"אני יודע שיש לך מיליון דברים לעשות, אבל אני מאחר לפגישה במרכז העיר ואין שום סיכוי שאמצא שם חנייה. נראה לך שתוכלי להסיע אותי?"
"בטח!" ענתה אשתי. "אני רק אקח סוודר ואת המפתחות וניפגש בחוץ."
"זה יהיה נהדר", חשבתי. "אם לא ניתקע בפקק אני אאחר רק בחמש דקות."
בתוך רגע או שניים, התמקמנו ברכב ויצאנו לדרכנו.
אני בדרך כלל לא נוסע בטנדר של אשתי. זאת המכונית המשפחתית שלנו, ולי יש מכונית משלי.
ישבתי לי במושב הנוסעים הקדמי – מקום זר בשבילי – 'גולש' לעבר הכביש המהיר, ומקווה בכל לבי שהתנועה בכבישים תצא איכשהו להפסקה של חצי שעה פחות או יותר כדי שאספיק להגיע לפגישה בזמן.
הצעקה שנפלטה לי הקפיצה את שנינו.
"12:55?!?!?!?!?!?!?!?!?!"
בהיתי בשעון הרכב ולא יכולתי להאמין כמה מאוחר. לאן ברח הזמן? אין שום סיכוי שאספיק להגיע לפגישה.
"לא, לא, לא!" קראה אשתי כשהיא מחניקה את צחוקה. "עוד לא 12:55. אני תמיד מקדמת קצת את השעון במכונית."
"ואו... ממש הפחדת אותי. אולי את יודעת במקרה מה השעה באמת?" ביררתי, לבי הולם עדיין, באין שעון על ידי.
"בטח," היא אמרה והעיפה מבט בשעון היד שלה, "12:33."
עשיתי פעולת חיסור מהירה.
"זאת אומרת שאת מקדמת את השעון שלך ב- 22 דקות???"
עכשיו אשתי כבר צחקה בקול.
"משהו כזה," היה כל מה שהיא הצליחה לומר.
משכתי את הידית שלימיני ודחפתי את עצמי 15 סנטימטר אחורה. עצמתי את עיניי. הטויוטה נהמה לה דרך הכביש המהיר, נראה שבאמת המכוניות יצאו להפסקה. לא דיברנו הרבה. ניסיתי להטמיע בתוכי את האירוע הזעיר שהתרחש זה עתה.
זה לא שאף פעם לא פגשתי אנשים שמזיזים קדימה את השעון שלהם. הנוהג הזה מקובל בהחלט. אבל 22 דקות זה כבר ממש מוגזם. כלומר, מה העניין לקדם בכלל את השעון? כאילו שהם לא יודעים שלפי הזמן האמיתי השעה מוקדמת יותר? על מי הם עובדים? האם הם מעמידים פנים כאילו שכחו? האם זה באמת עוזר להם להגיע בזמן?
החלטתי לשמור את הרהוריי לעצמי (טיפ: זה רעיון טוב לפעמים).
אבל בכל זאת הבנתי שאם אני מתוסכל מזה שאשתי ואני חיים באזור-זמן שונה, אני מפספס את המסר המקורי. ככה צריך לראות את זה: א-לוהים ברא את הגבר והאישה עם תכונות, שאיפות ותפקידים שונים. הוא גם ברא אותנו עם מצוות שונות.
נשים אינן חייבות בציצית או תפילין. נשים אינן חייבות לשמוע שופר בראש השנה או לשבת בסוכה, למרות שרבות מהן מקיימות את המצוות האלה גם ככה. המכנה המשותף? כל אלה הן מצוות עשה שתלויות בזמנים קבועים.
אם הזזת השעון ב-22 דקות קדימה עוזר לה איכשהו לאזן את סדר היום המאוד-עמוס שלה, אני חייב לקבל את זה. זה חלק ממה שנקרא אהבה.
בעוד שנשים רבות מצטיינות היום בתחומים שמחוץ לבית, אומנותן המקורית היא שמירה על בטחון המשפחה ושפיותה. בטח, אני יכול להחזיק את המבצר מדי פעם, ובמקרים מסוימים אני כמעט מצליח להיות עמוד התווך של הבית. אבל אין תחליף למקור.
כשדאגה לצרכים של כל מי שסביבך היא באמת העניין העיקרי שמעסיק אותך, פשוט בלתי אפשרי לקיים מצוות התלויות בזמן. תהיה כאן סתירה ברורה. אי אפשר לנטוש את הילדים רק בגלל שהשופר קורא לך. לכן, השעון לא יכול להוות גורם בעל משמעות. קוראים לזה סדר עדיפויות.
מורכבוּת-המטלות של אשתי חייבת, לפעמים, להתגבר על בעיית השעון. ואם זה שהיא מכוונת את השעון שלה 22 דקות קדימה עוזר לה איכשהו לאזן את סדר היום המאוד-עמוס שלה, אני חייב לקבל את זה – בין אם זה הגיוני בעיניי ובין אם לאו. זה חלק ממה שנקרא אהבה.
גם אני מוזר
באותו ערב חזרתי הביתה בתחבורה הציבורית, מרוצה שאני מבין טוב יותר את נקודת מבטה של אשתי על הזמן (מצחיק, דווקא היא הביאה אותי לַפגישה בזמן, בעוד שאני זה שאיחרתי).
נכנסתי הביתה מורעב ונזכרתי שלאשתי היו בשעות אחר הצהריים כמה פגישות-עבודה שקשורות לבית הספר ושהיא צריכה למהר לעשות עוד שני דברים מייד אחרי ארוחת הערב. בלי מילים, התפללתי וקיוויתי שאיכשהו היא הצליחה לדחוף פנימה כמה רגעים כדי להכין אחת מהארוחות המדהימות שלה (היא מבשלת מעולה).
מובן מאליו, הריח נישא בסלון ואני נכנסתי למטבח. הילדים ישבו סביב השולחן שנראה בשלבי העריכה האחרונים שלו. זאת תהיה ארוחה מהירה, אבל שמחתי שיש בכלל ארוחה. ישבתי והתבוננתי בשולחן שראיתי כבר מאות פעמים קודם. מראה רגיל של ערב חול: מפת ניילון חד-פעמית, צלחות פלסטיק חד-פעמיות, סכו"ם פלסטיק חד-פעמי, כוסות פלסטיק חד-פעמיות – הבנתם את העיקרון.
ועכשיו לווידוי. אני שונא חד-פעמי – כפות, מזלגות, כוסות, צלחות וכו'. מה שזה לא יהיה - אם זה חד-פעמי אני שונא את זה. בייחוד סכינים. הם הכי גרועים. צריכים להשתמש בהם רק לחיתוך הארוחות שמגישים במטוס – שני אלו מתאימים וראויים זה לזה. כן כן... אני יודע הכל על הנוחות והפרקטיות. אני לא אומר שאנחנו לא צריכים להשתמש בכל העזרים הקולינריים הנפלאים האלה. אבל אני בכל זאת לא סובל אותם.
ואשתי מכירה את השיגעון שלי מצוין. אז לפניי ניצב שולחן הזוהר בלובנה של יריעת פלסטיק... אבל המנה שלי מונחת בצלחת חרסינה מכובדת, כשמשני עבריה מונחים, כמו שומרי ראש מלכותיים, סכין מפחידה מפלדת אל-חלד ומזלג תואם. ובצידה הימני העליון כוס דורלקס של 200cc, לא משהו מיוחד, פשוט כוס "רב פעמית" אמיתית ורגילה.
זאת כבר בדיחה משפחתית, התיעוב שלי לפלסטיק והציפייה שלי לפרוטקציה בגלל זה, אבל אשתי משלימה עם זה ומפנקת אותי. אני בטוח שזה לא הגיוני בעיניה, אבל היא בכל זאת מקבלת את הנטייה המטופשת שלי ונענית לי. גם זה חלק ממה שנקרא אהבה.
כל בית הוא שונה. אולי זאת אשתך ששונאת פלסטיק או זכוכית או אבוקדו או מוצרט או מיזוג אוויר או באנג'י או חדשות. אולי זה בעלך ששונא שעונים שמציגים את השעה האמיתית או ספות עור או נוף הררי או היסטוריה או צבע ירוק או אנשים שצוחקים בקול רם מדי או את ראש הממשלה. מה זה חשוב? לכולנו יש תכונות ייחודיות והעדפות. כמה מהן הגיוניות מאוד; הרבה מהן לא. אנחנו צריכים ללמוד איך לקבל אותן... וזה את זה.
לא. זה לא פשוט כמו שזה נראה. אבל זה חשוב, זה ממש בסיסי.
אהבה. זה מה שזה.
(20) אחת, 18/9/2010 19:03
ממש מרגיז שמה שאתה "נאלץ" לקבל "למרות הקושי הרב שבכך" הוא את ההחלטה של אישתך להקדים את השעה- במכונית שלה, בטריטוריה שלה!!! (קשה נורא), בעוד היא נאלצת לעשות עוד עבודה. יחד עם זאת לא מפתיע.
(19) מ, 29/12/2008 15:46
"בעוד שנשים רבות מצטיינות היום בתחומים שמחוץ לבית, אומנותן המקורית היא שמירה על בטחון המשפחה ושפיותה"- מחשבה קצת פרימיטיבית.
יוסי, 17/3/2019 12:41
ל-מ
אולי זו מחשבה מיושנת, אבל זה לא אומר שהיא לא נכונה. גם אם פעם חשבו כך, יתכן שצדקו, עצם העובדה שמשהו ישן לא אומר שזה לא טוב או לא נכון.
(18) הדס, 16/2/2008 13:07
אהבה, זה לקבל את השגעונות של בן הזוג
תגובה לכותבת במספר 15. הרי קראת שהאשה היא: "אשה/רעיה" גם "אמא" וגם "אשה עובדת". ולכן כל הכבוד שהיא בכלל מצליחה לעמוד בכל המשימות היום יומיות. אני מוצאת שזוהי אשה אחראית, איכפתית ואוהבת.
כל הכבוד לה על היחס ותשומת הלב שלה לבעל לילדים ולמקום העבודה. וכל הכבוד לבעל שמעריך את אישתו. יישר כח !
(17) חנה ברסלאור, 6/2/2008 06:32
בני הזוג
המאמר הזה היינו נכון , כי הבעל והאישה באו מעולמות שונים מרקע אחר ,אז יש להם דברים, שהם אוהבים ודברים ,ויש מקרים שלא הכרנו, שלא ידענו, שלא שאלנו עליהם את בני הזוג שלנו,לא ראינו.אבל דבר אחד כן ידענו , שאנחנו זיווג משמים שהקב"ה סידר את המצב כך, כדי שנדע איך להתמודד במצבים האלו.
(16) אילה, 4/2/2008 07:41
ממש מחזק! יישר כוח לכותב
(15) אישה אחת, 1/2/2008 01:59
עולה קושי אצל האישה הזו וגם אצלי:))
האם אישה שמגישה פלסטיק ולא את הדבר האמיתי,ומזייפת את הזמן לא מעיד קצת על קושי שלה להתמודד עם החיים כפי שהם? נכון שהיא מוצאת פתרונות יעילים עבורה. אבל האם ילדיה נהנים מהפלסטיק וממה שהוא משדר?ניכור וחוסר השקעה. האם יש מסר בעייתי בזיוף זמן? מה עוד היא מזייפת בחייה כדי למצוא פתרונות יעילים...
המחשבה הזו לא פשוטה אבל האם לא עדיפה האמת על הזיוף בעיקר כשהמסר העלול לעבור הוא מסר של זיוף החיים?
(14) יניב, 30/1/2008 14:41
תודה רבה רבה לכם,אתם מקלים את החיים ומביאים שמחה
(13) Einat, 30/1/2008 07:53
:)
it's great. important to remember. thanks for it.
(12) אלי, 29/1/2008 07:54
מאמר משובח!
(11) הדר, 29/1/2008 01:54
אי אי אי זה כ"כ נכון!!!
את הנטיות והאהבות של עצמינו, אנחנו הכי אוהבים בעולם, וכשזה מישהו אחר אנחנו לא מבינים "מה הקטע"? אכן:כל בנאדם והשיגעון שלו, לכל אחד יש דברים מסוימים שהוא אוהב והם חלק ממנו, וע"כ נאמר ף כשם שפרצופיהם שונים, כך דיעותיהם שונות" לא צריך להתעצבן, צריך רק להבין ולקבל!!!
בהצלחה רבה!
(10) שלומית, 28/1/2008 17:28
היכן האהבה,הכבוד והדאגה גם לסביבה ???
אהבתי את נושא המאמר.נושא חשוב מאד.
אהבתי לקרוא את ההתחשבות בהעדפותיך, מתוך סובלנות ואהבה וגם...
לחשוב שבכך נחסכים עוד כלים חד פעמיים מפלסטיק...
קשה לי לקבל את השגעון (כך הוא נתפס בעיני, ובכך אני מזדהה עם מיכל, מס' 6)
של חסכון בזמן ע"י שימוש בכלים אלה...
מה עם האהבה לסביבה?
חינוך והגברת המודעות של הילדים והמשפחה לבעיות האקולוגיות הבוערות בארץ/בכדור שבהם אנו חיים?
חינוך המשפחה לפנות ולנקות ביחד או לפי תורנות את הכלים האהובים עליך...
אשמח מאד לקרוא את התייחסותך לסוגיה הכואבת...
(9) אנונימי, 28/1/2008 08:06
כן, אבל מה עם חוסר כבוד ? חוסר אמירת בוקר טוב כשקמים, או להתראות , אני יוצא
(8) חנה, 28/1/2008 07:40
אהבה זה עבודת ה'
השגעונות בכתבה ממש "חמודים". חייכתי אבל לפעמים אנחנו צריכים/ות להתגבר על שגעונות הרבה יותר רציניים, וזה המבחן האמיתי של האהבה... ונצליח בע"ה עם אהבה ואמונה...
(7) אנונימי, 28/1/2008 06:51
אהבתי..וזה נכון מאוד!
ברגע שמתחתנים עם בן הזוג צריכים לקבל גם את היתרונות וגם את החסרונות ולנסות להתמודד איתם ולא לברוח מהם כיוון שאין אדם מושלם בעולם ולכול אדם יש יתרונות ויש גם חסרונות...
(6) מיכל, 28/1/2008 01:46
מאמר מאוד לא "ירוק"
כל ערב אתם משתמשים בכלים חד פעמיים?! זה בטח נח יותר לא לשטוף כלים, אבל מהי הנוחיות שלנו מול טובתו של כדור הארץ שלנו?
(5) נטלי, 27/1/2008 16:52
קטע מוזר...
בדיוק חשבתי כמה אני כועסת על בן זוגי שאמר משהו ממש מעצבן ופתחתי את המייל וקיבלתי את המאמר הזה...
הכל מלמעלה :-)
תודה
(4) גל, 27/1/2008 10:43
מאמר שוביניסטי
(3) כּנרת, 27/1/2008 10:22
נהניתי לקרא
חייכתי הרבה, הזכיר את אבאמא החמודים:))
הייתי מוסיפה על משפט השגעונות של הזולת שעלינו לקבלם וגם זה את זה - לקבל את עצמי. נראה לי שכאשר אנו מסוגלים מתוך הכרה בערך עצמנו להבין שיש בנו חסרונות, ואולי דברים מאתגרים, ואנו מקבלים את זה, את חוסר השלמות שבנו, אזי ירחב ליבנו לקבל את זולתנו, ובודאי את אהוב/ת ליבנו:-)
|לב|
ערב צלול
כּנרת
(2) אנונימי, 27/1/2008 07:36
בעלי מאוהב בעדה שלו
וזה ממש קשה להתגמש מכוון שזה כובש ברבה שטחים:באווירה הביתית בלבוש בניגונים של ערב שבת ובכל זאת שמתי לב שגם לי יש הרבה "שגעונות" וזה שהוא מתגמד לפיהם עוזר לי להתגמש לשגעון הגדול שלו. התחשבות היא אהבה.
(1) ערן, 27/1/2008 07:12
עשיתי הסכם עם אשתי
לי מותר להמשיך לעשות קנקים באצבעות תמורת זה שלה מותר להמשיך למרוח לק ברגליים.