אני זוכר שמבחינתי, הרגשתי שהרגע הזה תמצת את התסכול של השנה שעברה:

הנה אני, מחנך בקורונה, מנסה להגיע לתלמיד שלי, שתקוע בבית ומתוסכל כמוני והניסיונות הנואשים הללו נראים כמו הזיה. שאלתי אותו בקול מתלהב:

"אז מה שלומך? איך הולך בבית? מה אתה עושה בקורונה? שתף אותי במשהו?"

התלמיד שלי בקול כבוי: "בסדר".

בסדר? זה כל מה שיש לך לומר? בסדר? בא לך לשתף קצת? להיפתח לעולם? אני מנסה לבנות פה קצת דיאלוג. אתה יודע. אם הייתי מנסה לדבר עם עצמי זה כבר היה נשמע מעניין יותר.

המשכתי בנחישות: "אולי בכל זאת תספר לי משהו, אתה יודע, קורונה, כולנו בבית, בטוח יש לך משהו לומר לי".

הוא חשב. ואז ענה בלקוניות: "הכול טוב". ונדמה לי שעד סין נשמע רעש ניפוץ השיחה בינינו. אמרתי לו ספק בתחינה ספק בתוכחה: "בא לך לפרט יותר? מה זה התשובות האלו? בסדר? תגיד מה הולך איתך. איך אתה מרגיש?".

שתיקה מעבר לקו. ואז הוא שוב אמר: "בסדר" ולא נותר לי אלא לשאול את עצמי האם אני נמצא במקצוע הנכון. מה זה הטרלול הזה? מותר לי לצפות לנהל שיחה הגיונית בין מורה לתלמיד שתיגמר באוסף משפטים מגוון יותר מאשר 'בסדר'. החלטתי שנמאס לי. שלא יעשה טובה. לא רוצה לדבר? לא צריך. לא בכוח. יש לי גם ככה מספיק דברים לעשות.

למחרת לא התקשרתי אליו. בשביל מה להתקשר? גם ככה זה נראה שהוא עושה לי טובה. ואז, ביום השלישי החלטתי שלמרות הכול כדאי לי כן להתקשר ורק בשביל שיהיה קשר מינימלי בין מורה לתלמיד. שישמע אותי. שיראה שאכפת לי. אז התקשרתי. הוא ענה ואמר לי:

"מה קרה המורה? למה לא התקשרתי אליי אתמול? חיכיתי לשיחה שלך".

הלם. "אתה חיכית לשיחה שלי?" עניתי לו: "הרי ניסיתי לתקשר אתך ולא שיתפת פעולה ולא הבעת עניין וענית כל הזמן בסדר בסדר...אז חשבתי שאתה מעדיף לא לדבר. אתה כן מחכה לדבר איתי?"

"כן המורה" ענה לי: "זו הפעם היחידה ביום שמישהו מתקשר אליי באמת ומדבר איתי. מנסה לנהל שיחה. בכל שאר הזמן אני במחשב. או אולי מסמס בנייד".

*

חשבתי איזה איחול הייתי מאחל לעצמי כמחנך לקראת פתיחת שנת הלימודים תשפ"ב:

להיות המורה התותח ביותר? להספיק עם התלמידים שלי את כל החומר? להיות הדמות שתיכנס להם לראש ושהם יצליחו להיזכר בה עוד שנים רבות? הלוואי.

אבל יותר מכול הייתי פשוט רוצה לדעת שהצלחתי לגעת בנשמה שלהם. שראיתי אותם. שהבחנתי בשתיקות שלהם. שאם הם אכלו בערב כאפות ורבו עם ההורים שלהם או שמשהו רע להם על הנשמה, שאני אשים לב, ואם תלמיד עובר חרם שקט ולא מדברים איתו בקבוצת הווטסאפ של הכיתה, שאהיה מספיק חד בשביל לתפוס את זה בזמן ולהציל אותו מצלקות נפשיות לכל החיים.

ושההתעניינות שלי בעולם שלהם תהיה יותר מאשר הכנת או לא הכנת שיעורי בית.

ובעוד אני עסוק בלבנות להם עולמות ולהצמיח להם כנפיים, שאצליח לפחות לא להרוס להם. שאשמור על הפה שלי ושלא אחריב את עולמם בגין מילה סוררת שתיפגע ותיכנס בהם כמו ארס של עכנאי.

והכי חשוב: שאצליח להתייחס לתלמידים שלי בדיוק באותו אופן שהייתי רוצה שהמורים שמלמדים את הילדים שלי יתייחסו אליהם.

א-לי, עשה אותי כלי לשליחותך וזכני להסתכל על תלמידיי, ילדיך, בעין טובה ולהחיות אותם במילים טובות ובמבט אוהב והצילני מן הציניות ומן השחיקה ומן ההרגל

וחדש בליבי בכל יום את אהבת המקצוע ותן בי כוח להדליק נשמות ולנפוח בחלומות שלהם חיים.

הלוואי.