא תמיד היה קל. לפעמים (הרבה פעמים), נשחקו כוחותינו או מסירותנו למשימה, למרות שהשתדלנו להסתיר את זה היטב היטב מתחת לפני השטח. והקרב עדיין לא תם.

ובכל זאת, מידי פעם מתגלים לאורך הדרך הבזקים מעודדים, שנותנים לנו כוח בשלבים היותר קשים במסע. לפני מספר שנים למשל, בראש השנה, היא שלחה לנו כרטיס ברכה. "אני לא יכולה להגיד את זה בקול בלי לבכות", היא כתבה, "אבל תודה שאתם מאמינים בי". אני לא יודעת אם זה מכפר על כל אותם לילות נטולי שינה – אבל אין ספק שזה עוזר.

אלה הילדים שבבית הספר נשארים מאחור, ש(במקרה הטוב)מתעלמים מהם או
ש(במקרה הרע) מתקיפים אותם, והאבסורד הוא שלרוב, מה שהילדים האלה הכי צריכים זה תשומת לב, אהבה ותמיכה.

השאפתן

התובנה הבאה לא באה בעקבות אסיפת הורים. עם כל ההתמקדות בילדים בעלי קשיים וליקויי למידה, אנחנו עלולים להיכנס לסכנה אם נתעלם מצידה השני של המטבע – השאפתנים.

קשה להאט את השאפתנים, להרגיע אותם. הדבר הכי טוב שאפשר להשיג עבורם הוא כדור-עצבים טוב למעיכה. ובעוד שקיים סיכון שהם ימצאו את עצמם בגבול הקיצוני של השחיקה או שיסבלו מבעיות פסיכולוגיות אחרות, יתכן מאוד שהבעיה העיקרית שלהם, תאמינו או לא, היא חוסר תשומת לב. איך יתכן? האם הילדים ה"מצליחנים" לא זוכים למלוא תשומת הלב?

לפעמים כן, אבל הרבה פעמים אנחנו יכולים לקבל את הצלחותיהם כדבר המובן מאליו, אנחנו יכולים להתרגל אליהן, והשבחים עלולים להפוך לשגרתיים או להיעלם לגמרי.

אלה שתי נקודות הסכנה לילד השאפתן – חוסר הכרה בהצלחתו בגלל שהתרגלנו אליה, וביקורת לא הולמת משום שהצבנו סטנדרטים גבוהים ופיתחנו ציפיות.

ילדים אלה נושאים עול כבד, ובעוד שהם יכולים לזכות בתשומת לב חיובית רבה יותר מאשר ילד עם ליקויי למידה, אסור לנו (כהורים או מורים) לטעות ולחשוב שהם לא זקוקים לה כלל, ובתדירות לא פחותה מאחיהם הפחות מצליחים.

הופתעתי לגלות באחת מבנותיי שגילמה את סוג האישיות השאפתנית הזאת, שכבה פנימית עבה של חוסר ביטחון. מאיפה זה הגיע? היא הייתה ילדה, שכפי שהנחנו, לא חסר לה שום דבר. ולמרות שלא התעלמנו ממנה, אני חושבת שבגלל שנראה לנו שהכל אצלה בסדר, את רוב תשומת הלב שלנו הענקנו לילדים היותר קולניים או לאלה שנזקקו לה בצורה ברורה, והיה לזה מחיר.

אי אפשר לגדל ילדים בבקרה אלקטרונית

למרות שיש זמנים ברורים בחיי המשפחה שבהם ילד אחד זקוק לתשומת לב רבה יותר מהאחרים, באופן כללי, כל ילדינו זקוקים לאהבה ולתשומת לב תמידיות.

לא ממש התייאשתי מימי הורים (והייתי בהמון מפגשים מוצלחים כאלה במשך השנים), בדרך כלל בתי הספר והמורים היו נפלאים – עבדו קשה, תמורת תשלום נמוך, היו נלהבים, אכפתיים – ומלאי רצון לעזור. לפעמים אנחנו פשוט צריכים לתת להם את הכלים.

הורות היא מקצוע סביב השעון, ואי אפשר לעשות אותו דרך בקרה אלקטרונית. אבל ברגע שאנחנו מחליטים לקחת חלק בניסיון הנפלא של גידול ילדים, אנחנו זוכים במשרה. זוהי עבודה גדולה, אבל מישהו צריך לעשות אותה - והמישהו הזה הוא אנחנו.