רשימת תפוצה
האתר בעבודות תחזוקה מצטערים על אי הנוחות הזמנית, נשוב בקרוב!

הורות

תרגולים

ב׳ באדר א׳ ה׳תשע״א ב׳ באדר א׳ ה׳תשע״א 06/02/2011 | מאת יעל מרמלשטיין

מה לעשות במקרה של התקפה אווירית או מקרי חירום אחרים בבית, ואיך זה קשור להתפתחות הרוחנית שלנו.

מהרגע שאני רואה דרך חלון המטבח כיצד הילדים שלי חוזרים הביתה, אני יודעת שעוד מעט אשמע משהו חשוב. הם פורצים פנימה כמו פקעות אנרגיה בנות 8 ו-9, ומביאים עמם ניחוח מחוספס של גברים צעירים.

"אמא!" הם זועקים פה אחד, כשדבריהם גועשים על קצה לשונם ופורצים כאשד סוער.

"וואו", אני אומרת להם, "קצת יותר לאט".

הם עוצרים לרגע ואומרים, "היו לנו תִּרגוּלִים! שוטר הגיע היום לבית הספר כדי ללמד אותנו מה עושים במקרי חירום."

"כן", נכנס הבן השני לדבריו. "למדנו מה לעשות במקרים של רעידת אדמה, התקפת ירי, אזעקה להתקפה אווירית..."

"נפלא", אני נכנסת לדבריהם. 'תסריטי אסונות' מעולם לא היו הנושא החביב עלי. "אז מה אתם עושים כדי להגן על עצמכם?"

בן אחד רץ אל מתחת לשולחן. "ככה עושים אם יש רעידת אדמה", הוא אומר בשמחה. "זה הרהיט הכי כבד בבית?" אני מהנהנת באנחה.

"וזה מה שעושים אם אנחנו מוצאים את עצמנו בהתקפת ירי", מצטרף הבן השני לדבריו, כשהוא מצליב את ידיו על החזה ונסוג לאחור.

"אלא אם זה במרחק של עד ששה מטרים ממני", הוא מוסיף. "במקרה כזה מנסים לתפוס את הרובה כי זה הסיכוי היחיד להינצל." אני בולעת את הרוק בקול.

"ואם יש שריפה", מוסיף הראשון, "צריכים להיעמד בטור מסודר ולהתפנות בשקט מהבניין, אחד-אחד."

הבנים מיהרו להדגים בפניי את הפעולה, הם נעמדו זה אחר זה כמו קרונות רכבת, והתקדמו במלוא הרצינות לאורך קירות הסלון.

"מעניין כמה קל למלא את הכללים בזמן אסון אמיתי", אני תוהה בקול

"מאוד מסוכן אם לא פועלים על פי הכללים", הוסיף הבן הצעיר יותר.

"כן, אישר בן התשע. "יכולים להיפגע באמת."

"מעניין כמה קל למלא את הכללים בזמן אסון אמיתי", אני תוהה בקול, והם נועצים בי מבט מתפלא.

"לכן צריכים לתרגל כל הזמן", הם מסבירים. "אמרו לנו שנמשיך להתאמן עד שנתרגל להגיב ככה, עד שהתגובה הנכונה תהפוך להיות חלק מאיתנו.

הם ממשיכים לדבר בהתלהבות, אבל כשאני עורמת תפוחי אדמה וגזר בצלחותיהם, אני חושבת על אימונים - אימונים פיזיים ואימונים רוחניים, והמחשבות האלה עדיין מסתובבות לי בראש כשהילדים חוזרים מבית הספר למחרת.

"הוא מציק לי."

"הוא התחיל."

"היא הציקה לי אז אני הצקתי לו."

הילדים רודפים אחד אחרי השני וצועקים. אחד מהם תופס בקבוק משקה מוגז (אני מקווה שלא בתור נשק) ובטעות הודף בקבוק זכוכית של מיץ ענבים. הבקבוק מתעופף, והעצבים שלי מתנפצים למיליוני רסיסי זכוכית, יחד עם הבקבוק שנח על הרצפה, כמו המחשה מיניאטורית של תאונת דרכים.

אני מסתכלת על הבן שלי ושפתיו רוטטות.

"שברתי את המיץ ענבים", הוא אומר בשקט. רקותיי פועמות.

"לך לחדר", אני אומרת, כשקולי נשמע כמו מזכירה אלקטרונית. "לא רוצה לראות אותך עד מחר."

הערב נפרש כמו סליל של התפכחויות עבור בני ועבורי, ואני הולכת לישון כשמחשבות מתערבלות ומתהפכות בתוכי.

אימונים. האם הם יכולים לעזור באמת? האם אני יכולה לתכנת את עצמי להגיב בצורה שונה כשמערכות היחסים הכל כך יקרות לי נמצאות במצבי SOS?

אני ממחיזה הכל בדמיוני. אני מתכננת נתיבי הימלטות, מאתרת את מטף הכיבוי, מצפה לגרוע מכל ומתכננת בריחה ללא פגע. אני אנסה. כמה ימים אחר כך הבן שלי חוזר הביתה מהלימודים.

"שלום חמודי. איך היה היום שלך?"

"גרוע", הוא עונה, וזורק את הילקוט באמצע הסלון.

"רוצה לספר לי?" אני שואלת.

"לא", הוא עונה בכעס. "אבל למה את אף פעם לא מכינה לנו אכול טעים?"

"אף פעם", "תמיד", "כל האימהות". מילים בלתי נסבלות לאוזן האם. הלב שלי מתכווץ, ואז אני נזכרת - אימונים.

אם מישהו מתקרב אליך עם רובה, הצלב ידיים על החזה. כופף את הראש. הגן על אבריך הפנימיים, הלב, המוח.

"ממממממ", אני אומרת באופן לא מחייב. "בטח היה לך יום גרוע. רוצה לאכול משהו?"

הוא מרחרח את האוויר. "לא, יש לזה ריח מגעיל. בטח הכנת משהו עם גבינה. את יודעת שאני שונא גבינה."

כן, אני רוצה לצעוק. אני יודעת שאתה שונא גבינה. לכן אני כמעט אף פעם לא משתמשת בגבינה למרות שחלק מאיתנו ממש אוהבים את זה. ואתה יודע שבתנור מחכה לך מנת לזניה ללא גבינה.

אסור לדחוף אנשים בזמן אזעקה בשל תקיפה אווירית. ככה מישהו עלול להיפגע.

"יש בתנור לזניה בלי גבינה במיוחד בשבילך." אני מוציאה אותה ומגישה לו.

"לא רוצה", הוא אומר, והודף את הצלחת לצד השני של השולחן. היא נופלת על הרצפה, ומפזרת נתזי רסק עגבניות על כל המטבח.

המקום הכי טוב להיות בו בזמן רעידת אדמה הוא תחת רהיט כבד או באוויר הפתוח.

אני נושמת עמוק ומושיטה לו ברוגע מגבת לנקות את הלכלוך.

"אני הולכת לחדר שלי לכמה רגעים", אני אומרת, עד שהאדמה תפסיק לרעוד. ואז אני מתפנה, אחד אחד, ברוגע לחדר, כמו קטר קטן שמתגבר.

אולי זה עדיין לא טבע שני שלי, אבל אני מתקרבת - תרגול אחד בכל פעם.

מאמרים נבחרים

1 2 3 576

Donnez du pouvoir à votre voyage juif

Inscrivez-vous à l'e-mail hebdomadaire d'Aish.com

Error: Contact form not found.

הצטרפו לניוזלטר השבועי

linkedin facebook pinterest youtube rss twitter instagram facebook-blank rss-blank linkedin-blank pinterest youtube twitter instagram דילוג לתוכן