"אני יודע שיש לך מיליון דברים לעשות, אבל אני מאחר לפגישה במרכז העיר ואין שום סיכוי שאמצא שם חנייה. נראה לך שתוכלי להסיע אותי?"

"בטח!" ענתה אשתי. "אני רק אקח סוודר ואת המפתחות וניפגש בחוץ."

"זה יהיה נהדר", חשבתי. "אם לא ניתקע בפקק אני אאחר רק בחמש דקות."

בתוך רגע או שניים, התמקמנו ברכב ויצאנו לדרכנו.

אני בדרך כלל לא נוסע בטנדר של אשתי. זאת המכונית המשפחתית שלנו, ולי יש מכונית משלי.

ישבתי לי במושב הנוסעים הקדמי – מקום זר בשבילי – 'גולש' לעבר הכביש המהיר, ומקווה בכל לבי שהתנועה בכבישים תצא איכשהו להפסקה של חצי שעה פחות או יותר כדי שאספיק להגיע לפגישה בזמן.

הצעקה שנפלטה לי הקפיצה את שנינו.

"12:55?!?!?!?!?!?!?!?!?!"

בהיתי בשעון הרכב ולא יכולתי להאמין כמה מאוחר. לאן ברח הזמן? אין שום סיכוי שאספיק להגיע לפגישה.

"לא, לא, לא!" קראה אשתי כשהיא מחניקה את צחוקה. "עוד לא 12:55. אני תמיד מקדמת קצת את השעון במכונית."

"ואו... ממש הפחדת אותי. אולי את יודעת במקרה מה השעה באמת?" ביררתי, לבי הולם עדיין, באין שעון על ידי.

"בטח," היא אמרה והעיפה מבט בשעון היד שלה, "12:33."

עשיתי פעולת חיסור מהירה.

"זאת אומרת שאת מקדמת את השעון שלך ב- 22 דקות???"

עכשיו אשתי כבר צחקה בקול.

"משהו כזה," היה כל מה שהיא הצליחה לומר.

משכתי את הידית שלימיני ודחפתי את עצמי 15 סנטימטר אחורה. עצמתי את עיניי. הטויוטה נהמה לה דרך הכביש המהיר, נראה שבאמת המכוניות יצאו להפסקה. לא דיברנו הרבה. ניסיתי להטמיע בתוכי את האירוע הזעיר שהתרחש זה עתה.

זה לא שאף פעם לא פגשתי אנשים שמזיזים קדימה את השעון שלהם. הנוהג הזה מקובל בהחלט. אבל 22 דקות זה כבר ממש מוגזם. כלומר, מה העניין לקדם בכלל את השעון? כאילו שהם לא יודעים שלפי הזמן האמיתי השעה מוקדמת יותר? על מי הם עובדים? האם הם מעמידים פנים כאילו שכחו? האם זה באמת עוזר להם להגיע בזמן?

החלטתי לשמור את הרהוריי לעצמי (טיפ: זה רעיון טוב לפעמים).

אבל בכל זאת הבנתי שאם אני מתוסכל מזה שאשתי ואני חיים באזור-זמן שונה, אני מפספס את המסר המקורי. ככה צריך לראות את זה: א-לוהים ברא את הגבר והאישה עם תכונות, שאיפות ותפקידים שונים. הוא גם ברא אותנו עם מצוות שונות.

נשים אינן חייבות בציצית או תפילין. נשים אינן חייבות לשמוע שופר בראש השנה או לשבת בסוכה, למרות שרבות מהן מקיימות את המצוות האלה גם ככה. המכנה המשותף? כל אלה הן מצוות עשה שתלויות בזמנים קבועים.

אם הזזת השעון ב-22 דקות קדימה עוזר לה איכשהו לאזן את סדר היום המאוד-עמוס שלה, אני חייב לקבל את זה. זה חלק ממה שנקרא אהבה.

בעוד שנשים רבות מצטיינות היום בתחומים שמחוץ לבית, אומנותן המקורית היא שמירה על בטחון המשפחה ושפיותה. בטח, אני יכול להחזיק את המבצר מדי פעם, ובמקרים מסוימים אני כמעט מצליח להיות עמוד התווך של הבית. אבל אין תחליף למקור.

כשדאגה לצרכים של כל מי שסביבך היא באמת העניין העיקרי שמעסיק אותך, פשוט בלתי אפשרי לקיים מצוות התלויות בזמן. תהיה כאן סתירה ברורה. אי אפשר לנטוש את הילדים רק בגלל שהשופר קורא לך. לכן, השעון לא יכול להוות גורם בעל משמעות. קוראים לזה סדר עדיפויות.

מורכבוּת-המטלות של אשתי חייבת, לפעמים, להתגבר על בעיית השעון. ואם זה שהיא מכוונת את השעון שלה 22 דקות קדימה עוזר לה איכשהו לאזן את סדר היום המאוד-עמוס שלה, אני חייב לקבל את זה – בין אם זה הגיוני בעיניי ובין אם לאו. זה חלק ממה שנקרא אהבה.

גם אני מוזר

באותו ערב חזרתי הביתה בתחבורה הציבורית, מרוצה שאני מבין טוב יותר את נקודת מבטה של אשתי על הזמן (מצחיק, דווקא היא הביאה אותי לַפגישה בזמן, בעוד שאני זה שאיחרתי).

נכנסתי הביתה מורעב ונזכרתי שלאשתי היו בשעות אחר הצהריים כמה פגישות-עבודה שקשורות לבית הספר ושהיא צריכה למהר לעשות עוד שני דברים מייד אחרי ארוחת הערב. בלי מילים, התפללתי וקיוויתי שאיכשהו היא הצליחה לדחוף פנימה כמה רגעים כדי להכין אחת מהארוחות המדהימות שלה (היא מבשלת מעולה).

מובן מאליו, הריח נישא בסלון ואני נכנסתי למטבח. הילדים ישבו סביב השולחן שנראה בשלבי העריכה האחרונים שלו. זאת תהיה ארוחה מהירה, אבל שמחתי שיש בכלל ארוחה. ישבתי והתבוננתי בשולחן שראיתי כבר מאות פעמים קודם. מראה רגיל של ערב חול: מפת ניילון חד-פעמית, צלחות פלסטיק חד-פעמיות, סכו"ם פלסטיק חד-פעמי, כוסות פלסטיק חד-פעמיות – הבנתם את העיקרון.

ועכשיו לווידוי. אני שונא חד-פעמי – כפות, מזלגות, כוסות, צלחות וכו'. מה שזה לא יהיה - אם זה חד-פעמי אני שונא את זה. בייחוד סכינים. הם הכי גרועים. צריכים להשתמש בהם רק לחיתוך הארוחות שמגישים במטוס – שני אלו מתאימים וראויים זה לזה. כן כן... אני יודע הכל על הנוחות והפרקטיות. אני לא אומר שאנחנו לא צריכים להשתמש בכל העזרים הקולינריים הנפלאים האלה. אבל אני בכל זאת לא סובל אותם.

ואשתי מכירה את השיגעון שלי מצוין. אז לפניי ניצב שולחן הזוהר בלובנה של יריעת פלסטיק... אבל המנה שלי מונחת בצלחת חרסינה מכובדת, כשמשני עבריה מונחים, כמו שומרי ראש מלכותיים, סכין מפחידה מפלדת אל-חלד ומזלג תואם. ובצידה הימני העליון כוס דורלקס של 200cc, לא משהו מיוחד, פשוט כוס "רב פעמית" אמיתית ורגילה.

זאת כבר בדיחה משפחתית, התיעוב שלי לפלסטיק והציפייה שלי לפרוטקציה בגלל זה, אבל אשתי משלימה עם זה ומפנקת אותי. אני בטוח שזה לא הגיוני בעיניה, אבל היא בכל זאת מקבלת את הנטייה המטופשת שלי ונענית לי. גם זה חלק ממה שנקרא אהבה.

כל בית הוא שונה. אולי זאת אשתך ששונאת פלסטיק או זכוכית או אבוקדו או מוצרט או מיזוג אוויר או באנג'י או חדשות. אולי זה בעלך ששונא שעונים שמציגים את השעה האמיתית או ספות עור או נוף הררי או היסטוריה או צבע ירוק או אנשים שצוחקים בקול רם מדי או את ראש הממשלה. מה זה חשוב? לכולנו יש תכונות ייחודיות והעדפות. כמה מהן הגיוניות מאוד; הרבה מהן לא. אנחנו צריכים ללמוד איך לקבל אותן... וזה את זה.

לא. זה לא פשוט כמו שזה נראה. אבל זה חשוב, זה ממש בסיסי.

אהבה. זה מה שזה.