בעיני רבים מאיתנו המלה 'סמכות' היא לא בדיוק 'פוליטיקלי-קורקט', אולם היא בכל זאת חיה ותוססת ביהדות. למעשה, היהדות כולה עומדת על מושג הסמכות – הסמכות האלוקית, סמכות התורה, בתי הדין, המורים וההורים.

סמכות היא דבר טוב. ילדים זקוקים לה כדי לגדול בצורה בריאה. הם פורחים מתוך הידיעה שיש להם הורים שמפקחים, קובעים כללים ומאצילים סמכויות. מובן שבכדי ליצור מערכת יחסים בריאה, ההורים צריכים להיות דמויות סמכותיות, אוהבות והוגנות, אולם בכל אופן הילדים צריכים ורוצים הורים שנמצאים בשליטה. גם אם הילדים מנסים בכל כוחם 'לנהל את הבית', הם לא באמת רוצים להיות המנהלים. הם יודעים שאין להם מספיק ידע, ושכדי שיוכלו להרגיש בטוחים, מוגנים ואהובים, הם זקוקים להורים שיכולים לקחת אחריות.

הילדים רואים בהוריהם דמויות סמכותיות. מנקודת מבטו של הילד, ההורים הם כמו אלוקים - הם כל יכולים ויודעי כל, הם דואגים לו, מאכילים ומלבישים אותו ושומרים עליו מכל נזק.

חוסר כבוד לבעלי הסמכות מחלחל לבתי ספר רבים, והופך אותם למקומות מסוכנים ומפחידים

ילדים זקוקים גם למורים, למנהלים ולדמויות סמכות אחרות, כדי שישרו סדר וביטחון בעולמם. ילדים רבים חשים היום חשופים ולא מוגנים במוסדות החינוך בהם הם לומדים. נראה שאיש אינו מופתע כבר ממעשי בריונות ונשיאת אולרים על ידי ילדים. חוסר כבוד לבעלי הסמכות חודר לבתי ספר רבים, והופך אותם למקומות מסוכנים ומפחידים.

כשילד מתבגר, הוא מבין שההורים שלו אינם כל יכולים ואינם יודעי כל. למעשה, הם בכלל לא מה שהוא דמיין לפני כן! אולם, אם ההורים הצליחו במשימתם ההורית, הם הספיגו בילד יכולת לפתח בבגרותו קשר עם אלוקים. הילד כבר מבין את משמעותה של מרות. יש לו ניסיון בציות לסמכות הוריו ולכלליהם. במשך תקופות משמעותיות בחייו הוא הרגיש עד כמה חסר אונים הוא בלעדיהם. הוא למד להכיר בכוחם להגן עליו ולהכניס סדר לחייו וכעת הוא בשל להשתמש בניסיון שצבר ולהתקדם איתו לרמה גבוהה עוד יותר.

ללמוד על אלוקים דרך הורינו

הקשר בין ההורים לילדים בא כדי ללמד אותנו על הקשר שלנו עם אלוקים. אלוקות היא מושג מופשט, ולכן אלוקים נתן לנו מקבילה ארצית, שתאפשר לנו ללמוד מיהו ומה מערכת היחסים בינינו. מהורינו אנחנו לומדים על מציאותם של אהבה ללא תנאים ושל חסד ורחמים. מהם אנחנו לומדים מה זאת אומרת לחיות במערכת יחסים תלותית, וכיצד להתייחס אל דמויות סמכות שקובעות כללים לטובתנו.

בני אדם הם היצורים החיים היחידים שנבראו תלויים כל כך בהוריהם למשך תקופה כל כך ממושכת. ה' תכנן זאת בצורה שכזו, כדי שנוכל להבין את מידת התלות המוחלטת שלנו בו.

שכשילדים מכבדים את הוריהם, זה נחשב לכיבוד הא-ל עצמו

חלק מתפקידנו כהורים, הוא להמיר את התפיסה הראשונית של הורים דמויי אלוקים, למערכת יחסים בוגרת עם אלוקים עצמו. לשם כך, ה' נתן להורים סמכות דומה לשלו. למעשה, חז"ל אומרים שכשילדים מכבדים את הוריהם, זה נחשב לכיבוד הא-ל עצמו (תלמוד, קידושין ל,ב).

אם כן, לא רק הילדים זקוקים לסמכות, אלא כולנו זקוקים לה. כולנו אמורים להרגיש שאנחנו חיים בעולם מסודר, כשהאנשים הנכונים נמצאים בעמדות השליטה הנכונות. כואב מאוד לשמוע סיפורים על שוטרים שמכים חפים מפשע, על אנשי ציבור שלוקחים תרומות לא חוקיות למסע הבחירות שלהם, ועל ראשי ממשלות שמשקרים. כיצד נוכל לחוש מוגנים ובטוחים בעולם שבו לא קיימת סמכות מכובדת בה נוכל לבטוח.

אנחנו זקוקים לממשלה שתקבע חוקים סבירים על פיהם יפעל הציבור. תארו לעצמכם עולם ללא חוק. רבי חנניה היה אומר: "הוי מתפלל בשלומה של מלכות - שאלמלא מוראה, איש את רעהו חיים בלעו" (פרקי אבות, ג,ב). שמירה על החוק והסדר חיוניים לביטחוננו ולרווחתנו.

אלוקים, הסמכות המוחלטת שלנו

אלוקים, כמובן, הוא הסמכות המוחלטת שלנו. הוא המִבטח האחד והיחיד שלנו. אנחנו יודעים שאין בעולם עוד מישהו בו נוכל לבטוח לחלוטין. ובדיוק כפי שילדים זקוקים להורים אוהבים שקובעים כללים לטובתם, כך אנו זקוקים לאלוקים. חוקי האלוקים מכניסים סדר לעולמנו. הם מאפשרים לנו לדעת מה מצופה מאיתנו. מהם אנו יודעים מהם הגבולות למעשינו, ושלכל מעשה יש גם תוצאה. אנו מבינים גם שהשכל שלנו מוגבל מכדי שנוכל לנהל לבד את העולם. אנחנו עושים את הטוב ביותר שביכולתנו כדי לתרום לחברה ולשפר את מה שבידינו לשנות, אבל בסופו של דבר אנחנו שמחים שהסמכות האחרונה נמצאת בידי האלוקים.

אחת המשימות העיקריות של היהודי היא לקבל את סמכותו של האלוקים. וקבלת הרעיון הזה כל כך קריטית לנו כיהודים, שחג שלם מוקדש במיוחד להפנמתו. ראש השנה.

המוטיב העיקרי של ראש השנה הוא הרעיון שה' הוא האלוקים. המילה "המלך" מופיעה פעמים רבות מאוד בתפילות ראש השנה. אנחנו מקבלים ומפנימים שאנחנו חיים בעולמו ולא מסוגלים לנשום אפילו נשימה אחת שלא ברצונו. אנחנו מפנימים ומקבלים שאין לנו שום קיום עצמאי נפרד ממנו ומרצונו.

וכדי להכניס את המציאות הזאת לחיינו, אנו עושים בראש השנה דבר שאיננו עושים אף פעם במשך השנה. בתפילת המוסף אנחנו אומרים את 'עלינו לשבח' ובמקום בו כתוב "ואנחנו כורעים", אנחנו נופלים מלוא קומתנו אפיים ארצה.

ההשתחוויה היא אחד מנקודות השיא שלי בשנה. זהו רגע בו אני מרגישה חיבור טוטאלי למציאות. יש אלוקים, הוא שולט בכל, אני חייבת לו הכל ואני תלויה בו לחלוטין. אלוקים הוא המלך שלי. בשאר השנה המודעות הזאת באה והולכת, אבל באותו רגע היא חדה וברורה ואני מבקשת מאלוקים שיעזור לי להישאר צמודה להתנסות הזאת בה הסמכות ברורה ומוחשית ושמה הוא אלוקים.

התמודדות תמידית

טבעו של האדם הוא לרצות להיכנע לאלוקים מחד, ומאידך לרצות לנהל את העולם ולציית אך ורק לעצמו ולרצונותיו

אלוקים יודע כמה קשה לנו לשמר את התפישה הזאת ולהיאחז בה. בעוד אנו רוצים וזקוקים לסמכות כדי לחוש בטוחים, אנחנו רוצים גם לנהל את ההצגה. טבעו הדואלי של האדם (אפשר לקרוא לזה האני הגבוה והאני השפל או יצר הטוב ויצר הרע) מקשים עלינו לקבל מרות, ואפשר להבחין בכך גם אצל ילדים וגם אצל מבוגרים. טבעו של האדם הוא לרצות להיכנע לאלוקים מחד, ומאידך לרצות לנהל את העולם ולציית אך ורק לעצמו ולרצונותיו.

זהו קונפליקט תמידי, וציות לסמכות האלוקים אינו דבר קל. לשם כך קיבלנו כלי נוסף - קריאת שמע - מנת ההצהרה היומית שאלוקים הוא המלך ושאנו מקבלים את מרותו. יהודי מתחיל את יומו בקריאת שמע, חוזר עליה שוב לפני שהוא הולך לישון, ואומר אותה בקול, יום אחרי יום, על מנת להפנים את המסר.

אנחנו ההורים אחראים במיוחד על קביעת יחסם העתידי של ילדינו אל האלוקים. לדרך בה אנו משתמשים בסמכות ההורית, תהיה השפעה רבה על הדרך בה יתייחסו הם לכל דמות סמכות שהיא, ובסופו של דבר אל האלוקים. אנחנו צריכים להשתמש בכוחנו בחוכמה, בנתינת טיפול אוהב, גבולות ברורים ותוצאות הוגנות. כשאנו מתעלמים מסמכותנו ולא מספקים לילדינו מסגרת יציבה בה יוכלו לגדול בבטחה, אנחנו מזיקים להם. אם אנחנו קובעים כללים שרירותיים או שאנחנו נמצאים במאבקי כוח עם הילדים, התוצאות עלולות להיות הרסניות.

מובן שרוב ההורים אינם מושלמים, ויש אפילו בודדים שמנצלים את מעמדם באופן שלילי. סביר מאוד שלילדים שהוריהם שמשתמשים בסמכותם בצורה בלתי הוגנת או פוגעת במיוחד, יהיה קשה מאוד ללמוד כיצד להתחבר לאלוקים ולקבל את סמכותו. למעשה, לעתים קרובות אנשים שמתקשים ליצור קשר עם אלוקים מייחסים זאת לבעיות עם הוריהם.

אנחנו צריכים לעמול קשה כדי להפוך את עצמנו לאנשים שילדיהם יוכלו לכבד וירצו לשמוע בקולם. אנחנו צריכים לשאול את עצמנו איפה אנחנו טועים ובמה אנחנו יכולים להשתפר. ואנחנו צריכים לזכור שיתכן מאוד שכאשר אנו הופכים את עצמנו לדמויות הסמכות האוהבות ביותר, אנו פותחים לילדינו דלתות המובילות לצמיחה רוחנית.