מנקודת מבט פוסט-מודרנית, היהדות מעודדת שני היבטים מפתיעים למדי בנישואין.

ראשית, על פי היהדות, הנישואין קודמים לאהבת אמת. שנית, היהדות מעודדת ומהללת הבדלים בין שני המינים בחיי הנישואין. הבה נבחן כל היבט כזה בנפרד.

התורה מספרת, כי יצחק נשא את רבקה, בנה עמה בית ורק אז, אהב אותה – " וַיִּקַּח אֶת-רִבְקָה וַתְּהִי-לוֹ לְאִשָּׁה, וַיֶּאֱהָבֶהָ" (בראשית כד, סז). היום, מנקודת המבט שלנו במאה ה-21, הדבר נשמע מעט מוזר. אנו רגילים לאידיאל הרומנטי של ההתאהבות, בעקבותיה מגיעים הנישואין, לא ההפך.

המפתח להבנת נקודת המבט היהודית, טמון בהגדרת האהבה. הרומנטיקנים גורסים שאהבה היא אירוע, התרחשות. אנו "נופלים" לתוכה (קל לראות זאת בביטוי fall in love). היא מפילה אותנו ברשתה ואנו שוקעים בה ונתונים לחסדיה. קופידון יורה בנו חץ ואז האהבה הופכת לישות בעלת חיים משל עצמה.

היהדות דוחה הגדרה זו מכל וכל וגורסת, כי אהבה היא משהו שאנו בוחרים לעשות, לא משהו שקורה לנו. על פי היהדות, המונח הרומנטי המתאים לאותו אידיאל של אהבה הוא למעשה התאהבות, לא אהבה. התאהבות באה בקלות ונעלמת באותה הקלות. אחת ההגדרות לרומנטיקה היא, "הגזמה או בדותה שאין לה תוכן ממשי". אולם ביהדות השאיפה היא לאהבה ממשית, יציבה ומתמשכת.

היהדות מגדירה אהבה, כרגש שאדם חווה על ידי הזדהות עם התכונות החיוביות של אדם אחר. להמחשת העניין, ניקח דוגמה קיצונית: אמו של רוצח אכזרי, המתראיינת לתקשורת ומצהירה קבל עם ועדה שבנה הוא ילד טוב, שתמיד סידר את מיטתו. כאם, זה אך טבעי שהיא מזדהה עם התכונות החיוביות של בנה. היא אוהבת אותו.

בחיי הנישואין, כמובן שאיננו מעודדים חיים של הכחשה, אך אנו מצפים מכל אחד מבני הזוג להזדהות עם הצדדים החיוביים של השני. רק שבנישואין הדבר אינו כה טבעי כמו בהורות, זו הסיבה שעלינו להשקיע בכך מאמץ.

איננו נישאים ל"נשמות התאומות" שלנו. אנו נישאים לאנשים טובים בעלי יושר פנימי ובעלי מטרות וציפיות התואמות את שלנו. לאחר עשרים שנים של שותפות, הקמת משפחה, הדגשת הצדדים החיוביים והתמודדות עם אתגרים משותפים, רק אז אנו יוצרים לעצמנו "נשמה תאומה".

אני אוהב אותך בדיוק כפי שאת – אל תשתני!

כעת נעבור להיבט השני. נישואין עוסקים ביצירת אחדות ומחויבות לאחדות. באופן פרדוקסלי, האחדות מושגת על ידי הכרה בהבדלים ושמירה עליהם.

התלמוד מסביר, שהאדם הראשון נוצר על ידי אלוקים, הן זכר והן נקבה. רק אחר כך הייתה חלוקה לשני מינים נפרדים. בנישואין אנו מתחברים מחדש עם החצי השני, החסר, שלנו. בת הזוג שלי היא חלק ממני ומהתפיסה העצמית שלי, בדיוק כמו כל חלק אחר בי. הצרכים של בת זוגי אינם מהווים עול עבורי יותר מצרכיי שלי. לא מדובר ב"אני" ו"היא" – אלא ב"אנחנו".

כפי שמספר התלמוד, רק טיפש יטיל ספק במחויבותו ליד שלו, רק בגלל שהיא לא מספיק יפה או זריזה כפי שהיה רוצה שתהיה או כפי שהייתה בעבר. אני מרשה לעצמי להטיל ספק במחויבות שלי לבת זוגי, רק באותה נקודה בה הייתי מטיל ספק במחויבות שלי ליד שלי – אם חלילה וחס היה מתפתח בה נמק והיא הייתה הופכת לאיום על קיומי. בנישואין איננו סתם שותפים – אנו ישות אחת, אורגניזם בעל חיים משל עצמו.

תגובה מתאימה והתייחסות, דווקא להבדלים ולשוני בין שני המינים, יכולה ליצור אחדות!

כעת, כשאנו מודעים להבדלים הגדולים בין נשים וגברים – מבחינה גופנית, רגשית ותקשורתית – כיצד נוכל לצפות להשגת אחדות כלשהי? כאן אנו מגיעים ללב העניין. על פי היהדות, תגובה מתאימה והתייחסות, דווקא להבדלים ולשוני בין שני המינים, יכולה ליצור אחדות! כלומר, אם כל אחד מבני הזוג ידאג לשני ויתמקד בצרכיו, 24 שעות ביממה ו-7 ימים בשבוע, ינהג בצורה בוגרת (כלומר, יהיה מכוון כלפי בן הזוג, במקום כלפי עצמו) ויושיט יד לשני – בני הזוג יתאחדו ויהפכו ליחידה אחת. במובן זה, הפכים יכולים ליצור אחדות חזקה וממושכת יותר.

ביהדות אנו שואפים לשלום בית. אין הכוונה לכך שלא קיימת שום אפשרות לקונפליקט. הכוונה היא למצב חיובי של הרמוניה, המושג על ידי הבנה והזדהות של כל צד עם משנהו. אנו מתחתנים עם בני זוג ששותפים למטרותינו, אך באופיים ובגופם הם שונים מאוד מאתנו. זוהי הדרך לאחדות.

למען האמת, התמקדות בזולת במקום בעצמנו, היא לא רק מתכון לחיי נישואין נהדרים, אלא גם דרך מצוינת להפוך לבני אדם טובים יותר. היהדות רוצה שנתפתח לאנשים נפלאים בעלי גדוּלה וחזון. אחת הדרכים החשובות להגיע לכך היא על ידי נישואין... והשקעת המאמץ הדרוש להפיכת הנישואין עצמם לנפלאים.