אוף, עוד פעם הוא שכח לסגור את הדלתות של הארון והשאיר את הממרח פתוח? עוד פעם הוא השאיר את הסכין המלוכלכת בכיור, שרק השנייה סיימתי לנקות? כבר נמאס לי ללכת אחריו כמו אימא שלו ולאסוף את סימני הדרך שהוא משאיר בכל מקום. מה הקטע? אפילו לסדר את המיטה שלו זה קשה?! ולא משנה כמה פעמים אני אזכיר לו לשלם את הטלפון, לאסוף את המשקפיים מהתיקון או להביא מצרכים מהמכולת, הוא תמיד ישכח.
די. מעצבן. אני נשמעת לעצמי כבר כמו דיסק שרוט שחוזר על אותו פזמון שוב ושוב. מה זה שווה אם הוא לא זוכר בעצמו? אז כבר פי אלף יותר קל לי לעשות את זה בעצמי!
למה? אני שואלת, למה הוא לא יכול להיות קצת יותר מסודר? מה הבעיה לפשוט את הבגדים במקום אחד ולתלות אותם על הקולב? להרים את הזרוע לגובה 45 מעלות, זה מה שקשה לו?! ועוד לא דברתי על ההרגל המעצבן הזה להשאיר את האסלה מורמת כאילו שאני לא קיימת. והבר מצווה של גולדמן? והחתונה של מרום? למה אני צריכה לשמוע על זה רבע שעה לפני שצריך כבר להתייצב באולם? מה הסיפור לכתוב את זה על הלוח או ביומן? בשביל מה לכל הרוחות יש לו את הפאלם הכי משוכלל בארץ?!
רגע, עוד לא סיימתי. ובשביל מה לחכות למועד האחרון והמאוחר ביותר על מנת לשלם חשבונות? למה לחכות? בשביל שינתקו את הטלפון? את החשמל? שיהיו לי בושות מהוועד על שלא שילמנו בזמן?!! בקיצור, מר-גיז!
הקערה מתהפכת על פיה...
בעלים מלאי טענות כלפי נשותיהם ונשים כלפי בעליהן, אודות הרגליהם המעצבנים בכל התחומים. משום מה רובנו חיים במחשבה, שעל בן הזוג להתאים את עצמו וכמה שיותר מהר לאמות המידה שלנו אודות: סדר, ניקיון, טיפול בכספים וכד'. במרבית המקרים נדמה לנו שהדרך שלנו היא הנכונה והבלעדית, ואילו בן הזוג דרוש תיקון ושיפוץ. גישה כזו אינה פרודוקטיבית כלל והוכחה לכך, מספר הזוגות שחיים מתוך תרעומת הדדית וללא הצלחה לשנות את בני זוגם.
הסיפור החסידי הבא מאפשר לראות מזווית מעניינת את נושא הזוגיות וההתייחסות שלנו לחסרונות ההדדיים:
מסופר על שתי משפחות יהודיות במזרח אירופה, שהחליטו להשתדך ביניהן. כשהאב סיפר לבתו אודות השידוך המיועד לה, הוא תיאר את מעלותיו הרבות: ירא שמים, בעל מידות טובות, נוח לבריות, רודף חסד, מסודר, אבל השמיט מהתיאור פרט מאד חשוב.
כשהבחורה והבחור נפגשו על מנת להכיר, הבחורה ראתה מייד את החיסרון הבולט שלו וסירבה להמשיך את הפגישה. הבחור שצלע ברגלו האחת, הביט בה ברוך ואמר: "אני לא יכול להכריח אותך להינשא לי, אבל אני מבקש לפחות שתשמעי מה יש לי לומר לך, ואז כל החלטה שתחליטי, אכבד".
הבחורה מחתה את דמעותיה והקשיבה לדבריו. "את יודעת, שארבעים יום לפני יצירתנו הכריזו בשמיים שאת מיועדת לי. באותו זמן נגלה לי, שנגזר עלייך כחלק מהתיקון שלך, לרדת לעולם כשאת צולעת ברגלך. אני, שכבר אז אהבתי אותך, ריחמתי עלייך והתחננתי שיעבירו אלי את הנכות הזו על מנת שאת לא תסבלי...".
מוסר ההשכל ברור ומצמרר. מובן שהבחורה התרצתה לו מייד והם נישאו ברוב הדר ופאר וחיו מאז באושר ועושר, עד עצם היום הזה.
ומה זה אומר לגבי כל אחת ואחד מאתנו? ננסה לחשוב לרגע על ההרגל הכי מעצבן או החיסרון הכי נוראי של בן הזוג שלנו. כעת נדמיין לעצמנו שלמעשה אנחנו היינו אמורים להיוולד עמו, ובן זוגנו ברוב אצילותו לקח את זה על עצמו. הכעס מתפוגג מייד נכון? לא רק זאת, לפתע נמלאים רגשי הערכה והודיה ורצון עצום להטיב עמו.
חיסרון בבן הזוג – יתרון עבורנו!
זה לא סוד כי המערכת הזוגית בעולם המערבי עומדת בפני שוקת שבורה. כמעט כל זוג שני מתגרש ואף יותר מכך. האמת שאין זה מפתיע. כשהאווירה היא, שעלי לדאוג בראש ובראשונה לרווחה שלי, לשאוף לחיים קלים ומהנים ולהסיר את המכשולים שעומדים בפני בדרך לנירוונה המוחלטת, הרי שזוגיות מוצלחת נידונה לכישלון מראש.
תחשבו לרגע, לקחת שני יצורים כל כך שונים זה מזה - במבנה הפיזי, הרגשי, בטבעים, שלא לדבר על חיים שלמים שחיו בנפרד עד שהכירו, הרגלים שונים בתכלית, תפיסות חיים והשקפה - איזה סיכוי יש להם להגיע להרמוניה מבלי לירוק דם ולהזיע? הלא זו תפיסה ילדותית מאין כמוה, להאמין שחיי הנישואין אמורים במטה קסם לגרום לכך שנתאים זה לזו כמו כפפה ליד, או יותר נכון כמו אביר על סוס לבן לנסיכה.
ההתייחסות היהודית לנישואין שונה בתכלית. על פיה, חיי הנישואין מהווים למעשה מעבדה ביתית להשתלמות בתיקון המידות. לוקחים שני יצורים כל כך שונים זה מזה, במבנה הפיזי, הרגשי, בטבעים, שלא לדבר על חיים שלמים שחיו בנפרד עד שהכירו, הרגלים שונים בתכלית, תפיסות חיים והשקפה ואומרים להם:
תשקיעו.
הפכו את בן הזוג שלכם למומחיות שלכם. התייחסו לצרכים הגשמיים של בן הזוג, כאל החובה הרוחנית שלכם. ככל שתשקיעו בו – ללמוד אותו, את הדברים החביבים עליו, את הדברים שמפריעים לו, את מה שמשמח אותו – כך תצרו ביניכם שפה של תקשורת, שעם הזמן תהפוך להרמוניה והתחשבות הדדית, ההולכת ומתעצמת עם הזמן.
על פי היהדות, בן הזוג אינו אמור להיות אחראי לאושרנו. נהפוך הוא. אנו שאחראים לבן זוגנו. קבלנו אותו על מנת להעניק לו. לתת לו. להיות עסוקים בו. ותאמינו לי, חכמינו ידעו מה הם אומרים כשהורו לנו על כך. רק הנתינה האינסופית, היא שיוצרת מחד אהבה מצדנו ומאידך... רצון להשיב לנו כפל כפליים מבן הזוג.
10 משפטים מרגיעים, לרגעים מכעיסים
כל זה יפה מאד, אבל בתכל'ס מה עושים עם הממרח הפתוח? עם הקרש המורם בשירותים ועם הסכין המיותמת בכיור?
לפניכם עשרה משפטים שירגיעו אתכם ויקלו על ההתמודדות עם מצבי היומיום המרגיזים:
-
"זה בן הזוג שלי. יש לו מעלות ויש לו חסרונות והוא לא עושה זאת בכוונה כדי להרגיז אותי. זה פשוט הרגל אצלו".
-
"לא אשנה אותו על ידי ביקורת, אוכל בעדינות כשנשוחח להזכיר לו או לבקש, וגם אם ישכח, לא אכעס עליו".
-
"תודה על ההזדמנות לעבוד על מידת הסבלנות שלי ולאמן את השריר הרוחני הזה".
-
"אחרי הכול זה לא מאמץ כזה גדול לסגור את הממרח או להדיח את הסכין. לא מדובר כאן בפיקוח נפש".
-
"גם אני לא מושלמת. גם לי יש בודאי הרגלים מעצבנים, שאני מצפה שבן הזוג יחיה אתם בשלום ויקבל אותי כמו שאני".
-
"אם נושא מסוים מאד מטריד את שלוותי (למשל נושא החשבונות), אקח זאת לידי מבלי להאשים או לשדר אכזבה".
-
"בחרתי בבן הזוג בשל המעלות שלו, אולי כדאי שאזכיר לעצמי עד כמה הוא: נדיב, וותרן, רגוע, סלחן וכד'".
-
"בן הזוג הזה נשלח במיוחד עבורי מהשמיים (מה שנקרא 'תפור על פי מידה'). גם אם קשה לי לקבל זאת, הרי שזה לטובתי הנצחית".
-
"אזכיר לעצמי עד כמה קשה לי למשל לעשות דיאטה או התעמלות וכמה קשה לשנות הרגל אחד קטנטן. אלמד זכות על כך שלוקח זמן להשתנות. זה לא בין רגע".
-
"אחשוב על כך שאני גומלת חסד עם בן הזוג, כאשר אני מבצעת עבורו שירותים. כל עשייה מצידי היא נתינה ויש לה ערך נצחי".
(22) אמנון, 13/2/2017 17:32
גנוב
הסיפור על המשודך הנכה וסיפורו גנוב מהסיפור על מנחם מנדלסון שהיה גיבן
(21) יוסי, 21/3/2011 19:52
תיקון המידות אמיתי
הסיפור החסידי הוא על ר' חיים מצאנז ממעשה שהיה בו עצמו ואת תפילת שמו"ע מסופר עליו שהיה מתפלל כאדם רגיל ללא צליעה. והלואי שנצליח שהרי הכי קשה לתקן מידה אחת שלך יותר מלסיים את כל הש"ס. חן חן ותודה לכותבת על התזכורות המרגשות.
(20) רעיה, 7/3/2011 20:30
הבעל המובטל והמתוסכל
אחרי 40 שנה נמאס עלי מכל הכיוונים קשה .קשה אין לי כוח ורצון לטפל בפולני שלי .
(19) נשואה, 6/1/2011 17:26
מה עושים שאחרי 20 שנה יחד, נמאס כבר מהצרות הכלכליות שלא נגמרות?, ורוצה קצת אושר בחיים ושקט נפשי, במיוחד שלא מעריכים מה את עושה, רוצ להנות לבלות ולחיותתתתתתתתתתתתתתת
(18) אנונימי, 15/11/2010 09:28
חזק וברוך
בס"ד שלום, חזק וברוך על המאמר. שנזכה לא לעצבן אף אחד ובטח שלא את בן/בת הזוג. בתודה ובברכה שיבנה בית המקדש במהרה
(17) , 16/7/2009 19:56
מה קורה שהבעל ליפעמיפ יוצא עם חברים וביכלל לא מתנהג כמו בעל אלא כמו תינוק אבל זה מעצבן ומגעיל
(16) חנה, 27/12/2008 15:28
מאמר מדהים
מוגש בצורה יפה ומעניינת
(15) אנונימי, 26/6/2008 06:04
מה קורה כשבעלך בוגד בך בזמן שחלית בסרטן ואת הכי זקוקה לתמיכה
(14) לא יודעת מי אני, 23/3/2008 16:52
מה עושים כאשר בן הזוג קצר רוח רגזן אינו אמפטי וגם לעיתים מתבטא לא יפה כלפי ובחוסר הערכה
(13) אנונימי, 4/4/2007 09:19
פשוט נפלא.......
כדאי לקרוא ולהפנים ממליצה בחום ,יש מספר טיפים שכדאי ליישם. אהבתי!!!
(12) jehudit, 15/1/2007 09:45
מה שנכון נכון ,כתבה מאד מענינת
השלום והברכה !
קראתי בעיון רב.כל מילה שקראתי הזדהתי עם הכתוב.כדאי שכתבה זו יגיעה להרבה זוגות ובעיקר לזוגות הצעירים של ימינו.
כי היום הם לא יודעים להיתמודד עם הבעיות או אפילו לנסות להיתמודד,ישר רצים לרבנות.....
(11) שולה, 2/1/2007 06:30
התוכן נכון, אבל מה קורה שאחד מבני הזוג מסיר מעצמו את האחריות (מטעמי נוחות!!!) ובן הזוג האחר לוקח על עצמו את האחריות בשביל שלום בית? מגיעים למצב שצד אחד מנוצל יותר, אז איפה ההגינות והנתינה ?
(10) אסתי רוט, 12/11/2006 04:04
נהניתי מאוד!!
אני מוכרחה לציין , יערה , שקראתי את המאמר בשיטוטי באתר וחשבתי בליבי מי כתבה את הכתבה הזו? זה המחשבות של יערה , והנה אני רואה את שמך מתנוסס למעלה ...נהניתי מהמאמר מאוד מאוד ואני מסכימה אתו בכל מילה,
וביחס לתגובות במיוחד למס'1.אנירוצה לומר שאי אפשר לבוז להגיון שבדברים הללו ,לא צריך 'להתרגז' כאילו : אם אני מתכופפת אני המפסידה ,
צריך להבין שיש דברים מרגיזים גם בנו , אנו גם כן לא מושלמות ומצפות שבן הזוג יאהב אותנו כמו שאנחנו .אז 'כמים הפנים לפנים כן לב האדם לאדם'
וחוץ מזה נדמה לי שכשיש אהבה והערכה בין בני הזוג , וכמובן שיש גם דברים מרגיזים אז צריך לעשות חשבון בלב : נכון שאני אוהבת אותו וטוב לי איתו,אבל מרגיז שככה וככה וכו ' , אבל לא אוכל לשנות אותו בגיל ... לכן אחליט להתעלם מהדברים המרגיזים .פשוט אשתדל לקבל אותם בשלווה , כמה שזה קשה , אבל זה בסוף מצליח ואז יש תחושה טובה של נצחון ,כמובן שיש דברים שעליהם צריך לדבר ברגע של שלווה ולסכם אותם בצורה שיהיה לשנינו טוב ,
העיקר לא לעשות איקס על הכל וזהו ,
(9) מאירה, 11/11/2006 10:21
עושה חשק להתחתן ומייד
כל כך יפה וכל כך נכון,יישר כח.
(8) רות, 10/11/2006 07:40
חיי אהבה לנצח אינם ניצחון כי זו לא מלחמה זו אהבה
נשאתי לפני שנה + בגיל נדיר לחתונה ראשונה 46(למרות שתקווה היתה שם) זוגיות אינה פשרה כי מה שבא מאהבה זו רק הרצון לתת ולא לחפש את השינוי אצל האחר. זכיתי בבעל עם נפש נדירה של איכפתיות ועוד המון תכונות נעצלות ומאכלת לכולם בעל בעל תכונות כבעלי. גם שלא ידעתי על סיפור חכמינו אין לי ספק שזה נכון, וכל נתינה היא רק תוספת לאהבה. אין כאן מלחמות יש רק רצון לשפר וכל יום הוא אהבה חדשה. אהבתי לקרא את הסיפור וכמה הוא משקף נכון את המציאות והתוספות הן מוסר ההשכל והן למידה מחכמינו רק מחכימים אותנו. והרווח שלנו הוא בחיי זוגיות של הנאה לנצח.
(7) אופירה, 10/11/2006 03:08
תגובות לתגובות
להתפשר אינו להתגמד ולהיכנע. להתפשר זה ערך חברתי חשוב במיוחד, שעליו מושתתת אושיות החברה האנושית, וגם כל מהלכי הטבע. תראו איזה יופי היום מסתדר עם הלילה, איזה פשרות הם עושים במקום להיאבק.
לקבל חסרונות זה לא להפחית את ערכי או להשפיל את המקבל, אלא זו הדרך בה אנו נוהגים בילדינו, משום שאנו אוהבים אותם!
למעשה, זו הדרך הטבעית שבה נוהג אדם בעצמו, כדי לחיות בצורה מאושרת, ולא סביר שבבן זוגו הוא אמור לנהוג בדרך אחרת - בדרך שלא היה רוצה שינהגו בו עצמו!
לעומת זאת, כאשר יש בעיות קשות בחיי הנישואין, והתנהגותו של בן הזוג היא מהסוג שאסור לנו להשלים איתה - עדיין זה לא סותר את העובדה שכל בעיה וכל ניסיון נשלחו לנו מהשמיים ומהווים תפקיד עבורנו.
לא במקרה שאנו נדרשים להתמודד עם משהו קשה - בעבודה, בחינוך הילדים ובזוגיות - אלא זה קושי שנחוץ עבור מבנה האישיות שלנו, עבור תיקון הנשמה שלנו וכו'.
אלא שלכל דבר ההתמודדות המתאימה לו, ואדם בר דעת צריך להבחין. לכל אדם צריכים להיות גבולות ברורים לטווח ההתנהגות שאותו הוא מקבל (גם אם לא נוח לו), וכל אדם צריך לדעת איך ללמד את זולתו מה הטווח המכסימלי שמקובל עליו.
השורה התחתונה היא שבין בני זוג צריכה להיות הדדיות אינטרסים, כי לפרק את החבילה על גבולות צרים מידי אינה משרתת את האינטרס של אף אחד מהם, משום שהיא גוזרת על כל אחד חיים קשים בפני עצמם, שהוא בלאו הכי יהיה חייב לקבל ולהשלים עם קשייהם. כך שעליו להבין שכדאי לו לעשות את ההשלמה עם הקשיים במסגרת חיי הנישואין, מתוך אהבה הדדית לו, לבן זוגו ולילדיו, ולא לקפוץ לגורל הפירוד והדחייה לפני שבחן את כל ההיבטים הרחבים של האפשרות לשנות זווית מבט כדי לקבל את בן הזוג ולחיות במחיצתו מתוך שמחה.
שהרי אם מבינים את תכלית הנישואין נכונה, מבינים שזו הטכניקה הנכונה. תכלית הנישואין היא לא לעשות חיים ביחד, אלא ללמוד לשנות ולחנך את השקפת המבט האישית באמצעות הדו-שיח הזוגי של שני סוגי אנשים שונים במהותם - גבר ואשה.
(6) אנונימי, 7/11/2006 05:53
חיסרון בבן הזוג - יתרון עבורנו!
ברוב המקרים נכון, צריך להשקיע בזוגיות ולא לחשוב שבן הזוג "עושה את הדברים כדי להרגיז אותי". אבל מה עושים כשבן הזוג נוהג להכניס כדורים באוכל של השני ומתייחס אליו ברשעות, גם אז צריך לחשוב שהוא נשלח אלי מהשמיים?
מה שאני רוצה לומר שלא לכל דבר צריך להתייחס בסלחנות ולקבל כמי שיועד לנו.
יתכןושום דבר שהאשה תעשה לא יוכל לשנות את בן הזוג ולכן היא לא צריכה לקחת את האשמה עליה.
(5) לימור, 30/10/2006 08:52
לכל מי שלא הבין
המאמר נכתב לשני בני הזוג - לפעמים גם האישה מעצבנת את הבעל והוא זה שצריך להשלים עם המציאות...
(4) חזי יעקבסון, 30/10/2006 06:27
לכל הקוטלים
המאמר לא בא לומר להתפשר.
יש בני זוג מצויינים, ומתאימים בהמון דברים אבל בדברים מסוימים יכולים להוציא אחד את השני מהכלים -על מצבים כאלה המאמר מדבר... ונותן כלים להתמודדות.
ישנם המון זוגות שמאוד מעריכים אחד את השני, ומודים לה' כל יום על הצירוף ביניהם אך עדיין משתעגים מהנעליים שנשארות בסלון...
(3) מלכה גל, 30/10/2006 00:34
נשואין
מה שאני מבינה מתוך התוכן שהמסר שלכם להתפשר. להתגמד להיכנע ולקבל את החסרונות ב"בדילו ורחימו" . או להפחית את ערכי ולומר - זה מה שמגיע לך כי......
לא מקבלת את דרך ההשפלה המשתקפת דרל האשה.
(2) שרה'לה, 29/10/2006 15:16
נכון אבל...
צריך לזכור שלריבים וויכוחים אצל זוגות טריים יש גם תפקיד חיובי למרות שלכאורה נשמע שהכל בזה רע. לא מספיק ללמוד איך ומה מפרגן לבן הזוג. צריך וחייבים ללמוד מהן היבלות של בן הזוג שמהן צריך להמנע, מהן נקודות התורפה, מהן נקודות השליטה והריבים גם משמשים בהתחלה כדרך של הזוג הטרי לסדר את שלטון הבית - מי אחראי למה ומי שולט באיזה תחום וכמובן שהריבים הראשונים מורידים מבני הזוג את המסיכות שלבשו לאחר החתונה וככה לומדים להכיר את בן הזוג לעומק ובפנימיות שלו. אגב, הפיוס זו מלאכה חשובה ביותר לקירוב לבבות.
אם כל זאת, עבודת המידות היא הכרחית וכנ"ל לימוד מלאכת הנתינה. חברה שלי אמרה פעם משהו מענין מאד שחשוב לי לציין פה גם. היא אמרה כזה דבר:
לקח לי שנתיים ללמוד לעשות את רצון בעלי, ואני מקווה שבשנתיים הבאות אלמד לעשות זאת בלב שלם.
כלומר, תהליך ההיכרות והלמידה של איך לפרגן לבן הזוג ואיך לעשות רצונו או איך לכבד לוקח שנים.
בזכות בעלי אני אדם טוב יותר.
:-)
(1) אנונימי, 29/10/2006 12:10
שטויות
אני לא מאמינה שבשנות האלפיים נכתב מאמר כזה.
בדיוק בגלל ההתנהגויות המוזכרות פה אין מצב שמוסד הנישואין או הזוגיות ארוכת הטוח תארך שנים.
מאיפה באה החשיבה המעוותת של "הוא/היא לקחו את הנכות/ המגבלה/ העצלנות/ הטמטום....שלי"