מעולם לא היה הורה שאמר, "אני מרגיש שאני כבר לא מקבל שום דבר ממערכת היחסים הזאת!", כשהוא מתייחס לקשר שלו עם ילדיו!

השאלה היא מדוע אנו מרגישים צורך לקבל משהו בתמורה להשקעה בבן הזוג, אולם אנו מרוצים למדי להמשיך בנתינה האינסופית לילדינו?

הרבנית אסתר יונגרייז מנסחת זאת היטב כשהיא אומרת ש"זוגות כיום אינם זקוקים ליועץ נישואין שיבדוק מי חייב למי יותר – הם זקוקים לרואה חשבון!"

אם יש לכם ילדים, עליכם להיות מסוגלים לענות על שאלה זו: מה הדבר הגרוע ביותר שילדיכם עשויים אי פעם לומר לכם? מה דעתכם על משהו בסגנון: "אימא את סתומה!" או "אבא אתה מפגר!" מזעזע נכון? הם עשויים להתחצף ולהתנהג איום ונורא עד שפשוט תתפוצצו. יגיע להם עונש חמור על כך ללא ספק. אבל, מסתבר שיש דבר אחד יותר גרוע...

אם יש לכם מערכת יחסים המבוססת על משהו אחר, מלבד הצורך שלכם לתת, פירוש הדבר שאתם מתייחסים לאדם השני כאילו הוא עובד עבורכם.

מוזר ככל שיהיה, אחד הדברים הגרועים ביותר שאתם עשויים לשמוע מילדיכם יהיה: "אימא, גדלתי, אני עוזב/ת את הבית..." כן, כן. אני בטוח שיהיו לכם רגשות מעורבים בעניין. מצד אחד, תשמחו, כיוון שילדיכם גדלו ובגרו (כלומר, אני מקווה שזו הסיבה לעזיבתם). מצד שני, אתם תהיו עצובים, כיוון שהורים מרגישים צורך – לתת.

האמת היא – וזוהי אמת שלא קל לקבל אותה – שאם יש לכם מערכת יחסים המבוססת על משהו אחר, מלבד הצורך שלכם לתת, פירוש הדבר שאתם מתייחסים לאדם השני כאילו הוא עובד עבורכם.

מערכות יחסים אמיתיות עוסקות בנתינה. כל דבר אחר הוא לקיחה, מה שהופך מערכות יחסים כאלה למעין משרתות שנועדו לתת לנו שירות!

שאלה של אמונה

בתחילת שנות ה- 50, הכריז האצן רוג'ר בניסטר קבל עם ועדה שהוא ירוץ מרחק של מייל (1.6 ק"מ) בפחות מארבע דקות.

כולם חשבו שהוא יצא מדעתו! מומחי הספורט, הממסד הרפואי – כולם!

ב- 1954, הוא עשה זאת, כשתוך שנה, למעלה מ- 30 איש רצו אותו מרחק, מהר יותר מבניסטר עצמו.

כשבניסטר נשאל כיצד ייתכן שאנשים כה רבים רצו כה מהר, זמן קצר כל כך לאחר שהוא עשה זאת, הוא השיב: "זו מעולם לא הייתה מגבלה גופנית – זו הייתה מגבלה שכלית".

בתלמוד יש סיפור דומה: כשנעמוד מול א-לוהים, הוא ישאל אותנו מדוע לא למדנו יותר תורה. על שאלה זו ישיבו העניים, "זו לא הייתה אשמתנו! היינו עניים, לא היה לנו זמן".

בתגובה, יציג א-לוהים את הלל הזקן, עליו נאמר שלא היה עני ממנו.

גם העשירים יישאלו אותה שאלה והם יספקו תשובה דומה: "היינו צריכים להתעסק בנכסים שלנו". אז יביא א-לוהים את החכם הדגול, רבי אלעזר עליו נאמר, שהיה עשיר גדול.

כך, כל אחד יגיע עם התירוץ שלו וא-לוהים יציג בפניו מישהו בעל מגבלה דומה, שהתגבר עליה.

השאלה היא, מדוע א-לוהים צריך להציג בפנינו דוגמאות לאנשים שהתגברו על המגבלות שלהם? הרי הוא מכיר אותנו ויודע שהיינו יכולים לעשות זאת.

מדוע שא-לוהים לא יאמר משהו בסגנון, "נו באמת, הגיע הזמן שתתבגר ותפסיק ליילל! שנינו יודעים שהיית יכול לעשות זאת!"

על שאלה זו, הייתי רוצה לענות כפי שענה רוג'ר בניסטר: אנחנו צריכים לדעת שאנחנו יכולים לעשות זאת!

אין זה מספיק שא-לוהים יודע – אנחנו צריכים לדעת. כשאנו רואים מישהו אחר משיג משהו, אז אנו יודעים שגם אנחנו יכולים לעשות זאת!

כלומר, אין זה מספיק שא-לוהים יודע – אנחנו צריכים לדעת. כשאנו רואים מישהו אחר משיג משהו, אז אנו יודעים שגם אנחנו יכולים לעשות זאת!

למעשה, רוג'ר בניסטר אומר לנו שאנשים שואפים רק למשהו שהם חושבים שבאפשרותם להשיג.

התלמוד אומר משהו עמוק אף יותר: אם אתם יודעים שאתם יכולים להשיג משהו, זוהי חובתכם לנסות להשיג את הדבר!

כיום, אנשים רבים אינם מאמינים שניתן להיות מאושרים בחיי הנישואין, לכן הם אפילו לא מנסים!

לכן, כשיגיע זמננו לתת דין וחשבון וישאלו אותנו מדוע לא היינו אוהבים, נדיבים ומאושרים עם בני הזוג שלנו כפי שהיינו צריכים להיות, אז נשיב, "זו לא הייתה אשמתי! הרגשתי שאני כבר לא מקבל שום דבר ממערכת היחסים הזאת!"

אולם, א-לוהים לא יביא את הלל, את רבי אלעזר או אפילו את רוג'ר בניסטר, כדי להראות לנו שהיינו יכולים להשיג יותר. הוא פשוט יראה לנו את ילדינו וישאל אותנו, "כיצד הצלחתם אם כן לאהוב, לדאוג ולתת כה הרבה לילדיכם, כשהם העניקו לכם כה מעט בתמורה?"

"האם לא יכולתם לעשות את אותו הדבר למען בני הזוג שלכם?"