כמו את רוב הנשים, הדאגה כיצד להיות אמא טובה, מעסיקה גם את חברותיי ואותי, אולם הדאגות שלי לגבי איך להיות אמא טובה, שונות לחלוטין מדאגותיהן של נשים אחרות. כשהחברות שלי אומרות "אמהות טובות" הן מתכוונות לאמהות שתדענה לחנך את ילדיהן להתנהג יפה, ושתהיינה מסוגלות להישאר רגועות גם כשילדיהן לא מתנהגים כמצופה. הן לא באמת חוששות שמא הילדים שלהן לא יאהבו אותן או לא ירצו לשמור איתן על קשר לכשיגדלו.
בשבילי, דברים אלה אינם מובנים מאליהם. אני דואגת אם אוכל להניח לעצמי להיות קרובה אליהם, בלי לפגוע בהם. אני חושבת איך לגדל אותם בדרך שלא תותיר בהם צלקות פסיכולוגיות. אני מפחדת שהם ייפגעו מעצם היותי האמא שלהם. אני חוששת שיש בי משהו אכזרי ומזיק שעלול לפגוע בהם, כמו שאני עצמי נפגעתי.
אני מוקפת באנשים שכל הזמן מעודדים אותי שאני אמא טובה, אבל אני לא מסוגלת להירגע וליהנות משבחיהם. אני תמיד בוחנת את עצמי, צופה וממתינה. בעיניי, אני תמיד חשודה.
בבית הספר פרחתי, בבית העמדתי פני שאני לא קיימת
אמא שלי הייתה חולת נפש. היא הייתה מפחידה ושתלטנית, והזיכרונות הראשונים שלי ממנה הם איך היא הפחידה אותי. היא הייתה מושכת בשערי עד שקבוצות שיער היו נותרות בידיה; היא הייתה צועקת עליי אם הרעשתי, ולא משנה אם הרעש היה צחוק או בכי. כבר בשלב מוקדם למדתי להיות בלתי נראית. נעתי בבית כמו צל שקט, נזהרת לא לעשות שום דבר שימשוך אליי את תשומת ליבה. בבית הספר פרחתי, שם המורות פזרו מחמאות בנדיבות, והמשמעות של להיראות לא הייתה באופן אוטומטי להיענש. בבית הספר הברקתי, בבית העמדתי פנים שאני לא קיימת.
בתור ילדה לא הבנתי שבגלל המחלה שלה, רגשותיי כלפי אמא שונים מרגשותיהן של יתר בנות גילי כלפי אמותיהן. חשבתי שמשהו בי פגום, שמשהו בי לא בסדר, ושחסרה לי היכולת לאהוב את אמא שלי כמו כולם.
שנים רבות עברו עד שיכולתי לחשוב על להפוך לאם בעצמי. שנים של טיפולים שבהם התרתי בזהירות את סבך נפתולי עברי. ניצלתי את השנים האלה ללימוד תורה, להחלפת תבניות חשיבה לא בריאות במערכת חשיבה חדשה וחיונית. רב תומך סייע לי לדמיין עתיד שונה – תסריט חדש שאינו מבוסס על העבר.
זכרון לידתה של בתי עדיין מבעית אותי. כשלא היה לי מספיק חלב להניק אותה - למרות ששאבתי, לקחתי תוספי תזונה ועבדתי במשך חודשים עם יועצת הנקה - הרגשתי שזוהי רק הוכחה נוספת לפגם הפנימי שלי, תחילה כבת וכעת כאם. חזרתי שוב לטיפולים, כדי לקבל תמיכה נוספת באותה צומת דרכים קריטית.
לאחרונה נתקלתי במחקר שנערך על נשים שגודלו על ידי אמהות חולות בנפשן. אחת הנשים שהשתתפה במחקר ביקשה: "בבקשה אל תתייחס אליה בתור אמא שלי. זה נותן תחושת קרבה גדולה מדי". נשים אלה נאבקו להגדיר את החולי של אימותיהן ולהשלים איתו, בקונטקסט של מערכת היחסים שלהן איתן.
ובכל זאת, מחלתן של האמהות נשארה תמיד כמו מחסום ביניהן, מין נוכחות לא טבעית שמנעה קרבה אמיתית ורגועה. רבות מנשים אלה הפסיקו להתמודד כבוגרות, ורובן עזבו את הבית עוד בטרם הגיעו לבגרות. הסיפורים שלהן שיקפו את שלי, ובתיאוריהן של נשים זרות אלה, מצאתי קהילה.
קשה לדבר על הנושא. בעיני רבים נחשבת מערכת היחסים בין אם לילדה כתופעה כמעט מקודשת, מה שמקשה עוד יותר על היכולת להכיר בכך שניסיוני האישי היה שונה לחלוטין.
אני חרדה להפוך להיות הסיוט של הבת שלי
השלמתי עם העובדה שאמא שלי הייתה חולה. אמנם חיים עם חולי כרוני אינם אותם חיים שכולם מכירים, אבל הרבה יותר קשה לי להשלים עם האימהות שלי עצמי. לחיות עם אם חולת נפש, זה לא כמו לגדול יתומה. יתומה יכולה לפחות לגדול על הזיכרונות מאמא שלה; בשבילי, הזיכרון הוא הסיוט הגדול ביותר, ואני חרדה להפוך להיות הסיוט של הבת שלי.
משום כך, אני יכולה להבין מדוע אדם שחווה ילדות כמו שלי בוחר לא להביא ילדים לעולם. הוא לא מסוגל לסמוך על עצמו, ולא יכול להסתכן להרשות למישהו כה חסר אונים להיות תלוי בו. אחי, לדוגמא, בחר בדרך זו.
גם אני לא לגמרי סומכת על עצמי. ובכל זאת, מה שנתן לי את האומץ להתקדם, למרות חששותיי, הוא בטחוני בא-לוהים. המקורות היהודיים אומרים שלכל ילד יש שלושה הורים – אמו, אביו ובורא עולם. א-לוהים אינו מעורב רק בפלא של תהליך היצירה, אלא שומר על קרבה ומעורבות בחייו של הילד, ועוזר להוריו לגדל אותו.
לא הייתי מסוגלת לעשות את זה לבד. החרדה שלי הייתה משתקת אותי; הזיכרונות היו רודפים אותי. אפילו עזרתו של בעלי לא הייתה מספיקה כדי להרגיע אותי.
ההכרה בכך שא-לוהים הוא שותף שלנו, אפשרה לי לקחת על שכמי את האחריות האדירה. ההכרה הזאת הרגיעה אותי שלמרות שלא נהיה הורים מושלמים, תהיה לנו עזרה לא להיות הורים הרסניים.
הפחדים שלי דחפו אותי לפתח את עצמי באופן ייחודי כאם
אני חושבת שהפחדים שלי דחפו אותי לפתח את עצמי באופן ייחודי כאם. אני ערנית במיוחד למצבי הרוח שלי. ומשום שאני זוכרת יותר מידי טוב את האימה שחשתי אל מול כעסה הבלתי נשלט של אמי, אני לא מרשה לעצמי להגיע למצב של כעס מוגזם. אני פשוט מבינה שמסוכן מידי להתייחס לילד במצב כזה.
אני לא מחנכת את ילדיי במצב של כעס. קודם כל אני מרגיעה את עצמי, ורק אז מחליטה אם התגובה הכרחית או מה העונש הראוי. אני עוצרת, נכנסת לחדר, נועלת את הדלת ומדברת עם א-לוהים. "אני צריכה שתעזור לי", אני מבקשת ממנו, "כי הרגשות שלי יותר מידי חזקים". חמש דקות של תפילה נותנות לי את הכוח לפתוח את הדלת ולעמוד שוב מול הכאוס, רגועה יותר ועם פרספקטיבה חדשה.
אני גם נזהרת במיוחד לא להגיע למצב של אפיסת כוחות, שבו קשה מאוד לשמור על שליטה עצמית. בלילה, כשאני הולכת לישון, אני אומרת לא-לוהים, "המשמרת שלי נגמרה. עכשיו אתה השומר ". בדרך זו אני מזכירה לעצמי שמותר לי להודות במגבלותיי, הן הפיזיות והן הרגשיות, ולבקש תמיכה וחיזוק.
קרוב לשבע שנים חלפו מאז שילדתי את בתי הראשונה, והן היו מסע ארוך וממושך. במהלכו הצטרף אליה אח, ולמרות כמות העבודה האדירה שמגיעה עם גידול הילדים, יש בו גם כמות אדירה של הנאה.
אילו הייתי מאפשרת לחרדות שלי לשלוט בי, לעולם לא הייתי זוכה להכיר את ההנאות האלה. לעולם לא הייתי זוכה לגעת בקסם.
לכולנו יש קשיים ופחד ממה שצופן העתיד, אך אם רק נזכור שאנחנו לא לבד, שיש לנו שותף, הרי שהמשא הופך להיות קל יותר ואנחנו יכולים לעמוד באתגרי החיים בהצלחה.
(59) אנונימי, 24/4/2020 11:09
?
תודה חיזקת אותי מאוד.. עכשיו אני יושבת במחסן אחרי התקף לא נורמלי שלה בוכה ובטוחה שכך אתייחס גם לילדים שלי או שכל הטראומות ישפיעו ואהיה כמוה???
(58) אנונימי, 2/5/2019 10:43
הערכה
מגיע לך הרבה הערכה וכבוד. זה קשה מאוד ואת עשית את זה! את אדירה! הלוואי עלי....
(57) שירה, 14/2/2017 07:49
מאד מודה לך על הכתבה!!
(56) אנונימית, 16/12/2012 08:45
תודה!
את אמא מדהימה! ממש הזדהתי עם מה שכתבת, ואת הוכחה בשבילי שגם אני יכולה להצליח. אם אפשרי אני רוצה ליצור איתך קשר באימיל. תודה.
(55) אורית, 25/11/2012 17:34
איזו דרך ארוכה ומחשלת ואיזה אומץ!
אני גדלתי בסיטואציה דומה ומדהים אותי לראות איך מנסחת באופן מדויק דברים שאני חשבתי לעצמי במשך השנים. כמה מפחיד אותי להפוך לאמא בעצמי... אני עוד לא יודעת אם אני בכלל רוצה לעשות את זה. אני גם אשמח לשוחח איתך במסרים פרטיים.
(54) רויטל, 5/10/2012 11:40
שרה יקרה , ריגשת אותי כל כך :
נשמע כאילו המאמר הזה נכתב מתוך נשמתי, הסיפור שלנו כל כך דומה, גם אני גדלתי עם אמא חולה בנפשה, וגם אני רואה וחווה את ההשלכות של זה עכשיו עם האמהות החדשה שלי.... שולחת לך חיבוק חזק חזק המילים שלך עוזרות לי להתחזק ומחממות לי את הלב.
(53) אחת, 28/4/2012 21:55
אני חושבת שהעובדה שאת מודעת לעצמך ולהשפעה העצומה שיש לך על ילדייך
מראה שאת במקום נכון וטוב. כל הכבוד לך על העבודה הפנימית שעשית ועודך עושה עם עצמך.
(52) אנונימי, 21/11/2011 13:56
מקסים! כמה כוחות. את מעוררת השראה!!
(51) אני, 30/4/2011 23:43
אמא שלי לא
ית משוגעת אך בית היו כל הזמן צעקות ומכות מצידה. אני לא משוגעת אבל ניסיון שלי לא להיות או לתנהג כמוה נכשל אמנם אין אלימות פיזית אבל יש צעקות וכעסים. אני רוצה להגיד שבכל מאודי אני נלחמת כל יום מחדש בלא להיות " כמוה" ובעצם אני חושבת שאני צריכה עזרה.
(50) עוברת אורח, 7/4/2011 23:18
יישר כח מאחת שמבינה..
קראתי בשקיקה- גם אני גדלתי עם אם קשה, אנוכית ,מפחידה וקרה, שאמנם לא הוגדרה כחולת נפש, אך ללא ספק הנה בעלת הפרעה נפשית ....אצלי החוויה הייתה כל כך קשה שהחלטתי לנהוג בצורה ההפוכה - אני חרדה הרבה יותר מרוב האמהות לשהות שלי בבית עם הילדה (לא מוכנה שיהיו ימים שלא תראה אותי או כמעט לא תראה אותי עקב עבודה, סידורים וכו') - אני מעניקה לה חום ואהבה ללא גבול (לא תמיד בריא לילדה, אני מודה..) - אבל זוהי כנראה אחת התוצאות של ילדה שגדלה עם אמא לא נורמטיבית... יישר כוח- זכרי שאנחנו איננו אימותינו ויש לנו את כח הבחירה יום יום - מנסיוני חשוב להתייעץ ולקבל חיזוקים ועצות טובות ומועילות לחינוך- אלו מונעים , מניסיוני, מצבים של יציאה משליטה מול הילד...בהצלחה!!
(49) אורחת, 6/4/2011 15:09
וואו,מאוד חשוב הטור הזה
(48) YAFIT, 5/4/2011 05:38
מקסים ואמיתי
בתור ילדה שחוותה את ילדותה עם אבא ביולוגי מפלצת ואמא שחלתה במחלת נפש כשהייתי בת 10 אני יכולה להעיד שהיתה לי אמא(נפתרה לא מזמן בת 59) מדהימה עם כל המחלות שהיו לה מעולם לא כעסה עלינו מעולם לא נתנה לנו מכות(אבא נתן גם בשבילה) היינו כל עולמה. נדיר אני יודעת נדיר מאד אבל כך היא היתה. נ ד י ר ה!!!!!
(47) יעל, 3/4/2011 06:22
אכן נושא מורכב
השאלה בדבר יכולתם של חולי נפש כגון סכיזופרנים להיות הורים? אבל מוכיח שאנחנו לא ההורים שלנו אלא עומדים בפני עצמנו ויכולים לעשות בחירות טובות יותר מתוך טיפול ופיתוח מודעות בריאה,יש לי דודנית כזו שלא הקימה מישפחה וגם אני באתי מבית לא קל אבל ברוך השם התמרדתי נגד הדפוסים השלילים וכיום אני נשואה באושר ועוברת בעזרת אהבתו של בעלי חוית ריפוי חיובית ומתקנת,אחיך זקוק לעזרה כדי להבין שחייו ובחירותיו הם בידיו.
(46) אלן, 1/4/2011 10:23
כל הכבוד על החשיפה,המודעות יישר כוח
גאה בך למרות שאנחנו לא מכירות, גם אני אם לילדים וקראתי כל מילה שכתבת, הכול נכון,,ללא קשר למחלה נפשית,,צריך לדעת כיצד לנהוג בילדים,,ולהסתכל פנימה בעצמך, שבת שלום אלן
(45) אסנת אופיר, 1/4/2011 09:44
תודה
ריגשת אותי ביכולת שלך לשתף בפינות כה אינטימיות של חייך .להכיר בקושי בפחדים, לבקש עזרה, להתמך .הכתיבה שלך כה מדוייקת ומרגשת. תודה תודה תדוה מעומק לב אסנת
(44) אורנה נחום, 31/3/2011 10:33
הערכה עצומה!
את מדהימה. ניסיון חייך הביא אותך להפיק את הטוב ביותר. והלוואי וכל אם תלמד ממך לא להגיב בזמן הכעס... את חזקה ואמיצה. כה לחי! כייף לילדייך הם בורכו בהיותך אמם. אורנה.
(43) מיכל, 30/3/2011 08:07
תודה
אתמול הזדעזתי כשהתבשרתי שבני היכה ילדה בגן ופצע אותה בעין. בשבוע שעבר זה היה אחיו התאום שדחף ופצע. כל אחרה"צ והערב אתמול עם עצמי, והבוקר עם הגננת, אני חושבת ומתחבטת מה לעשות. איך לללמד אותם להתמודד עם תסכולים בלי אלימות. אני יודעת שאני נותנת להם דוגמא רעה כשאני מתעקשת מדי, מפעילה כוח בכל מיני דרכים כדי להשיג מהם את רצוני, ממשיכה לכעוס ולנטור ועוד ועוד. וגם אני מתלבטת איך לא להעביר להם את ההתנהגויות השליליות שלמדתי מהורי, שהן אמנם בתחום ה'נורמלי' ועדיין מזיקות והרסנית. יש לי כל מיני רעיונות ואני גם מחפשת עזרה ואני שמחה שנתקלתי במה שכתבת. אני מודה לך מכל לבי על התזכורת החשובה, אני לוקחת לי את המסר שלך, לא להגיב אל הילדים מתוך כעס אלא לבקש את עזרת השם, להתפלל, להירגע, ורק אז להגיב אליהם, וגם - לדעת מתי לשחרר ולהעביר אליו את המושכות. אשתדל ליישם.תודה
ד''ר ביבי, 1/4/2011 09:19
הצעה
כדאי מאוד 1 לשמוע שיעורים בחינוך של הרב יחיאל יעקובסון 2 כנ''ל 3 כנ''ל ניתן למצוא שיעורים אלו באתר קול הלשון או להקיש את שמו בגוגל אין דבר מומלץ מזה
(42) ברכה, 29/3/2011 16:30
כל הכבוד
ישר כח המון אהבה כי זה מגיע לך מרגש עד דמעות הקב"ה יהיה בעזרך
(41) שמעון נוימן, 29/3/2011 13:39
כל הכבוד
אז ב"ה למרות העבר האיום את מתפקדת כאמא ניפלאה ואשרי הנשמות שהקב"ה בחר שאת ובעלך תורידו לעולם הזה וזה שוב מראה את הכח האין סופי של תורתינו הקדושה לנהל את חיינו בפרוזדור כדי להיכנס לטרקלין י'ישר כוחך ותמשיכי להביא ילדים מאושרים לעולם בדרך להתגלות משיח צידקינו תיכף ומיד ממש כי אין בן דוד בא עד שיכלו נשמות שבגוף
(40) בתיה מדמוני, 29/3/2011 12:35
מרגש עד דמעות
יישר כוח על האומץ לחשוף.מי שאצלו אמא ואהבת אם זה דבר מובן מאיליו לא יכול לדמיין מצב אחר... את יוצרת אמהות יש מאין ועל כך מגיעות לך כל התשואות את מרוויחה את האמהות בכל יום כי רק מי שיודע שזה לא מובן מאיליו יודע גם להודות...פשוט מרגש יישר כוח!!!
(39) יעל, 29/3/2011 07:36
וזכרת את השם אלוקיך..
כי הוא הנותן לך כח לעשות חייל. ואת זוכרת . ולכן -אין לי ספק שאת עושה חייל! ברגע שיש לך ספיקות ואת בוחנת את עצמיך זה אומר שאת עושה נכון וטוב. ככה כולנו צריכים. לעשות חשבון נפש לפני השינה ולשפר למחרת. ככה היהדות אומרת לנו. והנה את עושה את זה!
(38) חנה, 29/3/2011 06:43
אימא יקרה לי
דבר ראשון אומר לך כל הכבוד הלוואי עלי להיות אימא כמוך אני מפחד שלא משתלט עלי אני ישר קופצת ומתפרצת כמו כל אימא אחרת ואני מקווה מסיפורך זה אני ואחרות נלמד איך להשתלט על כעסנו דבר שני אני מצטערת בשבילך יקירתי שזה היה בנפשך לחיות את חייך הכי יפים אך למדת מכל רע תמיד יצא טוב אלוהים לא שכח אותך ותמיד היה איתך . לסיום אומר לך דבר אחד שאת אימא באמת לתפארת והלוואי עלי להיות כמוך שולחת לך אור ואהבה והמון חיבוקים של אימא שלא היה לך בילדות אוהבת אותך חנה.
(37) שירי, 28/3/2011 22:45
קראתי ובכיתי
(36) גלייכמן ריטה, 28/3/2011 20:17
אמא מסוג שונה
כרגיל, אני נחפזתי וכתבתי דבר ראשון שעלה בראשי ולאו דבקה תגובה למאמר. אני שמחה שמצאת את הכוחות להיות אמא. אין דבר יותר מספק ויותר מאתגר מלהיות אמא. ולאור הילדות הלא מאושרת שלך את משתדלת שלילדייך לא יקרה דבר כזה. לדוגמא אישית יש כח רב אבל, את , כאישיות נפרדת ושונה מאמך לא צריכים להיות לך חששות בקשר איך הילדים שלך רואים אותך. גם העובדה שהלכת לקבל עזרה מוכיח שאת ידעת מה לעשות כדי שתהי אמא אחרת . והאמונה בק"בה הדריכה אותך ועזרה לך. הוא גם שופט וגם אלוכים. והוא ראה בך אמא ראויה לעזרה והדריך אותך.פניה לעזרה היא לא בושה, היא סימן לשאיפה להיות יותר טוב .ואת ראויה לשבחים ולחיזוקים עד שתמצאי את הביטחון האישי שלךותגיעי לרגיעה והשלמה עם מי שאת . את אמא אמיתית, אמא דואגת.
(35) גלייכמן ריטה, 28/3/2011 19:48
ולהפך
הנני בת שגדלה במשפחה איפה כל הזמן ניסיתי להצטיין כדי למשוך תשומת לב. גם בבית גם בבית הספר. היה לי חשוב להביא כבוד להוריי. גם דבר זה גרם לי לדאוג כל עוד הייתי אמא צעירה, היה לי חשוב לעשות כמו שראיתי בבית. בנוסף לזה גם קראתי אחד הספרים שהותירו חותם חזק מאוד ושינו את דרך מחשבותי: מקצוע הורים". מספר זה למדתי לא לעניש מתוך כעס וכמעט וילדיי לא נתנו לי אפשרות לכועס עליהם. וזה בזכו משפט אחד מתוך כל הספר שאומר" גם לרוצח מגיע משפט חוזר". זאת לא חולשה לא להגיב ולהעניש במקום- כי בכל זאת יש כעס בלתי נשלט. אז החלטתי שאני אומרת להם שעשו מעשה שגורר אחריו עונש וביקשתי זמן למחשבה יחד איתם איזה עונש מגיע להם. היום אני גאה שיש לי ילדים שהרבה הורים מוצאים שילדיי מאוד מוצלחים. מה שכואב לי שהוריי לא יכולים לראות זה. וכל זה בזכותם.
(34) אנונימי, 28/3/2011 18:09
מודעות
ברגע שקיימת מודעות לקושי ו/או לסכנה הרי שהמצב אף טוב יותר,יש יותר יכולת לשליטה בכעסים,מה שאי אפשר לאמר על כל אדם ו/או הורה.
(33) טובי, 28/3/2011 15:16
תגובה לכתבה
את מדהימה ויכולה להיות בטוחה שאת אמא טובה ומדהימה, כבר בזה שאת נזהרת לא לעשות שום טעות זה מראה כמה את אנושית וטובה, תהיי חזקה ותהיי בטוחה שאת אמא מדהימה, אהבתי את הדרך שלך לשלוט בכעסך ואת ההתמודדות שלך עם העבר. ישר כח.
(32) אנונימית, 28/3/2011 12:21
מזדהה איתך.
שלום קראתי את כתבתך איזה אומץ לב לחשוף את חייך הפרטיים כל הכבוד. אשמח אם תואילי להתקשר אליי האימייל שלי במערכת, תודה.
(31) אנונימי, 28/3/2011 11:00
thank you
i grew up with a brother that is mentally ill. a year after my second son was born i went into a deep depression and was scared to become my brother and chas ve shalom hurt my children. the only way i got out of it was with Hashems help and give him the full passage to be the "shomer" as well. thank you so much for your article it gave me allot of koach to know that even though our stories are not the same and im sure you had gone through allot more suffering its good to know that im not alone on feeling that horrible feeling about really not being a good mother and not in a sense of raising them but really scared of hurting them. may hashem give you so much chochma bina and daat to raise your children and may they be strong individuals that really love their mother with all their hearts.
(30) אור, 28/3/2011 10:32
אמא יקרה
רק לקרוא את דברייך ברור שאת אשה חזקה, אמיצה, חכמה וכנה. הלוואי שהייתי יכולה לעצור לכמה דקות ברגעים של סערה רגשית וכעס ולהתחבר למקום של אהבה ובהירות מחשבה כדי להתמודד עם הסערה ממקום נכון יותר! אני בטוחה שהרבה אמהות היו שמחות אם היתה להן היכולת הזו. זה היה מונע הרבה שגיאות וכאב (גם של הילדים וגם של ההורים) והרבה תחושות קשות ומחשבות מייסרות של אשמה ויסורי מצפון. בנוסף - את זוכרת את התחושה הנפלאה שהיתה לך ועזרה לך לפרוח בביה"ס, מקום בו זכית להרבה שבחים - אני בטוחה שכך את גם מגדלת את ילדיך! להיות אמא חושבת ומודעת זה נפלא! אני מאחלת לך שתתחילי לסמוך על עצמך ולהעריך את כל הטוב שאת מעתירה על ילדייך! יישר כוח!
(29) nona, 28/3/2011 09:04
אמא יקרה
לדעתי ולאחר שקראתי את חששותיך נוכחתי להבין שלקחת את הכאב שלך והפחדים שלך ועשית מעין החלטה פנימית שאינך רוצה להגיעה עם ילדייך למקומות בו את הגעת בהיותך ילדה עם אימך נכון שמחלת נפש היא בר שליטה אך בך יש השהו שיש בו שליטה אני מאמינה שאם טיפול מקצועי והנחיה תגיעי למקומות טובים בהצלחה
דיאנה, 28/3/2011 19:30
טיפול מקצועי והנחיה
קראתי את תגובתך לאותה בחורה שהיה לה האומץ לפרסם כתבה זו , אני אמא לשלושה ילדים שיהיו בריאים, ולפעמים אינני שולטת בכעס שלי כלפיהם , צועקת על הגדולים שלא שומעים בקולי, כועסת שלא עושים את מטלותיהם , בעלי לא אוהב שאני צועקת , ואח"כ אני חושבת על מעשי ואני מגיעה לאפיסת כוחות, הולכת לעבודה עם ייסורי מצפון איך אני יכולה לקבל טיפול מקצועי והנחיה ? אודה לך על תשובתך המהירה
(28) אנונימי, 28/3/2011 07:59
חוה
חוה נקראת כך ע"ש "החוויה" שנותנת את החיים המקום שה' שם בו את האדם זה המקום האמיתי והנכון בשבילו{ שכן אם היה נתון לבחירת האדם ברור שלא היה בוחר בכך} ובהמחשה : אשפוז הוא לא רצוני אבל רצוי כבררה לטיפול -במציאות שלנו אין בררה טובה מזו לאדם חולה , דברי עם ה' על כל מה שאת עוברת על הכאבים על מה שאת אוהבת ולא אוהבת על הרצונות, על ה קשיים, מאויים בקשי מה' לקבל את חייך כמות שהם , ובקשי רחמים להרגיש טוב להתקדם למקום טוב יותר בקשי כל רגע" הורני ה' דרכך " תוביל אותי, האדם נמצא ב,רצוא ושוב" -מעברים מעברים ,אנו צריכים סבלנות לעצמינו ולהיות קשובים להוויה, ולמה ה' רוצה מאתנו במעברים? שכן הכל שלו וגם המעברים... הדבור הוא הקדוש באדם הוא בטוי הנפש{ נפש ממללא} וטפול נפשי נעשה ע"י דבור ,דברי אל הבורא על הכל {גם ענינים גשמיים וגם רוחניים וגם רגשות ותווכחי בנוכחות ה' ,ה' איתך ועם כל עמ"י אמן!
(27) אפרת, 28/3/2011 07:27
כולם אותו דבר
הרמב"ם כותב :"שהמידות הרעות הן חולי בנפש האדם" ומוריי ורבי ר' אשר פרויינד זצ"ל כותב : ה' ברא את המידות הרעות באדם, על האדם לבקש רחמי שמיים שה' יחזיק אותו ,ושלא יפגם עם המידות הרעות,ברגע שאדם רגוע עליו לומר תודה שה' מחזיקו ומזכה אותו לעשות טוב אך לאור העובדה שאדם עלול לחשוב {וזה מה שקורה בפועל} שהוא מציאות , ה' מזכיר לנו את מקומנו ע"י נפילות ובכך זוכרים להתפלל ולבקש:"אבא תרחם עלינו וזכה אותנו שלא נפגם" ולכותבת היקרה את בשלב טוב של ההכרה ושל בקשת רחמים ובכך את זוכה לנוכחות ה' והלואי על כולנו אמן!
(26) איילת, 28/3/2011 06:41
יישר כוח
תודה על שיתוף מדהים, למיטב ידיעתי והבנתי מאוד בריא לשפוך אור על הדברים, כך זה עוזר להם להתמוסס.
(25) ענבל, 28/3/2011 05:24
מרתק ומפחיד כמה שזה נכון
מבינה ומחבקת אותך, ארייך על המודעות והרצון לעשות אחרת, אני מאחלת לך בהצלחה, אין לי ספק שתצליחי, רק מלקרוא את הכתוב את מדהימה.ביתך זכתה בך.
(24) דינה, 28/3/2011 01:32
אמא מסוג שונה.
בתור אשה שעבדה והכירה מקרוב את חולי הנפש, סוף סוף אני מבינה עוד יותר את ההשלכות של בנות או בני חולים אלו, כאשר הם סרבו להכיר באם או האב, לא רצו שום קשר אליהם, לא ביקרו ולא התעניינו, כי הפחד שמא......ידבק בם.ותמיד כבדתי מטבע הנסיבות את הילדים שכן התעניינו, ורצו בשלום הוריהם באו בקרו. וכד'. עם זאת איני מאחלת לאף אדם להגיע למצבים אלו. כי זה להוציא מהקהילה את הנפש הפגועה והמיוסרת. בהכירי את הנפשות הפועלות מקרוב, את החולים, בעת עבודתי עשיתי הכל כדי להנעים להם את השהות ולהשכיח מהם את הזהות האישית שלהם על מנת שיזכו להרגיש נורמלים בחברה נורמלית, ועל כך לא אחת קבלתי משובים חיוביים הן מהם והן מהמשפחות הקרובות להם, שיכולים להיות גם בני דודים במקום ילדים.
(23) מישהי, 27/3/2011 19:09
כיף לך שעברת את זה כבר.
אני בחורה בת24 ,ומפחדת להתחתן ,מפחדת להקים את ביתי ,מפחדת שיהיו לי ילדים ,בקיצור מפחדת להרוס את השלב הבא של חיי נ,כון שיש את הקב"ה ונכון שצריך להאמין ,אבל אם אני יהרום לילדיי את החיים ,למה לי חיים ?אני לא רוצה ילדים ,חס ושלום ,כדי להרוס להם את החיים כמו שעשו לי ,ומי בכלל ירצה משהי חצי נורמאלית שמפחדת להרוס לילדים שלה את החיים ,הכל כל כך הזוי ,והנושא כ"כ כאוב ,וזה מדהים שיש עוד אנשים כמוני ועוד קהילה לנשים כאילו ,תודה לך על כתבה מדהימה זו, נתת לי כוחות להמשיך להלחם במפלצות שבי ,נתת לי תקווה שיום אחד אנצח אותם ואמשיך הלאה ,למרות שעכשיו זה נראה רחוק יום אחד אגיע תודה....
אפרת, 28/3/2011 07:53
"חוה"
חוה נקראת כך משום נחוויה שנותנת את החיים המקום שה' שם בו את האדם זה המקום האמיתי והנכון בשבילו{ שכן אם היה נתון לבחירת האדם ברור שלא היה בוחר בכך} ובהמחשה : אשפוז הוא לא רצוני אבל רצוי כבררה לטיפול -במציאות שלנו אין בררה טובה מזו לאדם חולה , דברי עם ה' על כל מה שאת עוברת על הכאבים על מה שאת אוהבת ולא אוהבת על הרצונות קשיים, מאויים בקשי מה' לקבל את חייך כמות שהם , ובקש רחמים להרגיש טוב להתקדם למקום טוב יותר בקשי כל רגע" הורני ה' דרכך " תוביל אותי, האדם נמצא ב,רצוא ושוב" -מעברים מעברים ,אנו צריכים סבחנות לעצמינו ולהיות קשובים להווי מה ה' רוצה מאתנו במעברים שכן הכל שלו וגם המעברים...
(22) דנה, 27/3/2011 19:05
הרס אימהי כלפי הילדים
את שלושת הגדולים גידלתי בסבלנות ואהבה ועוד עם התמודדות עם בעל מעליב ולא משתף פעולה... לאחרונה פקעה די סבלנותי ועכשיו לקחתי ממך את רעיון התפילה -אדיר.
(21) נחמה, 27/3/2011 18:45
מרגישה במועדון האישי שלך
נדהמתי לקרא את כתבתך כאמא שמודעת לרגשותיה ולפחד מחולשות שהושרשו בך כביכול בגלל עברך , צר לי שגם אני מרגישה כמוך , כלומר גם אני עברתי איזהשהוא תהליך כזה בגלל אחות גדולה שהייתה חולת נפש ועדיין , רק רציתי להגיד לך שטוב עשית כי אפשר גם אפשר להכנע לטבעים שגדלנו עליהם אך בהחלט אפשר וגם נחוץ לצאת וללמוד יותר על רגשות וחיים זו רק הבחירה שלנו איך להשתמש בכלים שהקב"ה נתן לנו, תהיי נדהמת כי אני היום כביכול הפסיכולוגית של משפחתי הענפה (אחים אחיות ובעלי ) ובכ"א אני מרגישה שיש בי טבע שהושרש בי בלא רצוני , מפחד שגם אני אתנהג בסוף כמו שאני גדלתי .
(20) אור, 27/3/2011 15:46
כ"כ נכון
שמחתי ששיתפת בניסיון חייך הכואב. גם אני חוויתי התעללות מצד אימי, היסטריה ואלימות חסרת פרופורציה שגרמה לי לאבד טעם ומשמעות לחיי. סיפורך דומה לשלי. גם אני נמנעת מלהתחתן ולהביא ילדים מסיבה זו, הפחד, החרדה וחוסר האמון במושג שנקרא "אמא" מונעים ממני לעשות זאת, וזה מייסר אותי יום יום. סיפורך מעודד ונותן אמונה שזה אפשרי בכל זאת. הלוואי.
(19) אסתר, 27/3/2011 14:53
אמא מסוג שונה
פשוט מדהים איך אדם מגיע לקרקעית ויודע ומצליח לצוף אל מעל המים. יישר כוכח ותמשיכי לעלות מעלה ותראי אושר בחייך אמן ואמן
(18) אסתי, 27/3/2011 14:53
אומץ!
אני חושבת שצריך הרבה אומץ להודות קודם כל בפני עצמך על הפחדים שלך ובטח על הפחד הכי גדול שיש שזה הפחד שלך מעצמך ברובינו קיימים צדדים תוקפנים כאלו ואחרים ועצם המודעות לכך היא הדרך לריפוי חזקי ואימצי !
(17) שירה, 27/3/2011 14:52
לך הכותבת ולכל המזדהות...
מאחלת לכולכן נחת אמיתית מהחיים ומהילדים. תהנו ממה שיש והביטו קדימה בלבד, כי עברכן פגע בכן מספיק. זה לא קשה להיות שפויה- בפרט כשאת יודעת על בשרך מה היא חוסר שפיות. אני בטוחה שהלקח נחרט וכולכן תהיינה אמהות מדהימות!! הרבה נחת .
(16) שלומית, 27/3/2011 14:08
מרגש!
מאוד מרגשים בעיני ואמיצים הם דבריך!היכולת שלך היא מדהימה לנתח ולבחון את המצב. אין ספק שיש בך עוצמות אדירות ומודעות גבוהה ביותר שיעזרו לך בגידול מושכל ומברך את ילדיך!אני כותבת זאת כאדם ומאמנת אישית שפוגשת הרבה אנשים בחיי. שיהיה לך בהצלחה!!!
(15) נתנאלה, 27/3/2011 13:36
כל כך מזדהה
כבת לאמא סכיזופרנית אני כל כך מזדהה עם הרבה מהתחושות שכתבת כאן. אף פעם לא הבנתי איך חברותי אומרות על אמא שלהן שהיא החברה הכי טובה שלהן. זה כל כך זר בעיני ואף פעם לא אדע את התחושה הזו של הורה . לצערי אבי לא ממש תפקד כאבא כמו שהייתי רוצה. הוא אומנם לא חולה נפש אבל אף פעם לא הבהיר לנו את המחלה של אמנו ככה שלא ידענו איך להתמודד עם הקריזות שלה והתהפוכות במצב רוח. ועכשיו על אף שאני מכירה במחלתה ויודעת שזו לא אשמתה, המשקעים עדיין שם ומאוד קשה לי עם הנוכחות שלה, עם המגע שלה. המחלה שלה רודפת אותי ומשפיעה עלי בהרבה מובנים אך ביחסי לילדי ובתדמית שלי בעיני עצמי כאמא אני יודעת שלעולם לא אהיה כמוה ואני אמא טובה. הכי טובה שאני יכולה להיות. תודה על הכתבה . היא האירה לי שאני לא היחידה בתחושותי. שיהיה חג חירות שמח.
(14) רול, 27/3/2011 13:31
חשוב.
דמעות בעיניי, טוב להרגיש בחברה טובה... אצלי הבעיה היאכשמשתלטת עליי החרדה לאובדן שליטה. ואז אני נכנסת לקונכיה אטומה של שתיקה ועצבות כדי לא להרוס לילדיי. אבל אחרי שקראתי את הנ"ל אני חושבת, מה נענה לילדינו כשיטענו שדווקא בשעות הקשות והלחוצות לא היינו לידם? אז צריך לזכור שלא מעניין את הילדים מה אנחנו מרגישות, אלא כל רצונם מסתכם ברצון לקבל אישור שהם בסדר. ליתר פרוט, זה אומר בעצם שגם אם את בהתקפה רצינית, ילדייך לא ייפגעו מכך כל עוד הם מקבלים את הצורך הבסיסי של חיבוק ומילה טובה. הרבה כח לכולנו,וסיעתא דשמיא
(13) הפחד לפגוע, 27/3/2011 13:09
עם כל מה שקרה
עם כל מה שקרה לאחרונה עם רות פיזם והרצח של השוטר שרצח את כל המשפחה וכל המקרים האלה. התחילו להיכנס בי פחדים ומחשבות על שאני יכולה לפגוע בבן שלי שהוא כל עולמי וכל חיי. מתארת ממש מקרים וזה מפחיד אותי פחד מוות. אני בן אדם עם דם חם כן אבל לא בילדים אני מתעצבנת בקלות ואני גם מדברת עם אלוקים כל לילה שיעזור לי להיפטר מהמחשבות האלו זה מלחמה יום יומית וזה מפחיד איזה מין אמא אני ולמה אני מגיעה למחשבות האלה את אומרת אם אחד ועוד ועוד אחד עעשה ככה אז כולם ואולי גם אני יכולה. והשם ירחם ויציל את כל ילדי ישראל. זה מפחיד!!! ושקראתי את זה עכשיו היה לך עבר וטראומה אך לי ברוך השם לא היה חסר חום ואהבה עד היום מאמי ומהסביבה אבל אני עצבנית בדרך כלל פיוז קצר אבל אוהבת אוהבת את הבן שלי היקר לי מכל אבל מאז המקרים האלה שקרו כל כך סמוך אחד לשני זה הכניס בי פחדים ומחשבות וממש אימה. אני גם מפחדת ברגע של כעס לא להדביק אותו לקיר או להעיף לו פליק. המבט העצוב והפגוע הזה קורע לי את הלב. השם ישמור אותנו רק הוא ב"ה. שנדע בשורות טובות ואין כמו הילדים שלנו הם האור והשמחה והלב והנשמה.
אנונימי, 29/3/2011 20:01
תתפללי לבורא עולם
אני חושבת שמרוב אהבתך את בנך את פוחדת. אני מציעה לך לטפל בחרדות האלה ולהרגיע אותן כדי שתוכלי להינות יותר בגידול בנך. חבל שאת סובלת..אפשר לטפל בזה. תתפללי (אני גם אתפלל בשבילך) שאלוקים ישלח אליך מרגוע ויסיר ממך מחשבות לא טובות וישלח אליך בטחון ושמחה והרבה נמת במשפחה
(12) אביגייל בן ישעיה', 27/3/2011 12:37
כתבה מדהימה
אישה יקרה, תודה לך על הכתבה. אני גדלתי באותה הדרך ומתוך כך פחדתי מאוד להביא ילדים. היום אני אם לילד בן 3 שנים ו-5 חודשים, ב"ה. אני מעריצה את הדרך שבחרת ורוצה לאמר לך תודה על שהבאת בפניי עוד דרך התמודדות. מצאתי את עצמי כמעט בכל מילה בכתבה הזו, ואני יכולה לאמר לך שעצם דרגתך פן תפגעי בהם היא כבר חצי הדרך לשמור עליהם. המודעות שלך לרגש הקיים בך היא הדרך לשלוט בו. שה' יהיה בעזרך בכל אשר תפני ויתן כח ובינה (יותר ממה שכבר נוכחנו שיש בך) להמשיך בדרכך ולגדל ילדים מקסימים ורגישים. אני רוצה לשתף אותך ברגע אחד מכונן בו הבנתי את מהות החיים. לי לא היה מורה רוחני או מי שידריך אותי, אני מצאתי את מפלטי בפנייה ישירה לבורא. יום אחד ישבתי וחשבתי על כל מה שלא הצלחתי לחוות כילדה שאחרים כן חוו, כמו אהבת אם או לוויות אחרות של ילדים ונזכרתי שהיו כל כך הרבה דברים שרציתי מאימי ולא יכולתי לקבל (רגשיים), וחפרתי וחפרתי, עד שהגעתי להבנה שאם אעקוב אחר הרגישויות של בני והאינטואיציות הטבעיות שלו, אוכל להיות אמא טובה. חשבתי דרך העיניים שלו, חיבקתי אותו בכל פעם שביקש, חיבקתי מידי פעם מבלי שיבקש. כן, גם כשהיו ערימות של כביסה ורשימה ארוכה מאוד של עבודות בית. החלטתי לתת לבני את מה שלא היה לי, להקשיב לרחשי ליבו. ללמוד דרכו מה חשוב לו, מה הוא אוהב ולמלא את זה, וגם ליזום מידי פעם מבלי שיבקש. ועוד דבר אחד, לחנך באהבה. להסביר גם כשאין כח, לדבר באהבה גם כשבא לצעוק.
(11) רקפת אמסלם, 27/3/2011 12:29
ברכה לכל הנשים באשר הן
תודה לכל הנשים האמיצות הנותנות מרחב לתחושות שלהן ומכירות בהן, כי הרי ההסתרה וההכחשה דינן חולי וטירוף, וברגע שהכאב יוצא החוצה מתחילה להיעשות עבודה. כל אישה משופעת באהבה שיכולה להתחלף לכעס ושנאה. העבודה הקשה היא אהבת עצמנו וקבלת עצמנו עם המגבלות והקשיים. אכן התפילה לבורא עולם והתובנה שלא הכל על כתפינו ויש מישהו לדבר איתו, לבקש ממנו, להתפלל אליו זה הכח האמיתי. לסיום האחריות הגדולה שלנו כאימהות היא לדעת לבקש עזרה ואולי המילה תמיכה מדויקת יותר. כל אם וכל אישה באשר היא זקוקה לרשת תמיכה - חברות, בן זוג, בורא עולם, מטפל שבו היא מאמינה ויכול לסייע לה להתפתח בתוך ההורות ומתוכה לצמוח. תבורכו נשים אהובות באשר אתן
(10) מזדהה, 27/3/2011 12:26
וואו!
גדלתי כבכרוה בבית עם הורים בעלי נכות רגשית שגדלו אצל הוריהם שגם היו בעלי נכות רגשית, הם לא חולי נפש ולא היו, אבל נכות כן היתה להם, היום אני רווקה די צעירה שמפחדת להתחתן ולגדל ילדים בעיקר העקבות החוויות שעברתי. ברוך ה', אחי הצעירים יותר קיבלו פחות מהנכות הזו. אני עוברת טיפול פסיכולוגי ממושך כדי לצאת מהמצב הזה, אני פוחדת להקים בית, לגדל ילדים, אני לא מוכנה לקחת על עצמי את האחריות לצלקות שאותיר בהם עם המשקעים שלי! ואני ממשיכה להאשים את הורי שלא פנו לטיפול. אני יודעת שזה לא מה שישפר את המצב- אבל זה המצב...
(9) מאיה, 27/3/2011 12:07
קושי
אני מתרגשת לקרוא את אשר כתבת, מרגישה כאילו מישהו כתב את מה שאני מרגישה, לא ידעתי שיש עוד אנשים כמוני שהאמהות כל כך טבעית בתוכן ועם זאת בטעות נקשרה היא להרסנות מסויימת, ביתי רק בת שנה וחודשיים וכמעט בכל יום שעבר עם כל חיבוק ונשיקה עברו במוחי מחשבות של הרס ומוות שלא נדע, העצב שנותר בי בגלל חוויות שעברתי בילדותי מנסה לשלוט בי בכל שנייה בחיי, ביתי לא אשמה וכל יום הוא מלחמה שזה לא יעבור אליה, בהצלחה לך בהצלחה לכולנו למעננו ולמען ילדנו
(8) אור הנר, 27/3/2011 11:59
לא תמיד יש את מי להאשים
מאוד נוח שיש את מי להאשים - אם חולת נפש. אבל כולנו חולים בצורה זו או אחרת. לי לא היתה אם חולת נפש, היא היתה מאוד מאופקת ואולי אפילו מרוחקת במידת מה. אבל לי היו התקפי זעם בלתי נשלטים על הילדים שלי, ואני בטוחה שהם גרמו להם נזק. אז האם אני חולת נפש בגלל שהתפרצתי על הילדים שלי? אין לי את מי להאשים, אני בוחרת לקחת אחריות על המעשים שלי, ולהבין שפגעתי בילדים שלי בגלל חוסר שליטה עצמית. כשילדתי אותם לא ידעתי שכך ארגיש, שכך אתפרץ כלפי ילדי, אותם אהבתי ואני אוהבת מאוד. רק לימודי הקבלה עזרו לי - בכך שהבנתי שבכל אחת ואחד מאתנו יש יצר הרע, שאין להתכחש לו, וצריך כל הזמן לעמוד על המשמר לא לתת לו להתפרץ. אני יודעת שאם הייתי מודעת לכך כשילדי היו קטנים, הכל היה יותר קל, ולילדי היתה ילדות יותר קלה. אבל אז לא רק שלא רציתי לשמוע על הדת, אלא אפילו לא האמנתי באלהים. לכן אני מבינה שלכל אחד יש הסרט שלו, שהילדים שלי היו צריכים לעבור מה שעברו, וגם אני, כדי להתקרב לבורא ולהבין שיש כוח עליון השולט על הכל ושיש חוקיות בקוסמוס שצריך לציית לה, אחרת הכל משתבש. עכשיו אני מבינה את חלקי בכאוס שבחיי ובמשפחתי, ולוקחת אחריות על הכל. אבל בלי אשמה. גם אשמה היא מהצד האחר. אני סולחת לעצמי על שהייתי אם כל כך לא טובה, ועושה את כל המאמצים להתחבר לאור ולפעול מתוך האור, כדי לתקן את כל העוול שגרמתי לאנשים אחרים, וביניהם הורי, בעלי, חמותי וחמי, גיסי וגיסותי וילדי. למרבה הפלא, יחסי עם המשפחה הקרובה, בעיקר עם בעלי וילדי, הם יחסים טובים וקרובים מאוד, אולי כי אני פתוחה ומתנצלת על כל הפגיעות שפגעתי, ומנסה כל הזמן לשלוח להם אהבה ולסלוח להם.
שירה, 27/3/2011 14:47
לסלוח להם? בואי נקווה שהם סלחו לך.
(7) מיכל, 27/3/2011 11:42
שתפתי את בן זוגך בתחושות הללו.
הפחד מאובדן שליטה והפחד שלך מעצמך, הן תוצר של הסבל שחווית בילדותך. אם אצל כל אחד מאיתנו חבויה המחשבה המודעת או הלא מודעת - להיות הורה שונה באותה נקודת חולשה שזהינו אצל הורינו שלנו לתקן את אותם פגמים/חסרונות שהפריעו לאורך הילדות- אצלך הצורך הזה קיים בצורה משמעותית עוד יותר!!!! לא פעם מתגנבת לליבי מחשבה- מה אני חוזרת על אותן טעויות שאימי עשתה? כיצד זה יתכן, שהרי אני יודעת להעביר עליהן (היום, מרום שנותיי), ביקורת? בתחושה הזו היא טבעית ביותר, בייחוד שההתנהגות של רימך היתה חריגה מהנורמה, מעשי קיצון, שאת רוצה להשמר מפניהן. אני יכולה רק לתת עיצה נוספת: שתפי את בן זוגך בתחשות הללו (ואם אין עימו קשר טוב, שתפי אדם קרוב אחר) ושבן זוגך הוא יהיה ה"סמן" שלך. כי אני מאמינה שהדבר הכי מפחיד הוא לאבד שליטה ואם יש עוד מישהו שהוא המשענת ושהוא השומר, המסמן, כשאת מרגישה שאת עלולה "לאבד" את זה. האדם הזה יהווה את המשקולת: יזהיר, יתריע, יכוון. ובאמת, יש בך כאלו עוצמות, את נבונה, רגישה ואוהבת- סמכי גם על עצמך!!!
(6) אנונימי, 27/3/2011 11:39
וואו!
אתמול קראתי שוב את יומני הילדות שלי. הבנתי מאיפה באתי ואיזו דרך עשיתי. המאמר שלך היה מעין השלמה למה שעובר עלי כעת. ממש מדהים. הכי חשוב הוא לטפוח לעצמנו על השכם. עברנו שואה פרטית בילדות. המקום שהיה אמור להגן עלינו רק הזיק וקלקל. אבל אם בורא עולם שם אותנו במקום הזה משם עלינו לקום, לפרוח וצמוח. תודה לך על השיתוף.
(5) מישהי, 27/3/2011 11:32
כ"כ הזדהיתי
אני כבר שנים מנסה להבין את הקונפליקט הזה בתוכי,איך מצד אחד אני יכולה לאהוב עד הסוף ומצד שני אני מפחדת ממה שעלול לקרות אם אני אתן דרור לכעס ולתסכול. אני אם מלאת אהבה לכמה ילדים מתוקים ואף אני בת להורה פגוע נפש ולאם מכה ומוכה, ואני כל היום הייתי בחרדות מהגינום שבתוכי. טוב היה לי לקרוא על ההתמודדות שלך, עזרת לי ואולי זה יעזור לי גם להסביר לסביבה הקרובה שלא מבינה
(4) B, 27/3/2011 11:25
שיקפת את נפשי, כתבת את מחשבותי ...
אימי היתה חולת סכינופרניה. גם אני בחוץ פרחתי, בבית כמלתי, ניסיתי להיות אוויר כמה שאוכל.. האלימות ממנה גם בי הותירה טראומה של פחד אימתני ממנה עד יומה האחרון שבקושי יכלה לזוז - אני ממנה רעדתי... גם לי יש בת בכורה, גם אני לעיתים פוחדת שמה אני לא מספיק טובה.. גם אצלי מנגנון הבקרה של להיות רגישה ,להיות עם יכולת הכלה בממדים חזקים...כמה טוב היתה הכתבה , הביחד, הלא לבד.. הלגיטמיות לרגשות - תודה!
(3) חגי, 27/3/2011 11:16
בהחלט נראה שאת אמא מסוג שונה - מסוג מאוד איכותי
דווקא הדאגה שלך מעצמך מראה עד כמה את אוהבת את ילדיך וכמה הם יקרים בעיניך - וזו הנוסחה בה' הידיעה לילדים מוצלחים. איחולי הצלחה רבה במסע החיים וההורות. נשמע גם שמגיע הרבה קרדיט לבעלך.
(2) אביטל ירון, 27/3/2011 11:08
כל הכבוד לך
שלום, אני כאם לשלושה וכמי שלא עברה חוויות ילדות דומות לשלך - אם כי בהחלט עברתי אחרות, מרגישה לא פעם את התחושות/מחשבות/רגשות שתארת. אין ספק שההכרה בכך שמדובר - קרובלודאי - במשימה המשמעותית ביותר שלנו עלי אדמות, מולידה פחדים וחרדות גם אצל מי שסיפור חייהם פשוט. קראתי את דרכי ההתמודדות שסיגלת לעצמך בשעת כעס ורציתי לומר - כל הכבוד!!! זו השאיפה שלי. זה המקום אליו הייתי רוצה להגיע! שם בדיוק יקרה התיקון מבחינתי. אני עדיין לא אדונית הכעסים שלי... אני עדיין כועסת עליהם לפעמים יותר משהייתי רוצה. ואז רגשות האשם מכלים כל חלקה טובה. ולמרות שמדובר "רק" בצעקות - ברור לי שאני שבוייה של האופן בו גידלו אותי. ומהשבי הזה בע"ה אני נאבקת להשתחרר. את טובה. אביטל
(1) אנונימי, 27/3/2011 11:03
תגובה למאמר
את מדהימה בכוחות שלך, בדרך שעשית, חווית האמהות תמיד מעלה זכרונות ילדות ומעוררת עבודה ונראה שאת במצבך הנוכחי עושה זאת בעוצמה ובפלא.. ממש מרגש.